היא הולכת אליו מחופשת, תחפושת מיני מאוס קטנה שרכשתי לה לפני כמה חודשים כשביקרתי ביורודיסני. הוא מביט בי ושואל: “היא צריכה לישון?".
“תתלהב", אני מסמנת לו והוא מיד מתעשת, מביט בה ומתפעל בגוזמה. “וואו, מה זו התחפושת הזו, מי ילדה יפה של אבא? התחפשת למיני מאוס?".
והיא מבטלת אותו בידה ואומרת: “לא, אבא, חיפושית! אני חיפושית".
שנינו פורצים בצחוק, והיא מצטרפת אלינו ומחזקת את הבדיחה: “גפן חיפושית, גפן חיפושית". מאז שראתה את סימה, הגננת שלה, מחופשת לחיפושית, החליטה שגם היא כזו. “הכנתי לכם את הקציצות שאתם אוהבים, תחזיר לי את הקופסה". אני מניחה בידיו תיק גדול עם בגדים וטיטולים שיספיקו לה לשישי־שבת ושקית עם קציצות ועוד תבשיל שהכנתי ולא ציינתי בפניו, שימצא וייהנה.
עליתי הביתה ושמעתי אותה ממלמלת “אמא, אמא". זה תמיד שורף לי את הלב, אחרי דקה היא נרגעת ואחרי 20 דקות הוא שולח לי תמונות שלה לצד פלטת פירות חתוכים, כמו בבית מלון, והיא מחייכת ומשחקת בצעצועים שאצלו.
ובכל זאת, בכל פעם שאני עולה הביתה אחרי פרידה כזו ל־24 שעות פעם בשבועיים - כל שאר השבוע היא רק איתי - הלב נשבר לי. אין כבר דמעות, אני רק שוכבת על הספה ובוהה ובוהה ובוהה עד שיורדת החשיכה ואני מכריחה את עצמי לקום ולעשות משהו.
מצד אחד זו מנוחה, מהצד השני החרדה, הפחד, הגעגוע והעצב לא מרפים ממני.
שעתיים אחרי שהגיעה אליו הוא התקשר אליי: “מרסל, מנש הפסיק ללכת". מנש זה הפאג הסיני שלנו, גם הוא חלק מהסכם הגירושים, רוב השבוע הוא אצל גור ובסופ"שים מגיע אלינו. מניחה שגם לבו נשבר אבל הוא זוכה לפינוקים מפה ומפה, ואת גפן פוגש תמיד.
“מה זה לא הולך?", קמתי מהספה בבהלה. “תסתכלי בוואטסאפ", אמר לי ופתחתי מיד את הוואטסאפ. קיבלתי סרטון ובו גור קורא למנש, ומנש מנסה לרוץ אליו אבל לא מצליח, שתי רגליו האחוריות משותקות לגמרי. “אני נוסע לבית החולים", אמר. “חכה, אקח את גפן", השבתי ונעלתי נעליים, הוא לא חיכה, לקח אותה יחד איתם והנה עוד סיבה לדאגה.
אני לא זוכרת מתי בכיתי כך כל כך הרבה, אולי במוות של תקווה, הפודלית השחורה שהייתה לי לפני עשור. טסתי לתאילנד כדי להחלים מאיזה שיברון לב זמני וטיפשי, והפקדתי אותה בידיו של אבא שלי לכמה שבועות, הוא כל כך התחבר אליה ואהב אותה, אבל מספר ימים אחרי ששבתי, טלפן אליי, חשבתי שסוף־סוף הוא מוכן להשיב אותה אליי, הוא בכה ואמר: “דרסו אותה. מול העיניים שלי".
הפעם זה שוב קרה. גור שב בלילה מבית החולים, הכין לגפן ארוחת ערב והשכיב אותה לישון. “הוא בטיפול נמרץ", בישר לי. “זו כנראה פריצת דיסק חמורה, חייבים לנתח". כל הטיפול הזה עלה 20 אלף שקל. כששמעתי את זה בלעתי את הרוק, איזו הוצאה מטורפת, אבל זה מנש שלנו, גור כמו שמע את מחשבותיי ואמר “תני רק 3, אני אסדר את כל השאר".
“תודה", רעד קולי, “אסע אליו מחר, מנש שלנו". פתאום שקט, שקט ארוך, חודר ועצוב נורא, שמעתי את המשיכות באפו וגם אני נשברתי, ידעתי ששנינו בוכים, כל אחד מעברו השני של הקו וכל הבכי היה על מנש, הכלב הקטן שאימצנו אי־אז באשקלון, שהתלבטנו כל כך בדרך איך לקרוא לו ופתאום עקפה אותנו משאית, לא פחות ולא יותר! ועליה הלוגו “הובלות מנש", ומיד ידענו שזה יהיה שמו. הוא הכניס שמחה הביתה, גם בימים קודרים ובכל פעם שכאב למישהו או בא העצב הגיע והניח ראש על ירך או על בטן.
ניתקנו את השיחה. עם אור ראשון נסעתי אליו, לטיפול הנמרץ הווטרינרי בבן שמן. “מנש פה?", שאלתי.
“כן", יצאה אליי הרופאה, “ניסינו להרדים אותו בלילה כדי לנתח, אבל לחץ הדם שלו ירד והדופק עלה, ננסה שוב היום".
“הוא ימות?", לא חישבתי את מחשבותיי, ואיך אפשר?
“50-50", ענתה, “יש סיכוי שלא יחזור ללכת".
“מנש", עלו דמעות בעיניי, נזכרתי איך הזמנו את כל כלבי השכונה לחגוג לו יום הולדת שנה, קנינו המון חטיפי כלבים והזמנו לו עוגת חמאת בוטנים טבעית שעלתה המון כסף. כל הכלבים רצו והשתעשעו, והוא עמד ליד העוגה ולא זז ממנה עד שסיים אותה ובלילה הקיא לנו הכל על הספה.
נכנסתי לראות אותו, הוא ראה אותי מבעד לכלוב והתחיל לבכות, ניסה לזוז ולא הצליח, משותק לגמרי, התיישבתי על הרצפה, מלאה בשיער פרווה ובמי יודע מה - אבל לא היה אכפת לי. גם כשהציעו לי כרית, לא התייחסתי, הכנסתי את ידיי בין הסורגים ואמרתי לו: “מנש שלי, עוד מעט אתה תרגיש טוב ואקח אותך לאבא ולגפן ואפילו אביא לך שניצל". הוא מיד הזיז את ראשו, ראיתי שכואב לו. אחת הרופאות הבינה את כאבי, באה ופתחה לי את דלת הכלוב, הוא לא הצליח לבוא אליי, צינורות חוברו אליו וגם קתטר. הכנסתי את ראשי ובאתי אני אליו, הוא ליקק את דמעותיי והתכרבל בי. “אמא אוהבת אותך, מנש כלב טוב, נכון?", השעה הייתה כבר 7 בבוקר. לא ידעתי אם גור וגפן התעוררו ובכל זאת, עשיתי שיחת וידיאו, הם ענו לי מיד והנה היא שוכבת על הספה בבית אביה ואוכלת טוסט, הראיתי להם את מנש, גור אמר לו מילים יפות אבל שמר על פאסון, וגפן קראה: “מנש רופא, לא מרגיש טוב", כנראה שאביה סיפר לה. ככה שמע את קולות כולנו ואני רוצה להאמין שזה הרגיע אותו.
חצי שעה אחר כך הוציאו אותי משם והוא נכנס שוב לניתוח. ביקשתי מכל קוראיי, עוקביי, משפחתי וחבריי להתפלל עליו - איך מתפללים לרפואת כלב בכלל? סיפרו לנו שהמצב קריטי והשעות הקרובות יקבעו.
אני מאמינה בו, עובדה שאחרי כמה שעות התקשרו ואמרו שהוא התעורר וזו קערת אוכל שנייה שהוא אוכל, מחזיר לעצמו את צום היומיים (ספר לי מי בעליך...).
בעוד כמה שעות גור יביא אותו אליי, יש פה גדר קטנה שהכנתי לו והמון שמיכות וכריות בתוכה, הוא עדיין לא שולט בצרכיו ומאוד עייף, הוא צריך להתאושש. יש לי תינוקת לגדל והמון הרצאות והופעות, אבל אתן לו את כל מה שצריך, ואם אני לא פה - אמיר זאת בכסף ואדאג שיהיה איתו מישהו.
פעם, כשהייתי בהריון, הייתי נורא לבד. הימים היו ימי קורונה, ומי שהיה בעלי נתן את כולו לבניית העסק החדש. הקאתי יום ולילה ובכיתי והיה לי רע.
בכל פעם שרכנתי אל האסלה, מנש היה רץ אליי ומחכה שאסיים. אחר כך הייתי שוטפת פנים ומתיישבת עוד קצת על רצפת השירותים, להירגע מהסחרחורת שנלוותה לכל זה. מנש היה נכנס בין רגליי וכך היינו עוצמים עיניים שנינו ונרדמים כאילו זו המיטה הנוחה בעולם. הוא דאג לי כמו שאיש לא דאג לי. לא מזמן שמעתי הרצאה של איזה רב אחד, כך פתאום בדרך לאנשהו, והוא אמר “אתם יודעים למה קוראים לכלב, כלב? כי כולו לב!".
אפנק אותך השבוע, מנש, אדאג לך כמו שדאגת לי, עוד שבוע נדע אם תשוב ללכת או לא, אבל גם אם לא, אסחב אותך בשתי ידיי לכל מקום שאליו תרצה להגיע ואדאג שבכל המקומות האלו יהיו שניצלים, חטיפים והרבה־הרבה חמאת בוטנים.