ביום ההתנגדות אתמול, האח התאום של יום הזעם, שמגיע עם הטריפל של "רק לא ביבי", ניהלתי שיחת חולין עם אחד מחברי הכנסת מהאופוזיציה והתעניינתי בנוגע לשקיות השחורות שצצו מתחת לעיניו. "דניאל, מאז שנכנסתי לפוליטיקה לא עבדתי קשה כמו שאני עובד ומשקיע את עצמי במחאה", הוא אמר לי. פרצתי בצחוק היסטרי. תאמינו לי שאם לא הייתי צוחקת הייתי בוכה.
מפקד חיל האוויר על השעיית מוביל "מחאת הטייסים": "תיאם וסנכרן אי-התייצבות"
אלפים מפגינים מול לשכת עוה"ד, המשטרה מנעה מרוטמן להגיע לדיון
הבנתם? כספי המסים שלנו לא משולמים בימים אלה על עבודה פרלמנטרית, אלא על השקעת זמנם של פוליטיקאים במחאות, בזעם, בהתנגדות. אבל העיקר שסופרים לראש הממשלה בנימין נתניהו את השעות שבהן הוא נמצא בנסיעה מדינית ברומא.
זה היה עוד יום מתיש מול ה־waze, חסר תוכן, עם הפחדות משומשות בדמות "דיקטטורה". אלא שדווקא כן התקדמנו מהפרקים הקודמים שבהם מנעו מילדה על הרצף האוטיסטי, בתה של ח"כ טלי גוטליב, לצאת למסגרת, ומהמצור על המספרה שבה נמצאת אשת ראש הממשלה. בפרק הזה הלוקיישן המצטלם הנבחר להפצת תמונות לעולם של ישראל נגד ישראל היה נתב"ג.
אני מוכרחה להודות שלא ירדתי לסוף דעתם של המוחים, שמאיימים שאנשים יירדו מהארץ. הנה, בבקשה תנו להם לטוס ולברוח מפה, הרי תכף הולכת המדינה לדיקטטורה גם ככה. אבל ביבי, רק לא ביבי, מרשה לעצמו לנהל את מדינת ישראל אחרי שנבחר בצורה דמוקרטית ועוד לטוס לפגישות עם מנהיגי עולם אחרים. חוצפה שהוא עובד, שיבוא להשקיע גם הוא במחאות נגדו. סליחה, נגד הרפורמה המשפטית. יש שם מצלמות והרבה מנהיגים מטעם עצמם. חלקם הפסידו לו בבחירות לאחרונה וחלקם בעבר.
אז למתדלקי המחאה לא מספיק לצעוד בה עם שלטים באנגלית כדי להוציא לישראל שם רע בעולם, ואז לזעוק שמשקיעים מוציאים מפה את הכסף. כי שוטפים להם את המוח שישראל תכף נמחקת, וביחד עם כספם. חשוב למתדלקי המחאה ומי ששופכים כספים על שלטי החוצות והפרסומים, להעביר לעולם תמונות של העם נגד נתניהו. אלא שההמון האמיתי הצביע לו בקלפי, רק נזכיר, והכיר את הבטחת הבחירות של השר יריב לוין והליכוד לשינויים במערכת המשפטית - ולא משנה כמה מהנדסי תודעה יפרשו רשת של שקרים, שיספרו על מצביעי הימין בדיוק את ההפך.
התנשאות הלשעברניקים
25 קצינים בכירים במשטרת ישראל בדימוס, שזה אומר לשעבר, שיגרו השבוע מכתב לתקשורת, סליחה – לבנימין נתניהו, שבו הם מייעצים מטעם עצמם לראש הממשלה, מרימים לעצמם ומורידים את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, כשהם קוראים להדיח אותו מתפקידו. מדובר בקבוצת לשעברניקים נוספת שמשגרת מכתבים לתקשורת, סליחה – לראש הממשלה, ובאותה קבוצה שהחליטה להצטרף למחאה ברחוב קפלן בתל אביב תחת הכותרת "להציל את המשטרה מבן גביר". ממש צירוף מקרים.
אותם הלשעברניקים, שכבודם במקומם מונח, ושלא טורחים להסתיר אפילו את העובדה שהם מגיעים מפוזיציית המחאה, שכחו דבר אחד. יש להם פוזיציה נוספת – פוזיציית הלשעבר. האופנה הזו שכל לשעברניק שמתנגד לשלטון נתניהו, או במקרה הזה לאחד משריו, זוכה לאור הזרקורים, היא עצובה ומסוכנת. העולם הולך קדימה, הפוליטיקה משתנה, וגם אמצעי התקשורת ובוודאי שהמציאות עצמה. אבל אלה שפעם היו בתפקיד משוכנעים שהם מוצלחים יותר ממי שעושה את צעדיו הראשונים כיום בתפקיד. כמה אגו. כמה חשיבות עצמית.
לשים רגליים במטרה להלבין את פניו של מי שעם ישראל בחר בו בקלפי לתפקיד בבחירות האחרונות, שהיו בעיקרן על ביטחון הפנים. השר מטעמו לא השיב להם במילה "קנאים", אלא בתשובה דיפלומטית יותר בדמות "הם אלה שהחריבו את המשטרה, הפכו אותה לפוליטית. אני היום מתקן את הנזקים הגדולים שהם עשו". אווץ'.
תופעת הלשעברניקים פוגשת אותי באופן אישי לא מעט, משום שאני חשה שבניגוד לבני דורי שמכבדים את מי שמילאו תפקידים בכירים, לא כל הלשעברניקים מכבדים את העשייה של בני דורנו. רק לאחרונה שמחתי להיתקל בעיתונאי ותיק ומוערך שלמדתי ממנו לא מעט בתחילת דרכי. בעודי מתקרבת ללחוץ את ידו במלוא ההערכה, הוא ירה לעברי בזעם "צריך לתלות אותך".
המומה תהיתי על מה ולמה, והוא השיב בכנות: "את והחברים שלך השתלטתם על האולפנים והעיתונים. בגללכם כבר לא צריכים אותי". אחזתי בידו ונשבעתי לו שביום שבו אהיה לשעברניקית בעצמי אפרגן מכל לבי לדור שאחריי ואהיה חבל משיכה מעלה ולא חבל תלייה של ממשיכי הדרך בעולמי המקצועי.
הכל מפוזיציה
ממש אתמול הסתובבתי ברמת אביב עם נשקים שלופים, מנופפת בהם לכל עבר ויורה. פיקות. בעודי מבסוטה מהחיים ודוהרת על רוח הנעורים, התפרצה עליי איזו אמא כועסת שהפחדתי את הילדים שלה. "זקנה. היסטרית. תירגעי", השבתי לה. בלב. אכן זיכרון ילדות שחוזר על עצמו מדי חג פורים, אפילו שמאז עברו למעלה מ־20 שנה.
והנה השבוע מצאתי את עצמי במסיבת רחוב בגבעתיים מתפרצת על חבורת צעירים שירתה פיקות בסמוך לאוזניים של הגוזליות שלי. המבט הזה שבו הם הסתכלו עליי ממש כאב לי פיזית. נראה לי שראיתי את כל חיי חולפים לנגד עיניי, משום שהבנתי בדיוק מה הם תכף יגידו עליי. בלב. וואו, הזמן טס!