עשיתי מילואים שנים ארוכות, בצנחנים. ושנאתי כמעט כל רגע. רק המראה של הצו בתיבת הדואר גרם לי לדיכאון מתמשך. אין ספור מסעות, תרגילים ובעיקר תעסוקה בשטחים. להשאיר מאחור בבית ילדים קטנים, אישה שהכל נופל עליה. מקום עבודה שמרבית העוסקים בו לא שותפים לחוויית המילואים, כשהממונים עליך תוהים כל פעם מחדש אם אתה לא יכול כבר “להיפטר מזה". וגם פחד. אפילו פחד מוות. בעיקר בשנות האינתיפאדה השנייה, על שלל חומות המגן. לא אשכח לעולם רגע מסוים. החטיבה שלנו הייתה אמורה להיכנס לעזה, גויסנו בצו 8. בזמן שעמדתי בתור כדי לחתום על נשק, שמעתי במקרה שיחה בין קצין המודיעין הגדודי לאחד הקצינים. “אתה רואה את הטור הזה?", הוא שאל אותו. “אחד מתוך עשרה לא יחזור הביתה. במקרה הטוב".
ועדיין המשכתי והמשכתי. מייחל להגיע כבר לגיל 40 ולהשתחרר. לפות באיזה צו קדמוני, שהיה חזק ממני. ותחושה עזה של סולידריות. אף שברוב חיי הבוגרים חייתי תחת ממשלות שלא בחרתי, כאלה שהנהיגו תפיסות עולם שהתנגדתי להן, המשכתי להגיע. לשמור על מתנחלים. לרדוף אחרי ילדים פלסטינים. לספוג קללות והשפלות מנערים יהודים שלימים ייקראו "נערי גבעות".
אבל אז, איפשהו בגיל 39, פתאום כבר לא יכולתי יותר. הצטברות של נסיבות בכל הגזרות, הביאה לכך שדי. הרגשתי שאני לא מסוגל להגיע לתעסוקה המבצעית בת החודש שאליה זומנתי. ולא רציתי לשקר ולהמציא סיבות כדי להתחמק. אחרי לילה בלי שינה, החלטתי ליצור קשר עם המג"ד שלי. נפגשנו בבית קפה בתל אביב. אני זוכר היטב את התחושה, היא נקראת בושה. הרגשתי שנכשלתי. שלא הצלחתי להגיע לקו הסיום של החובה האזרחית שלי. שיננתי אין ספור נוסחים שבהם אשתמש בפגישה איתו. אבל כשהוא התיישב מולי, כל מה שיצא לי מהפה זה, “אני לא יכול יותר". ואז הרכנתי ראש. הוא הביט בי, חייך, ואמר לי: “להב, ראה עצמך כמשוחרר. נקרא לך רק אם תפרוץ מלחמה". ואז נתן לי צ'פחה אדירה, ששחררה את כל הדמעות. כן. הייתי גבר בן 39 שבוכה, כי הוא לא מסוגל יותר לגרום לעצמו ללכת למילואים.
כל זה קרה לפני יותר מעשור. בעידן שכבר היה סוער מבחינה פוליטית, ועדיין שונה מהותית ממה שאנחנו חווים עכשיו. אני יכול לדמיין תרחיש - לגמרי לא דמיוני - שהיה קורה אם הייתי עדיין בגיל שירות כרגע, ובתיבת הדואר שלי היה נוחת צו המזמן אותי לתעסוקה מבצעית בשומרון. הייתי כמובן מתבאס, כרגיל. גם מעצם הצו וגם מהלוקיישן. אני רחוק מלהיות חובב של ההתיישבות בשומרון. אבל הייתי מתייצב, כרגיל. ואז מוצא את עצמי חוצץ בעימותים בין מתנחלים לפלסטינים. מנסה להרגיע את הרוחות.
אלא שאז היו קמים כמה יהודים ומתחילים לזרוק עליי אבנים. ולקלל, ולהשפיל. אלה דברים שקרו לאחרונה, לא ספקולציה. בהכירי את עצמי, הייתי נסער כולי. אני משבית את חיי לכמה שבועות כדי להגן עליהם, והם גומלים לי באבנים? בטח הייתי מתלונן בפני הממונים עליי, שכמו תמיד - היו נותנים לי גיבוי מלא ומעבירים את התלונה לדרגים הכי גבוהים. אבל שום דבר לא היה קורה. ואז, מתוך תסכול וזעם, הייתי כותב על המקרה, או מספר עליו לעיתונאים. ואז הייתה מתפרסמת ידיעה. אבל שוב, ללא כל תוצאה. ולמה? כי הפטרונים של אותם מתפרעים הם שרים בכירים בממשלה. כי השר לביטחון לאומי היה, עד לפני שתי דקות, אחד מהם. וכאן קו השבר.
הממשלה הנוכחית חצתה קו אדום בכל הנוגע ליחס כלפי אנשים כמוני, שמתנגדים למדיניות שלה. הבוז, הביטול, האצבע המשולשת, ה"רולקסים", ה"נפולת של נמושות", ה"לכו לעזאזל". קולות הבוקעים מכיוון של אנשים שמרביתם לא ידעו שירות קרבי מעולם, אם בכלל שירתו בצבא. אבל לא רק שהם בזים לנו, הם גם מעודדים ערכים שהם בגדר פקודה בלתי חוקית בעליל. סמוטריץ' קרא “למחוק את חווארה", אבל באופן מכובד. בידי הצבא. כלומר, גם בידי המילואימניק שהייתי. אני יכול רק לברך שאני כבר לא.
על הסכין
הדרך היחידה לעצור את הטירוף שמתרחש פה היא ממשלת אחדות, שבמסגרתה גנץ ולפיד יחברו לקואליציה תחת נתניהו. קואליציה שהגורמים הקיצוניים כמו בן גביר וסמוטריץ' ייפרדו ממנה מיד, ותצליח לעצב רפורמה משפטית מתונה וסבירה בתוך זמן קצר. הבעיה היא שאף אחד מהצדדים לא מוכן למצמץ ראשון בדרך לפתרון הבלתי נמנע.
גם בסטנדרטים המפלצתיים שאליהם הורגלנו בסדרות פשע אמיתי, הסדרה על מוניק אוליבייר בנטפליקס היא חריג מטלטל. אוליבייר הייתה אשתו של מישל פורנירה, אנס, פדופיל ורוצח אכזר של לפחות עשר נשים בצרפת ובבלגיה. אף על פי שהציגה עצמה כרעיה כנועה ופסיבית, היא הורשעה בסיוע לפשעיו. הסדרה חושפת שאולי הייתה אפילו המנוע המרכזי שמאחוריהם.
אני לא יודע לאיזה מקום יגיע “יוניקורן" באירוויזיון, אבל השיר הזה הוא חתיכת מפלצת פופ מרהיבה, שעושה הרבה כבוד לתעשיית הפופ הישראלי. כן, תעשייה. כי מדובר במוצר מהוקצע, שבנוי מהרבה מאוד אומנים ובעלי מלאכה, עם ידע וניסיון מוכחים. ומעל כולם קירל עצמה, בחורה צעירה עם בגרות ויכולות שהן... ובכן, פנומנליות.