1
בתוך התקופה הקשה ממילא שאנחנו עוברים, נשיא המדינה יצחק הרצוג עלול יהיה להיזכר חלילה כמי שחתום על האסון הגדול שאנחנו צועדים לתוכו. ברגע היסטורי רגיש כל כך, שנייה לפני אותה "מלחמת אחים" שמפניה הוא עצמו הזהיר, לקח הרצוג ציבור ימני גדול מאוד, שאני חלק ממנו, שרצה פשרה, ושהיה מוכן לשלם עליה מחירים כבדים, ונתן לו סטירת לחי מצלצלת.
בהחלטה שלו לבחור צד, להשליך לפח את עמדות הימין בסוגיות המשפטיות, ובסעיפים רבים להרע את מצבו לעומת זה הקיים היום, שפך הרצוג דלי מלא בנזין לתוך המדורה הבוערת ממילא, וחיסל כמעט לגמרי את מאמציהם של רבים וטובים במערכת להביא לפשרות.
2
תמונות המפגינים נגד הרפורמה המשפטית, כשהם חוסמים כבישים מרכזיים, ופה ושם גם מבעירים אש במרכזו של ציר תנועה מרכזי, הביאו רבים בשבועות האחרונים להיזכר במה שקרה כאן בתקופת ההתנתקות. נדמה לי שאחוז גבוה מחוסר האמון של ישראלים רבים במערכת אכיפת החוק יושב על מה שאירע בימים ההם של קיץ 2005.
הפערים בין אז להיום מטריפים את הדעת. פתאום מתברר שיש חוסמי כבישים טובים וחוסמי כבישים רעים, שיש מי שמותר להם ויש מי שאסור להם, שיש מי שהתקשורת ומערכת האכיפה מעניקות לו לגיטימציה לשבש את חיינו, ויש מי שלא.
השבוע עברתי על כמה מההליכים המשפטיים שהתנהלו כשברקע הכוונה לעקור את גוש קטיף. נכון, קשה מאוד למצוא שני אירועים שהולמים במדויק זה את זה, כדי להשוות ביניהם. נכון, בהתנתקות אנחנו יכולים לשפוט את התנהלותה של מערכת המשפט, וכאן אין עדיין ולו תיק אחד שהגיע אליה.
ואחרי שסייגנו את מה שצריך לסייג, בתוך אירוע שהסתיים עם כ־6,000 עצורים, עם ימי מעצר שחולקו בנדיבות ועם מערכת שלא חדלה לדבר על חומרת חסימתו של ציר תנועה, אני רוצה לחזור אל סיפור אחד. הוא לגמרי לא הסיפור הכי קשה. הענישה בו כלל לא הייתה מחמירה.
ודווקא בגלל זה אני רוצה לדבר עליו. כי הסיפור הבלתי מרכזי הזה מלמד על האווירה ששררה בפרקליטות ובבתי המשפט באותם ימים, ועל האנרגיה ועל המשאבים שהיו מוכנים להשקיע שם כדי לחנך את מי שהעזו לשבש את התנועה, במקרה שלנו - שני נערים צעירים.
קודם לכן אספר שלפני כמה ימים פניתי למשטרת מחוז תל אביב, כעבור עשרה שבועות של מחאות שבמסגרתן גם נחסמה התנועה והוצתה אש בנתיבי איילון, וביקשתי לדעת כמה אנשים נעצרו ומה עלה בגורלם.
ובכן, אלה נתוני המשטרה: בכל מה שקשור לחסימות כבישים ולאירועים שנלוו אליהן, דוגמת תקיפת שוטרים, עוכבו/נעצרו מתחילה המחאה 106 אנשים. כולם שוחררו. איש מהם לא הובא להארכת מעצר. ל־65 מהם נפתחו תיקים. 11 מתוכם הועברו לעיון הפרקליטות או התביעות המשטרתיות. טרם הוגש ולו כתב אישום אחד. אלה הפרטים שהעבירה דוברות המשטרה.
# # #
ועכשיו לקיץ הכתום. זהו סיפורם של שני נערים, שיצרו קשר עם פעילה בארגון "יהודי לא מגרש יהודי", שעסק בפעילות נגד ההתנתקות, וזו הציעה להם להצטרף למבצע חסימת כבישים. ואכן, באחד מימי אוגוסט 2005 פרצו השניים יחד עם אחרים לכביש גהה, סמוך לגבעת שמואל, בשעה שזה היה עמוס בכלי רכב.
מה חלקם של שני החבר'ה שלנו באירוע? ובכן, הראשון, שהיה בן 18 פחות כמה ימים, שפך יחד עם אחרים חומר דליק על מזרנים שהונחו על הכביש, ומישהו אחר הצית אותם. השני, בן 16, הגיע למקום מצויד בחומר דליק, אבל לא עשה בו שימוש, משום שהיו מי שהבעירו את האש לפניו.
בכתב האישום נגד השניים טענה המדינה שנהגים בכביש נאלצו לרדת לשוליים, וש"הכביש נחסם לתנועה ונגרמו עומסי תנועה קשים". הפרקליטות החליטה ללכת עם הנערים הללו עד הסוף, והגישה נגדם כתב אישום בעבירה של "סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה", עבירה שעונשה יכול להגיע עד 20 שנות מאסר. לאחד מהם נוסף גם סעיף של התפרעות.
כמה חודשים לפני האירוע הזה פורסמה ברבים כוונתו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז להילחם בעוצמה בחוסמי כבישים. "חסימת יותר ויותר כבישים – המרדה ושבירת כל הכלים של הליך דמוקרטי", אמרה הכותרת, שיצאה מדברים שנשא מזוז במאי 2005 בכנס של לשכת עורכי הדין באילת.
"לא תהיה שום הבנה וסבלנות לתופעות אלימות כגון חסימת כבישים וצמתים, וכנגד עבירות אלו יופעל המשפט הפלילי בלי שום הנחות". מזוז גם ציין ש"המערכת השיפוטית שותפה לגישה שיש להתייחס בחומרה לעבירות אלה, ונענתה לבקשות מעצר עד תום ההליכים".
"מזוז", דיווח אז "ידיעות אחרונות", "הורה להחמיר את הענישה נגד מתנגדי ההתנתקות שיחסמו צירי תנועה. במקרים שבהם תיגרם הפרעה משמעותית לתנועה יוגשו כתבי אישום מחמירים כנגד מפירי הסדר, והם יואשמו בסעיף 'סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה' שהעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר". כדי להגיש כתב אישום בסעיף כזה, צריכה הפרקליטות לטעון שחוסם הכביש עשה את מה שעשה לא כדי להביע מחאה וזהו, אלא "בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו".
"האומנם הייתה למפגינים – אפילו לאלה בהם אשר חסמו כבישים – כוונה לפגוע בנוסע או לסכן את בטיחותו? די ברור שלא", כתב פרופ' בעז סנג'רו במאמר ארוך שפרסם בעקבות ההתנתקות. סנג'רו גם הזכיר שהעונש על העבירה הזו, 20 שנות מאסר, זהה לעונש שקובע החוק על עבירה של ניסיון לרצח.
כך או כך, הסעיף החמור הזה הביא את השניים להישפט בבית המשפט המחוזי, שבהיותם קטינים ביקש לקבל בעניינם תסקיר של שירות המבחן לנוער. התסקיר סיפר, בגדול, על שני ילדים טובים. האחד תלמיד ישיבה, מדריך בתנועת נוער, שמשפחתו "חשה אבל וחורבן אישי, גם כיוון שחלק מקרוביה התגורר בגוש קטיף". גם הורי השני, שגינו את המעשה, ציינו ש"האווירה בבית בתקופה שקדמה להתנתקות הייתה של אבל ושבר לאומי".
שניהם הביעו חרטה על מעשיהם. שניהם תוארו על ידי שירות המבחן כנערים חיוביים וערכיים, שחשוב להם מאוד שלא להיות מורשעים כדי שלא לפגוע בסיכויים להתגייס ולתרום לצה"ל. שירות המבחן המליץ לא להרשיע אותם, ותחת זאת לשלוח אותם ל־200 שעות פעילות לטובת הקהילה ולחייב אותם בתשלום סכום כסף. המחוזי החליט אכן שלא להרשיע אותם, כדי לא לפגוע בעתידם, אבל שלח אותם, בין השאר, לעבור "שיעורים לערכי דמוקרטיה".
כן, קראתם נכון. ומכיוון שלא נתקלתי בעבר בדבר שכזה, איתרתי השבוע את השניים, וביקשתי להבין מהם שיעורי הדמוקרטיה הללו שהם נדרשו לעבור. "אנחנו קראנו לזה 'חינוך מחדש'", סיפר לי אחד מהם, "ואני עדיין מתייחס לזה ככה. הלכנו למכון הישראלי לדמוקרטיה, פגשנו שם מישהו שצירף אותנו למפגשים שהוא ערך עם בני נוער ועם בתי ספר. ישבנו בצד והקשבנו, ואז, אחרי שהוא דיבר עם התלמידים והציג להם איזושהי מתודה, היינו צריכים לשבת איתו ולנתח את המתודה הזו.
הוא הלך איתנו לכל מיני מקומות בירושלים, והראה לנו כל מיני דברים, ניסה להראות לנו את הצד השמאלי של המפה. הכוונה הייתה להראות לנו שהדרך היא לא לחסום כבישים, גם כשהמצב נראה לך על הפנים ואתה חושב שאתה צריך להתנגד. אנחנו חונכנו כציונים שמוכנים לתת המון בשביל המדינה הזו, וחלק ממה שנתנו היה מבחינתנו אותה חסימת כבישים.
ואני רוצה להגיד שאני מבין גם את הצד השני כשהוא עושה את זה עכשיו. אם הוא מרגיש שהמדינה במצב כל כך נורא כמו שהוא טוען, אז אני יכול להבין למה הוא יורד לכבישים. אני רואה בזה מעשה ציוני של מי ששואל מה יעשה טוב למדינה שלי. ועדיין יש פער גדול מאוד בין ההתייחסות למה שאנחנו עשינו, להתייחסות למה שקורה עכשיו".
"אותי עצרו בבית", מנסה הבחור השני להיזכר, 18 שנים אחרי. "ישבנו שמונה ימים במעצר. בהתחלה השופטת רצתה שנלך לטפל באנשים שנפגעו בתאונות דרכים, כדי שנבין את המשמעות של חסימות כבישים. אחר כך היא הבינה שאולי לא טוב שאני אעשה את זה בגיל צעיר כל כך. במקום זה עשיתי שעות למען הציבור. עזרתי לתלמידים שהתקשו בלימודים ובהכנה למבחנים.
"מעבר לזה, השופטת רצתה שנלך לקורס לדמוקרטיה. היה שם מישהו שליווה אותנו, שלקח אותנו לשיעורים על דמוקרטיה, אחר כך הוא הלך איתנו לסיור בבית המשפט העליון. אני זוכר שהוא דיבר איתנו על זה שאנחנו כמו הבריונים במסכת גיטין, ושאנחנו נביא לחורבן הבית השלישי. למיטב זיכרוני הייתי צריך אז גם להעביר בישיבה שלי שיעור על חשיבות הדמוקרטיה. ככה לפחות אני זוכר. כבר עברו הרבה שנים".
# # #
פסק הדין של השניים ניתן הרבה אחרי שהסתיימה עקירת יישובי גוש קטיף, אבל משקיבלה השופטת את עמדת שירות המבחן והוציאה את הנערים ללא הרשעה, אחרי שלל הפרויקטים שהטילה עליהם, החליטו בפרקליטות שעם זה אי אפשר להשלים. שמכיוון שנושא חסימת הכבישים חמור כל כך, ומכיוון שחובה לסיים את התיק הזה עם שורה תחתונה קשה הרבה יותר, ראוי לערער לעליון.
בסוגריים אזכיר כאן שאנחנו מדברים על תיק אחד מני רבים, ושהאנרגיות שהייתה מוכנה המערכת להשקיע בו - מלמדות הכל. צריך לראות את מעשיהם של שני הנערים, הסבירה המדינה, "כמצויים ברף הגבוה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה", בעיקר על רקע זה ש"מדובר בפעולות שנעשו תוך הכנה ולא בהחלטה של רגע".
ובכן, לקראת הדיון בעליון, שנערך כמעט שנה וחצי אחרי חסימת הכביש ואחרי ההתנתקות, נדרש פעם נוספת תסקיר מעודכן של שירות המבחן. זה דיווח שוב על השירות המוצלח שביצעו השניים לתועלת הציבור ועל המוטיבציה לשרת בצה"ל, יחד עם עדכון על כך שכל אחד מהם "הכין ונשא הרצאות בנושאי הדמוקרטיה", ועם השורה התחתונה הממליצה גם לעליון לא להרשיע אותם.
דיברנו על האנרגיות שהושקעו בתיק האחד הזה? ובכן, הרכב השופטים – אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואדמונד לוי – פנה לבסיס הקליטה והמיון של צה"ל כדי לבדוק אם הרשעה של השניים תפגע בסיכוייהם להתגייס לצה"ל בכלל וליחידה קרבית בפרט, וגם ביקש שהפרקליט הצבאי הראשי בכבודו ובעצמו ייתן את דעתו על הסוגיה.
בסופו של ההליך, החליטו השופטים להפוך את החלטת המחוזי ולהרשיע את שני חוסמי הכביש הצעירים. רובינשטיין, שניסח את פסק הדין, היה חריף מאוד בגישתו כלפי מעשיהם. "החלטתנו ניתנת בראש וראשונה במישור הרתעת הרבים", כתב. "... מאבק מדיני שבו ביקשו הקטינים ליטול חלק הוא מאבק לגיטימי כמובן, כחלק מן הדמוקרטיה, גם אם שאלה היא אם השימוש בקטינים הוא נכון וראוי, ולדעתי לא כן. אך במה דברים אמורים באשר לאופן המאבק? במאבק על פי החוק, שאינו גולש לעבירות.
"בהנחת מזרנים על מנת להציתם בחומר דליק בכביש מס' 4, ובלי קשר לשאלה אם יש בכך, בסיכון הנהגים ובהתשתם בפקקים ארוכים, כדי לסייע למאבק שנוהל נגד תוכנית ההתנתקות, די בעצם הסיכון, שבו הודו המערערים, כדי להצדיק הרשעה. מבחינה זו כמובן מניע אידאולוגי מחמיר את הגישה ואת הצורך בהרתעת הרבים, ואין צורך להכביר על כך מילים... במקרה דנן נוטה הכף לכיוון ההרשעה בין השאר דווקא משום שפעולות לא חוקיות מסוכנות נעשות במאבק מדיני ואידאולוגי, וזאת יש לשרש".
אני לא יודע להגיד אם נגד מישהו ממאות האנשים שחוסמים כבישים בעת האחרונה יוגש כתב אישום, ואם יוגש - באיזה סעיף יוגש. אני כן יודע דבר אחד. המשאבים שהשקיעה הפרקליטות, ושהשקיעו בתי המשפט, דווקא בהליך הקטן הזה שהבאתי פה, בהחלט לא מהחמורים שהיו, משקף משהו גדול יותר. הוא משקף אווירה של תקופה.
הוא משקף את השיח – הן בתקשורת, הן במערכת המשפט – שראה אז בחסימת כבישים אסון נוראי, והיום רואה בה מעשה פוליטי רומנטי ולגיטימי. מערכת שיש בה אמת מידה שונה לכל אוכלוסייה ועבור כל דעה פוליטית, מערכת ששומרת רטוריקה שונה לקבוצות שונות – היא מערכת שאי אפשר לתת בה אמון.
# # #
באדיבות ארגון חוננו, שעורכי הדין שלו ייצגו רבים מחוסמי הכבישים בהתנתקות, עברתי השבוע על עוד כמה תיקים. לא ניכנס לכל הפרטים שלהם, נסתפק ברטוריקה, כי יש בה כאמור כדי ללמוד המון.
לדוגמה, בתיק שבו הואשמו במאי 2005 שני צעירים, שיחד עם עשרות אחרים "השתתפו בהתפרעויות שבהן החלו לבצע הפרת השלום בחסימת כביש באזור צומת הקניון בבאר שבע, בכך שישבו על הכביש, אחזו זה בזרועות זה במשך זמן רב וסירבו להוראות השוטרים שהורו להם לקום מהכביש ולאפשר זרימת התנועה".
סעיפי האישום: התפרעות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לא תיק יוצא דופן, ודאי לא באותם ימים, אבל די מדהים לראות באיזו קלות ביקשה אז המשטרה לעצור את השניים הללו עד תום ההליכים נגדם על חסימת הכביש הזו.
"מעשי המשיבים מעידים על מסוכנותם... קיים יסוד סביר לחשש כי המשיבים יסכנו את שלום הציבור... בין היתר ניתן ללמוד מסוכנות זו מהעובדה כי המשיבים היו אך חלק קטן מתוכנית כלל־ארצית לחסימת כבישים, תוכנית שיצאה אל הכוח בו־זמנית ברחבי הארץ והדבר מוכיח התקשרותם לקבוצה אידיאולוגית רחבת היקף. קיומה של הפגנה בעיבורו של כביש מרכזי מקים חשש מובנה לפגיעה בחיי אדם ותאונות דרכים".
בסופו של דבר, המשטרה הייתה מוכנה לשחרר אותם למעצר בית מלא עד תום ההליכים, אבל כאמור, שימו לב להתייחסות אל המעשה.
עוד דוגמה? 28 קטינים, ובהם ילדה בת 13 וילדה בת 14, הואשמו בחסימת כביש. חלק מהם בילו ימים ארוכים במעצר. כולם היו במעצר יישובי במשך שלושה חודשים, גם הרבה אחרי שההתנתקות עברה חלפה לה. כתב האישום ייחס לחבורה השתתפות בהתקהלות אסורה, השתתפות בהתפרעות, השתתפות בהתפרעות לאחר הוראות פיזור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
הנה תיאור האירוע מצדו של השופט אורי שהם, אז שופט בית המשפט המחוזי: "מדובר באירוע חסימת נתיב תנועה, שהתרחש בתאריך 29 במאי 2005... עת נחסם כביש מס' 4 בין צומת רעננה לצומת מורשה משני הכיוונים. העוררים התקהלו במקום וחסמו את נתיב הנסיעה כאשר הינם מסרבים להוראות השוטרים לפנות את המקום. על פי הנטען בכתב האישום ישבו העוררים בצוותא עם אחרים על הכביש, תוך שהם אוחזים ידיים ומסרבים להתפנות לשולי הכביש... קראו קריאות שונות לעבר השוטרים, כאשר חלק מהם דוחפים, בועטים ונושכים את השוטרים".
אני שם בצד את אותו חלק מתוך הקבוצה הזו, שחוץ מהחסימה גם בעט או נשך. נניח שעם אלה היה צריך להחמיר יותר. אבל מה עם שאר הילדים? חודשים במעצר יישובי?
הסנגור מטעם חוננו ניסה לשכנע את השופט אורי שהם להקל במגבלות שהוטלו על הקטינים. "מדובר באחד האירועים המינוריים ביותר שהיו בתקופה האחרונה", אמר, "לא הייתה הבערת צמיגים, לא היה סיכון לחיי אדם בנתיב תחבורה, אותן עבירות חמורות יותר שבגינן חלקם נעצרו עד תום ההליכים וחלקם שוחררו בתנאים מגבילים... חבורת האנשים האלה הגיעה לצומת מורשה עם שלטים, ובאה בעצם להפגין מבחינת חופש הביטוי".
כאמור, פחות מעניין כאן להיכנס לעניינו של כל חוסם כביש, ויותר חשוב להציג את ההתייחסות של מערכת המשפט לתופעה. השופט שהם ציטט דברים שהוא עצמו כתב בתיק אחר בנושא דומה. "אל מול זכות ההפגנה של העוררים וחבריהם, עומדת זכותו של הציבור לשימוש תקין וסביר בצירי התנועה ולכך ששגרת יומו לא תיפגע, מידיהם".
לאחד השופטים שדן בעניינה של החבורה היה גם הסבר מדוע ניתן לדון בקבוצה כולה כחבילה אחת ולא לבדוק מה עשה כל אחד מהקטינים בפני עצמו. "האפקט של חסימת ציר ראשי הוא כבד ביותר. לפיכך כל אחד ואחת מהמשיבים נחשב כמי שחסם את הציר המרכזי של המדינה, שהרי זהו האפקט הסינרגטי, השלם גדול ממרכיביו, חלקו של כל פרט, ויהא זה פעוט ומינורי, באירוע הכולל - יהיה שווה לאירוע כולו".
אני לגמרי לא קורא להשליך למעצר עד תום ההליכים כל אחד מחוסמי הכביש במחאה נגד הרפורמה. אני כן חושב שאי אפשר לעצום עיניים מול הפער בהתייחסות, ואי אפשר שלא להבין למה הפער הזה מוציא מהדעת כל כך הרבה אנשים.
# # #
נסיים בציטוט של הנשיא לשעבר אהרן ברק באחד מפסקי הדין שנתן בתקופת ההתנתקות: "אכן, חופש הביטוי (וההפגנה) אינו מגן על החופש למנוע מיולדת להגיע לבית החולים; חופש הביטוי (וההפגנה) אינו מגן על החופש למנוע ממכבי האש להגיע למקום שריפה; חופש הביטוי (וההפגנה) אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם; חופש ההפגנה אינו מגן על החופש 'לעצור את המדינה' ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל.
הטוען בשם חופש הביטוי לכל אלה, אינו טוען מנקודת מבטה של הדמוקרטיה, אלא מנקודת מבטה של האנרכיה... שום טיעון פילוסופי לא יוכל להצדיק עיכובה של יולדת הצריכה להגיע לבית חולים, או את עיכובה של מכונית כיבוי אש בדרכה למניעת שריפה; שום טיעון משפטי בדבר 'מרי אזרחי' לא מאפשר התנהגות אלימה, הפוגעת קשות בחיי בני אדם".