1. תמונת מראה
יש לי חבר שחווה משבר בחיי הנישואים. איש מכובד, אמיד, נדיב, בעל יכולות, הצלחתו אפשרה לו לבנות בית לתפארת ולהשפיע כל טוב על משפחתו וילדיו. במהלך המשבר שאלתי אותו אם נכונות השמועות שהוא עומד לעזוב את הבית. הוא הכחיש בתוקף. זה לא שאני לא רוצה לעזוב, אמר, זה שאני לא יכול. מה פירוש לא יכול, שאלתי. גם אם אעזוב, הוא ענה, אשתי והילדים יעזבו איתי ויצטרפו אליי, באשר אלך. הם התרגלו לחיים הנוחים שסידרתי להם. בסופו של דבר, הושג שלום בית במשפחה ההיא.
הנמשל: בואו נניח לרגע שהרעיון להתפצל לשני קנטונים נפרדים, ישראל ויהודה, יתגשם. מבין האפשרויות המאיימות עלינו כרגע, זו נראית הגרועה פחות. בואו נניח שכל אזרח ישראלי יקבל אפשרות לבחור לאיזה מהקנטונים הוא מצטרף. קנטון ישראל (שם חיבה "מדינת תל אביב") או קנטון יהודה (שם חיבה "מדינת ירושלים"). כמה אנשים לדעתכם יצטרפו לתל אביב וכמה לירושלים?
רוצים רמז? הביטו רגע על ירושלים. יפהפייה, קדושה לשלוש הדתות הגדולות, בירת ישראל, אבל אחת הערים העניות והנחשלות במדינה. אפילו ראש העיר (המצוין) שלה הודה לאחרונה שכל שנה צריך משלם המסים לסגור את האוברדראפט של עיר הבירה שלו ביותר ממיליארד שקל. כל שנה.
תל אביב, לעומתה: לא קדושה, לא באמת יפה, עיר של ים, של חול, של יום חול, ללא הפסקה. העיר העשירה בישראל. אחת הערים המצליחות והמשגשגות בתבל (לא, אני לא מגזים). צפופה, לעתים מכוערת, אבל אבן שואבת תרבותית, חברתית, כלכלית. בירת בילויים, הייטק וקולינריה עולמית. כל זה, אף על פי שהיא חפורה כולה, צפופה, לא ממש נקייה, לא חפה מאלימות, ולפעמים מעצבנת, כמצופה מהעיר העברית הראשונה.
הערכה שלי: רובם הגדול של הישראלים יבחרו במדינת ישראל (תל אביב). הם לא יוכלו להרשות לעצמם לבחור במדינת יהודה. אידיאולוגיה לחוד ורמת חיים לחוד. מישהו צריך לממן את משק הבית. מישהו צריך לשלם קצבאות, לשמור על התוצר, לייצר, ליצור, לתחזק את האופרציה המטורללת, מוזרה ויקרה שמכונה גם מדינת ישראל.
מה מזכיר לי העניין הזה? את ערביי ישראל. כשאביגדור ליברמן פרסם את תוכניתו שלפיה בין ישראל למדינה הפלסטינית יבוצעו חילופי שטחים, ישראל תוותר על ואדי ערה והמשולש ותספח תמורתם את גושי ההתנחלויות, קמה זעקה גדולה בקרב בני דודינו הערבים. לא יקום ולא יהיה, הם צעקו, איימו, השתוללו.
שאלתי את עצמי, למה בעצם? הרי הם מגדירים את עצמם כפלסטינים, לוחמים את מלחמתם של הפלסטינים, מזדהים הזדהות מוחלטת עם הרעיון הפלסטיני וחולמים על מדינה פלסטינית. אז הנה, יש להם. במקום להרגיש זרים במדינה היהודית, שבה הם מקפידים לא לקיים חיי שיתוף אמיתיים, הם יכולים להגשים את עצמם במולדת הפלסטינית. החלום מתגשם. ישראל אפילו מוותרת על שטחים ריבוניים לטובתו. מה רע?
מה שרע זה שגם ערביי ישראל יודעים כמה טוב לחיות בישראל. הם מתעבים את המדינה בחדר השמאלי של הלב, אבל יודעים להעריך ולהוקיר אותה בימני. הם מחרפים ומגדפים את המדינה כלפי חוץ, אבל מודים לאללה על הנס שקרה להם עמוק בפנים. אין להם כוונה לוותר על הנס הזה. על מערכת בריאות מודרנית, על זכויות פרט, חופש ביטוי, כלכלה מודרנית, מערכות סעד ובריאות מפותחות, חוק וסדר.
החרדים הם תמונת מראה של כל זה. הרי גם להם קרה נס. נמצא הפריץ שיממן להם את העיירה היהודית. הם חוגגים עליו כבר 75 שנה. זה יכול היה להימשך לנצח, אלא שבינתיים הזנב החליט לכשכש בכלב. התיאבון גבר. הביטחון העצמי המריא. קם פריץ שמשתף איתם פעולה. יחד איתו, החליטה העיירה היהודית להשתלט על העיר הגדולה. מה יוצא מזה? העיירה בוערת.
2. העדפה מקלקלת
ישראל חולקה לשתי מדינות מזמן. כל פוליטיקאי, מדינאי, סטטיסטיקאי וכלכלן מכיר את העובדות והנתונים: ישראל המכונה "הראשונה", שמכילה את תל אביב ובנותיה, ערי השרון, מישור החוף בואכה חיפה וכמה מובלעות נוספות, היא אחת המדינות העשירות בעולם. ישראל השנייה שמורכבת ברובה מחרדים, ערבים ופריפריה, היא מדינה ענייה ונחשלת.
מי אשם? ממשלות ישראל לדורותיהן. אחרי שלב הקמת המדינה, ביצורה ובניית תשתיותיה, שעליהם הופקדה מפא"י ההיסטורית, אמור היה להגיע שלב צמצום הפערים בין הפריפריה למרכז. בשלב הזה נכשלנו. רוב הכישלון מונח על ממשלות הליכוד, ששלטו כאן ב־35 מ־40 השנים האחרונות. בגין שילם מס שפתיים עלוב למדי בפרויקט "שיקום שכונות", וזהו. הוא לא פילל שאחד מיורשיו יהפוך את "השד העדתי" למנוע אלקטורלי ויחטט להנאתו בפצע, במקום להמשיך לרפא אותו.
נשאלת השאלה, אם החרדים והביביסטים יודעים שהמחנה השני אחראי לחלק ניכר משגשוגה ועושרה (וגם ביטחונה) של ישראל, מדוע הם הכריזו עליו מלחמת שמד? מדוע הם קורעים לגזרים את הדמוקרטיה, קמים על מערכת המשפט ומבטלים את הפרדת הרשויות?
הסיבה פשוטה: כי הם יכולים. הם בטוחים שישראל הישנה תמצמץ ברגע האמת. הם בטוחים שאנחנו נתלונן, נתגונן ובסוף נשתפן וניכנע. למה הם חושבים את זה? כי זה מה שאנחנו עושים כבר 75 שנה. עוד כשהיו כאן רק 600 תלמידי חכמים. בינתיים החלק המשרת והיצרני הלך והצטמצם, החלק הנסמך על שולחנו הלך ותפח. היום אנחנו על קו פרשת המים. אי אפשר לשאת את זה יותר. החרדים, בדרך כלל אנשים נבונים, פספסו את הפואנטה: הביזה המטורללת שאותה הם מובילים עכשיו, תעלה להם ביוקר. בהנחה שמישהו יוכל לפרוע את החשבון.
אחיי החרדים: אנחנו לא ניכנע. אין סיכוי שזה יקרה. שיכרון הכוח שלכם, שנמהל בשיכרון חושים ותחושת אני ואפסי עוד, ייגמרו בבכי. מומלץ מאוד לחזור למציאות. גבו של החמור שנושא אתכם, נשבר.
הנה דוגמה: השבוע עברה בקריאה טרומית הצעת חוק של משה גפני, אלא מי, הקובעת חובת ייצוג הולם לחרדים במשרות של הרשויות המקומיות, החברות הממשלתיות ותאגידים ציבוריים. על פניו, אין בעיה, נכון? אז לא נכון. כי הצעת החוק הזו קבעה שהחרדים יקבלו את מכסת הג'ובים בהתאמה לחלקם באוכלוסייה ובחמש השנים הראשונות, כדי לתקן את העוול ההיסטורי, הם יקבלו ייצוג כפול מחלקם באוכלוסייה.
מדובר בשערורייה מטורפת. ראשית, בגלל עצם העיקרון: מה עם ייצוג החרדים "כמשקלם באוכלוסייה" ברשימת המטלות? למשל, בגיוס לצה"ל? שירות לאומי כלשהו? פריון? תרומה לתוצר הלאומי? לימודי ליבה? למה הם צריכים להופיע רק בטור ההוצאות של המדינה ולהיעדר מטור ההכנסות?
אבל יש עוד משהו: העניין הזה של אפליה מתקנת לא הומצא אתמול. זה החל עם נשים, בשנות ה־90, והתפשט לאתיופים, מיעוטים, ערבים, אנשים עם מוגבלויות. מי שעוקב אחר התקדמות החקיקה ויישומה בכל הקשור למגזרים האלה, יודע שזה קורה לאט־לאט, בהדרגה, בזהירות. היישום חלקי מאוד, אם בכלל. נזהרים לא ללכת מהר מדי כדי לא ליצור מצב שבו אנשים לא כשירים או לא משכילים (בהתאם לדרישות התפקיד) ימונו רק כדי "למלא את המכסה".
אבל כשהגענו לחרדים, בום: הכל כאן, עכשיו, בבת אחת. פי שניים ייצוג בחמש השנים הראשונות! אם תוסיפו לזה את העובדה שהם מרדדים עכשיו גם תחומים נרחבים בשירות הציבורי ופותחים אותם לחרדים נטולי השכלה אקדמית, בתוך זה גם מקצועות טיפוליים חשובים לילדים, תקבלו מסע של ביזה, הזניית השירות הציבורי, רידוד המערכת ודהרה למעמד של רפובליקת בננות.
ועוד משהו: האוניברסיטאות מקבלות מהמל"ג מימון פר סטודנט. אצל סטודנטים "רגילים", המימון ניתן רק עם השלמת התואר האקדמי. אצל סטודנט חרדי, הוא ניתן כבר בשלב ההרשמה. אף שהרוב נושרים בדרך. הבנתם את זה? ולכן המסקנה היא שאם ניתן לחרדים יד חופשית וזמן, בקרוב המדינה כולה תיראה כמו שטעטל חרדי. תל אביב תהפוך לירושלים. הוד השרון לבני ברק. אבל לא יהיה מי שישלם את החשבונות.
החרדים הם האחים שלנו. חלק גדול מהם מבין את זה. הבעיה היא במנהיגות. טיפוסים כמו משה גפני, יצחק גולדקנופף ובעיקר אריה דרעי, השתקעו בפרוותו של בנימין נתניהו ויצאו איתו יחד למסע הביזה וההרס בממלכה. הם מנצלים את צרכיו המיוחדים של נתניהו לצרכיהם. הם לא מתעכבים לחשוב על היום שאחרי. על ההשלכות של המסע המטורף הזה. הם לא מרימים רגע את העיניים לטבלאות הכלכליות. לפאניקה בשוקי ההון. לקריסת ההייטק. הרמת הראש של אויבי ישראל. הפניית הכתף הקרה של העולם הנאור.
הם רוצים לזלול כאן, ועכשיו.
3. המבצר קורס
מה קרה עם מתווה הנשיא? מה שקרה בכל המשאים ומתנים שניהל בנימין נתניהו בשנותיו הארוכות בפוליטיקה. הוא התיש את הרצוג בדיוני סרק מעגליים סביב המתווה. הוא עשה להרצוג מה שעשה בזמנו להילרי קלינטון ולג'ון קרי ולכל השותפים הפוליטיים שלו. הוא לא אמר בשום שלב "כן", אבל יצר את הרושם שיש מצב.
ברגע האמת, יממה לפני הצגת המתווה, הוא נעלם. הרצוג התחרפן. הוא הבין שביבי, שוב, עשה עליו סיבוב. אז הוא החליט לרדת מהגדר ולהגיד את דברו. לשים את המתווה הנכון. לא לשקר לעצמו ולא לחטוא למצפונו. עצומה בעד אמירת "כן" למתווה הנשיא פורסמה למחרת הצגתו. היו בה רבים המזוהים עם נתניהו: האלוף יעקב עמידרור, בכיר ההייטק מייקל אייזנברג, יאיר שמיר, תא"ל אביגדור קהלני, פנחס ולרשטיין, שלמה מעוז, מירון איזקסון, נתן שרנסקי, נדב אבקסיס ורבים נוספים. השאלה היא אם נתניהו עוד מזוהה עם עצמו.
עשרה שבועות לאחר הרכבת ממשלתו, נכנס נפתלי בנט בשערי הבית הלבן וזכה שם לכבוד מלכים. ההזמנה התקבלה שבועות קודם לכן. הנשיא ג'ו ביידן גמל בביקור פחות משנה אחר כך. השבוע מלאו עשרה שבועות לממשלת נתניהו. האמריקאים לא רוצים לשמוע ממנו, אז הוא מורה לשריו להחרים את האמריקאים ומלבה טענות קונספירציה שלפיהן ביידן וה־CIA מממנים את ההפגנות נגדו.
האמירותים לא מזמינים אותו. סעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות מהדקות יחסים עם איראן. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הושפל עד עפר בארה"ב, אבל לפחות הפגין כישורי אנגלית משופרים. שר החוץ אלי כהן לא הורשה להיכנס לוועידה של האו"ם בריאד. במגזין "פוריין פוליסי" פורסם מאמר ובו נקבע כי היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב "כבר לא הגיוניים" וכי "האקסיומות באשר לצורך להגן על ישראל כבר אינן תקפות".
לנתניהו יש מטוס מפואר, אבל אין לו לאן לטוס. אל־על מתקשה לגייס טייסים למשימת הטסתו. המשטרה מתקשה לפתוח כבישים להובלתו.
הפגנות ענק נגדו מתקיימות ברוב ערי ישראל וגם בוושינגטון, רומא, פריז, ברלין, לונדון, אוקספורד ויעדים רבים נוספים. ממשלתו לא נותנת אשרת כניסה לשר החוץ של האיחוד האירופי. הרוסים מוכרים מפציצי סוחוי מתקדמים לאיראן, שנמצאת בטווח נגיעה מהכמות הנדרשת של אורניום מועשר לפצצת גרעין.
ההרתעה הישראלית קורסת כמגדל קלפים סביבנו. חיזבאללה משגר מחבל מתאבד לתוך ישראל, ונתניהו מחליט להבליג. חמאס מצהירים שבקרוב יהיו "הפתעות". נסראללה מרייר על חולשתנו. הג'יהאד מתאמן בשיגור רקטות ללא הפרעה. הממשלה, בתגובה הולמת, מעבירה 200 מיליון שקל לרשות הפלסטינית ומלאי של דלק מוזל לעזה. ח'אן אל־אחמר עומד על מכונו, ואביתר עדיין בשיממונו. ממשלת ה"ימין על מלא" מתגלה כבלון המנופח והמוזנח ביותר שהתעופף כאן אי־פעם.
בתוך הממשלה הזו מתנשא, בולט משכמו ומעלה, פגע רע בשם איתמר בן גביר. הוא לא מוזמן להערכות מצב אצל שר הביטחון כדי לא להפוך אותן למסיבת עיתונאים מאולתרת וקרקס נודד. הוא עסוק בהגדלת סמכויותיו, שיסוי הניצבים במפכ"ל ופירוק המשטרה במקום לטפל במשילות, באלימות ובביטחון האישי. הוא נטפל למפגיני המחאה במקום להדביר את הפשע.
מאז שנכנס לתפקידו ספרנו כבר 14 נרצחי טרור ו־31 נרצחים במגזר הערבי, אבל מה שמעניין אותו זה חסימות הכבישים באיילון. הוא מתרוצץ בין המיקרופונים למצלמות בעוד מחבל של חיזבאללה מטייל בנחת מגדר הגבול בצפון למגידו וחזרה. הוא עושה הכל, כולל הכל, חוץ ממה שהוא צריך לעשות: להתכונן לרמדאן, בעוד פחות משבועיים.
אבל לא בן גביר אשם בשלשלת הגבורות המתוארות כאן. אשם מי שנתן לו את הכוח, מינה אותו והפקיד בידי הפירומן שלא ניהל אפילו פיצוצייה קטנה בסמטה צדדית, את המפתחות לחבית אבק השריפה הגדולה ביותר במזרח התיכון.
זה עוד לפני שדיברנו על העובדה שהוא ביטל פרויקט גדול להדברת האלימות במגזר הערבי במימון הג'וינט, בטענה שמדובר בארגון שמאלני (הג'וינט שמאלני כמו שבן גביר מתאים לתפקיד השר לביטחון לאומי). הוא מעכב, במהלך מחריד, את העברת ויישום חוק האזיקונים. בתכלס, בכלל לא מדובר באזיקונים. זהו צמיד פלסטיק במשקל 10 גרם שמוצמד לידו או לרגלו של מי שמאיים על אשתו. ברצותו, יתלוש אותו כהרף עין. אלא שאז תהבהב נורה בתחנת המשטרה. זה אמור להציל חיים. את בן גביר זה לא באמת מטריד. לא אותו הבעלים רוצחים.
4. לאן נעלמת, אבי?
תרשו לי להקדיש כאן כמה מילים לאבי דיכטר. מדובר באחד משלושת הביטחוניסטים בליכוד, המכונים "אוויר, ים ויבשה" על ידי תנועות המחאה. מנסים להפעיל עליהם לחץ סביר. לעורר את מצפונם. להדגים בפניהם את תוצאות שתיקתם ההרסנית. לא עושים את זה בסגנון מכונת הרעל. להפך. בלי קללות, בלי גידופים. עומדים שם, מול הבית, ומסתכלים להם בעיניים.
כשיואב גלנט יצא מחתירה בים בשבת האחרונה, חיכו לו על החוף אחיו לנשק. הוא עבר לידם ולא פצה את פיו. הם הפנו לו את גבם ועמדו ככה, בגבם לשר הביטחון, בעודו צועד על החוף. השלישייה הזו נחשבת לשלישיית מפתח. דיכטר היה ראש השב"כ. גלנט היה אלוף בצה"ל ומפקד השייטת. יואב קיש היה טייס קרב.
אבי דיכטר היקר. אנחנו מכירים, לא מהיום. עמדתי לידך בכנס הרצליה ההוא, שבו נשאת את אחד הנאומים האמיצים ביותר ששמעתי מפיו של גורם ביטחוני כה בכיר. היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה. דם זרם ברחובות. אתה היית ראש השב"כ המכהן, ובאותו נאום לקחת אחריות על מה שקורה. אמרת, בקול יציב ונוקב, ששירות הביטחון הכללי כשל בהנפקת חליפת מגן לאזרחי ישראל. לא ניסית להתחמק, לא ניסית להצדיק. במקום זה, נלחמת. דרשת לבנות גדר הפרדה. הנהגת את ההסתערות על קני הטרור ואת הדברתו.
אחר כך הלכת לפוליטיקה. היית ליד אריק שרון, הצטרפת לקדימה. אני מכיר את דעותיך. אתה לא אדם קיצוני. אתה לא ימין קיצוני. אתה ליברל. אתה דמוקרט. ואני שואל את עצמי, מה קרה לך, אבי? הרי עיניך רואות ואוזניך שומעות את המראות והקולות. אתה יודע מצוין איזה אסון ממיט עלינו כאן ראש המפלגה שלך. אתה מכיר את ההתרעות הביטחוניות, אתה רואה את החורבן הכלכלי, אתה רואה את הקרע הפנימי ואת התפרקות צבא המילואים וייסוריו של צה"ל.
הבט בחבריך. הם מחפשים את עיניך, אבל אתה משפיל אותן לכיוון הקרקע. אתה מתעלם מקולגות, רואה מסרונים ולא עונה, חוסם חברים לנשק. חברי הצוות שלך מסיירת מטכ"ל באו, דיברו איתך, ניסו לחדור ללבך. לא הצליחו. אתה קצר רוח, עצבני, אפור. אתה מספר להם שאולי תהיה ראש ממשלה. שצריך קצת סבלנות. שיהיה בסדר. אבל גם אתה יודע, שאין זמן. שהמדינה תלויה עכשיו על חוט השערה. שכולנו על כף המאזניים.
תאזין לכל ראשי השב"כ לדורותיהם. כו־לם, ללא יוצא מהכלל. חוץ ממך. תאזין לכל ראשי האגפים, הבכירים, כמו גם לרכזי השטח, ללוחמים. תקשיב ליורם כהן, איש ימין, כיפה סרוגה, ירושלמי. למנחם לנדאו, לשעבר ראש אגף, פאר הציונות הדתית. אתה לא רואה את האש מלחכת את גלימתה המטאפורית של הדמוקרטיה הישראלית? אתה באמת חושב שכל זה תרגיל, או סוג של חלום רע שתכף נתעורר ממנו?
אתה לא תהיה ראש ממשלה, דיכטר. הסיכוי שלך להיות ראש ממשלה נמוך מסיכוייו של יאיר נתניהו. זה לא יסתייע. אין לזה היתכנות. יש יותר סיכוי שלא תהיה כאן עוד ממשלה, מאשר שתעמוד בראשה. מה שבטוח זה שאתה תצטרך לתת פעם דין וחשבון. לעצמך, לילדיך, לנכדיך ואני מקווה שגם לניניך. על זה שהיית שם, ושתקת. שיכולת לעשות מעשה, ופחדת. שראית את הכתובת נרשמת על הקיר וראית את הקיר נסדק, מתערער ומתחיל להתמוטט, אבל לא זזת. כאיילה מפוחדת, קפואה, לאור זרקורי המכונית על הכביש המהיר, הפקרת את ישראל בשעתה הקשה ביותר. אתה, שהיית לוחם אמיץ עשרות שנים, כשלת בקרב החשוב ביותר. הקרב על הדמוקרטיה.
יום אחד, אבי, הכישוף יתפוגג. נתניהו לא יהיה כאן יותר. הארס המופץ בשמו, ועל ידי חסידיו ומשפחתו, יתנקז בהדרגה ממערכות הנשימה, הדם והחיים שלנו. זה יהיה היום שבו כל אחד ואחד מאיתנו יצטרך לתת לעצמו דין וחשבון איפה היה ומה עשה כשהחלום הציוני הפך לסיוט בלהות. כשישראל נזקקה למושיע, ולא נמצא.
5. הכל אישי
לסיום, בואו נעבור על רשימת החוקים וההצעות השונות העומדות על הפרק כרגע: העברת השליטה בוועדה למינוי שופטים לידי הקואליציה. פסקת התגברות ברוב של 61 בלבד. העליון לא יוכל לפסול חוקי יסוד מחד, וכל חוק יכול להיות מוגדר כחוק יסוד, מאידך. חוק דרעי 2 הוא חוק יסוד. העליון יוכל לפסול חוקים רגילים רק ברוב של 12 מתוך 15 (כמעט בלתי אפשרי), וגם אם יפסול, הכנסת תוכל להתגבר עליו בקלות (61). חוק הנבצרות, פרסונלי לנתניהו. החוק הצרפתי, בלי הגבלת סמכויות, פרסונלי לנתניהו. חוק התרומות, פרסונלי לנתניהו. שהמשפחה לא תצטרך להחזיר את הכסף לבן דוד. חוק הכפפת מח"ש, גוף חקירה, לשר המשפטים, פוליטיקאי. פקודת המשטרה להכפפת משטרת ישראל לאנרכיסט מספר אחת ומורשע התמיכה בטרור איתמר בן גביר. חוק שיאסור על עיתונאים להשמיע הקלטות סתר, פרסונלי לנתניהו. חוק שיטיל שלוש שנות מאסר בפועל על חוסמי כבישים בהפגנות. חוק לביטול עבירת המרמה והפרת אמונים. חוק שיאפשר לממשלה למנות בלי מכרז, בלי ועדה ובלי פיקוח או תנאי סף כלשהם את היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה וכל היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה. חוק הג'ובים, שיבטל את הרגולציה על מינוי דירקטורים לחברות הממשלתיות ויבטל את תנאי הסף.
מול כל אלה, הממשלה ביטלה הטבה משמעותית שאמורה הייתה להיכנס לתוקף: הגדלת הסכום הפטור ממס בפנסיה שלנו. פגיעה משמעותית במאות אלפי פנסיונרים מצד אחד, אבל היי, מצד שני לא בטוח שכולנו נגיע לפנסיה במדינת ישראל, כפי שהכרנו אותה.