את הסיפור “המדען" כתבתי לפני הרבה שנים. נזכרתי בו השבוע כשראיתי חבורת בני נוער, בנות ובנים בני 15־16, משתכרים, מעשנים, מתלכלכים בשפה ג'ורה, מתנהגים בגסות, מתנדנדים בהליכה כמו נרקומנים או אלכוהוליסטים. מי שמכיר את שוק הסמים יודע שבשוק רצים סמים מסוכנים, ערבוב של כל מיני כימיקלים שעלולים לגרום לאובדן הכרה, לדום לב או להרעלות קשות.
חלק מהסמים האלו נמכרים לבני נוער שחושבים שהם “משחקים אותה גדולים". “הקוקטיילים" של הסמים רצים בשוק כשהמחירים שלהם לא בשמיים, והם מציעים התמסטלות מהירה. ההרגשה בהתחלה “בשמיים" ובהמשך בגיהינום.
כשראיתי את המסטולים הצעירים ושמעתי אותם (הם צועקים), נזכרתי בסיפור שכתבתי לפני הרבה שנים ועסק בין השאר בחולירע אחד שרקח סמים והרס להרבה אנשים את החיים. “המדען" קראתי לסיפור שאותו כתבתי אחרי שימוש באחת האבקות שמכר לי המדען במחיר מציאה והרס לי את הבריאות. הנה הוא לפניכם.
איך שמתחילות הנפילות בבורסה, אי־שם בתחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת, אפשר לראות את הספקולנטים יושבים בבתי הקפה הצפוניים, מחוברים לכוסית קוניאק צרפתי, מעודדים את עצמם שבימים קשים צריך ליהנות מפינוקים יותר מאשר בימים טובים.
המניות צונחות, ולהרבה אנשים צונח החיוך מהפנים, ובמקומו באה הבעה של תשעה באב מיקס עם יום כיפור. למען האמת, גם אני תופס דיכי קטן, אחרי שאיזה פקיד בנק משכנע אותי לקחת הלוואה ולהשקיע אותה במניות של חברה חדשה המייצרת קונדומים בטעם תות שדה.
לדברי הפקיד, שקרוב שלו נשוי לבתו של מנכ"ל החברה, או־טו־טו נחתמת עסקת ענק עם סין - שם, לדבריו, תות שדה זה מצרך נדיר, והקומבינציה של קונדום בטעם תות שדה עם ההגבלות על הילודה, הולכת להיות הלהיט הסיני החדש. הפקיד מזיין לי את השכל בהתלהבות היסטרית, שאם כל סיני קונה קונדום אחד בשנה - וכידוע, בסין יש איזה מיליארד סינים - החברה פורחת והמניות שלנו בשמיים.
איך שמתחילות הצניחות, מובילה אותן מניית הקונדום בטעם התות. מהעשירייה שאני לווה מהבנק נשארת שלישייה, והמצנח של הקונדום עוד לא נפתח, יעני, צניחה חופשית לקו האפס.
מה שנשאר לבנאדם לעשות במצב כזה, זה להיזרק על הבר של פאב "השופטים" ולמחוק את עצמו בערימה של קוניאקים כפולים בקצב זריז, להיכנס למצב של ערפול ולהתעלף ל־24 שעות.
על הבר של ״השופטים״ אני קולט את “המדען", שקוע בשיחה עם כוס בירה בצורת מגף. המדען הוא טיפוס שיש לו השכלה של גן עירוני בקושי, ועבר פלילי שממלא שלושה מדפים בארכיוני המשטרה.
במשך השנים הוא נעצר על כל סוגי העבירות המופיעים בספרי החוק. במיוחד מייחסים לו ייצור סמים מכל מיני חומרים כימיים וטבעיים, שגורמים לבנאדם נזקים בלתי הפיכים, עד מוות בנסיבות בלתי ברורות.
אף על פי שהשכלתו של המדען בענייני רוקחות אפסית, הוא מצליח לצבור ניסיון וידע בכל הקשור לאבקות המסתובבות בשוק, עד כדי כך שהוא משמש יעד מרכזי לבלשי הסמויה וגם לכמה עבריינים קשוחים שמשתמשים באבקות שלו, הופכים לסמרטוטים ובאים אליו בתביעות כספיות שונות כדי לפצות את עצמם על הנזקים שגרם להם.
המדען צובר בוכטות של מזומנים מעסקי הרוקחות שלו, ובשלב מסוים משקיע אותן במניות של חברות קירור והקפאה. בזמן הנפילות (כך, לפחות, הוא טוען) הולך לו כל הכסף. ממה שנשאר לו הוא יכול בקושי לקנות ארטיק.
המדען, שידוע כחובב אלכוהול משובח, מתנזר מכל עסקי האבקות והכדורים שלו, כי הוא היחיד שיודע איזה חרא של סחורה הוא מוכר.
הוא שותה בירה, וזה סימן שהמצב שלו באמת גרוע. אני מתיישב לידו ומפעיל את האנטנות, לקלוט על מה הוא מדבר עם עצמו. אלה הם, פחות או יותר, הדברים: “וואללה, איזה עולם אני חי, אה? שותה אלכוהול - אומרים לי שיתפוצץ לי הכבד. לוקח סמים - אומרים לי אני ישתעבד וימות. וואללה בראבו. אוכל אפרסמונים - אומרים יירקבו לי המעיים. אוכל שוקולד - אומרים ירקבו לי השיניים. וואללה בראבו. אוכל בשר אדום - אומרים לי כולסטרול, חיידקים, עמיאת. עובר לדגים - אומרים יש בזה כספית רעילה. וואללה בראבו".
המדען דופק לגימה ארוכה של בירה, מחייך לעצמו מבסוט וממשיך: “מעשן סיגריה - אומרים לי סרטן ריאות. יושב בשמש - אומרים לי סרטן העור. יושן עם חלון סגור - אומרים אני ייחנק. בחלון פתוח - יחטוף דלקת ריאות. צריך להיזהר מצבעי מאכל, להיזהר מגבינות, אסור לזיין בלי קונדום בגלל איידס, אסור זה, אסור זה, כוס אמק כל העולם המזוין הזה, עולם משוגע, כולם צריכים אשפוז מחלקה סגורה". הטקסט של המדען מתחיל להיות מנג'ס וקצת מפחיד. אני מתחפף לכיוון הטרנטה הצהובה, שמביאה אותי הביתה ונשארת לשמור על החצר.
אחרי אותו לילה, אני לא רואה כמה ימים את המדען על הבר. לא שזה מציק לי מי יודע מה, אבל סתם, סקרנות. כאילו בקטע של טלפתיה, נופלת על הבר שוש המצייצת, יצור מאוס עם קול מעצבן, שיודעת כל מה שמתרחש בגוש דאנס ומדווחת בתוך שניות לכל מי שמעוניין או לא מעוניין לשמוע.
לפני שאני משחרר לה איזה נדנוד ראש קטן, היא מתחילה לזמר לי בסגנון צפוני־יאפי מזוין, מלא סימני שאלה ותשובה: “זוכר אותו יום, כשישבת על יד המדען? יום אחרי זה הבורסה מתמוטטת? אחרי זה רואים את המדען בשוק הכרמל כאילו? יושב על באסטה בלי חולצה משתזף בשמש? אוכל אפרסמונים? שותה קוניאק כזה? אוכל גבינות צרפתיות וטונה מקופסאות כאילו? אחרי זה אוכל סיחים בשר אדום ושוקולד? אחרי זה מריח לבן, מעשן כיף ולוקח אקסטזי? אחרי זה מביא אותה בעמידה לשוש הטורקייה שכולם אומרים כאילו יש לה איידס?"
די, אני צועק לקרצייה, מה קרה בסוף, בלי סימני שאלה וכאילו.
שוש המצייצת תופסת פוזה של נעלבת כאילו: “בשלושה ימים האחרונים הוא עובר ממחלקה למחלקה באיכילוב. גילו אצלו סתימה בקיבה, חשש להרעלת כספית, כולסטרול, אללה יוסטור, יש לו סימני סרטן העור, קוצר נשימה, נשרו לו השיניים, קיבל דלקת ריאות, וכשלקחו אותו לבדיקות איידס באמבולנס, הוא ניסה לחנוק את הרופא ולאנוס את האחות, וואללה אחת חטיארית בת 70, כי היא הזכירה לו את אמא שלו. מכל הבלגן, הכניסו אותו לסגורה באברבנאל והוא התאבד בטביעה בבית שימוש. חה חה חה. תלווה לי כאילו עשירייה לפינה קולדה".