רבים מחברי הליכוד מביעים תסכול עמוק מבעיית ההסברה של המהפכה המשפטית. איך זה קרה? ב"מקור ראשון" אפילו פורסם השבוע שהיעדר תוכנית תקשורתית אסטרטגית לפני הצגת הרפורמה היה פשע ורשלנות של ממש. לכאורה, לו רק היו מתארגנים על קמפיין טוב, הכל היה נראה אחרת.
הרפורמה של שמחה רוטמן ויריב לוין אכן התנפצה בגלל ההסברה. ההסברה שחברי הליכוד הפריזו עד בוש בשימוש שלה במשך שנים, ובסופו של דבר נלכדו בה. הם כבר מזמן לא זוכרים איך מסבירים כמו בני אדם, או איך מדברים בממלכתיות לכל העם. נדמה שהם הצטמצמו לשתי אופציות: או הסברת אבו עלי, שמלהיטה את הבייס, או הסברה מרוככת, שהיא למעשה פסאדה רגעית לאיזשהו תכסיס מתוחכם.
מפלגת הליכוד אף פעם לא הייתה קיצונית, אבל בשנים האחרונות הדרך היחידה לשרוד בה היא לעמוד ברף המינימום של האבו עלי. חבריה כאילו מחזיקים בידם סרגל ועומדים בתחרות מתמדת, שבה צריך להוכיח שוב ושוב מי יותר "ימין". מי יותר כוחני, מי יותר קשוח, מי הכי לא רואה בעיניים, מי רחוק יותר מהשמאל הבוגדני ומי יותר בלתי מתפשר.
כשממשיכים לדהור על הרצף הזה ימינה, בסוף מגיעים למחוזות הזויים ביותר.בקרב חלק מהמצביעים, עם הזמן האמירות חלחלו והחלו להיתפס כאמת. הם התחילו להאמין שהם לא תלויים בכלום, וכאילו אין במדינה, במזרח התיכון ובעולם - אף אחד זולתם. הם מאיימים שלא צריך ת'אמריקאים, ת'הייטקיסטים, ת'טייסים, ת'אמירויות, ת'ירדנים, שיתעסקו בעניינים שלהם ויאללה שיעופו מפה ושילכו לעזאזל.
כדי לזכות בבחירות שנמשכו כארבע שנים, מפלגת הליכוד הייתה צריכה להרחיק לכת עם "הסברה", שלפיה בג"ץ משוקץ, היועמ"שית מניאק, הימין הליברלי הוא בעצם שמאל בוגדני, אחדות היא לחלשים ואיתמר בן גביר הוא גיבור לאומי. ההסברה עבדה מאוד יפה. אבל מתישהו חלק מהבוחרים התחילו לצפות לרף מינימום בלתי אפשרי, כי אחרת זה כבר לא נתפס כ"ימין" אותנטי. עכשיו, אם מפלגת הליכוד לא תעמוד בציפיות שהיא עצמה יצרה, מה יגידו המצביעים האלה?
כך הגענו לחוסר יכולת לדבר. הרי צריך להמשיך לתחזק את רטוריקטת האבו עלי, אחרת זה עלול להצטייר ככניעה. אז מה עשו? משא ומתן ללא צד שני ו"פשרה" דמיקולו עם עצמם. במקביל, הבייס תוחזק ב"הסברה" נגד האנרכיסטים הפריבילגים נוסח דודי אמסלם, מירי רגב, גלית דיסטל אטבריאן, שלמה קרעי ומאי גולן, או טלי גוטליב, שהגדילה להסביר ש"תמיד אתה מצביע ימין ומקבל שמאל".
כאילו ה"ריכוך" שהוצג השבוע, שמאפשר לקואליציה הקיצונית ביותר בהיסטוריה למנות את נשיא בית המשפט העליון, היא משהו שאיזשהו "שמאל" היה עושה אי־פעם. מפלגת הליכוד נורא רוצה להסביר את הרפורמה לעם, אבל במקביל, חבריה נמצאים במסע הסברה מטורף להוכיח את ימניותם.
הם כל כך להוטים להוכיח אותה, במיוחד נוכח התחרות הקשה מול בצלאל סמוטריץ' ובן גביר, עד שרגע לפני הרמדאן, בתקופה שבה אנחנו הכי צריכים את האמריקאים איתנו מול איראן, מעבירים בליכוד הצעת חוק פרטית לביטול ההתנתקות בשומרון. אז תכלס - איך אפשר להסביר את הטרלול הזה בהיגיון? אכן, חתיכת אתגר.
לא לבד בעולם
זהו, כמובן, רק חלק מהתמונה. רטוריקת ההקצנה הזו הגיע למחוזות כל כך מפחידים, שעם פציחת מושב הכנסת בבליץ חקיקה ובדהירה בלתי מתפשרת (ברוח הימין!), לפחות חצי מדינה חטפה התקף חרדה. כן, גם אלה שלא הצביעו עבור הממשלה הפנימו את ה"הסברה", וככל שאמסלם־רגב־דיסטל־אטבריאן ושות' המשיכו להפליא בהסברתם, יותר ויותר תפסו דגל ישראל ושעטו לרחובות.
מתישהו, חברי הממשלה יהיו חייבים להבין שהם מלכדו את עצמם. הימין מלא־מלא הפך לתחרות הזויה של צידוד בהשתמטות חרדית מאורגנת תוך הכפלת תקציבים; עשרות הצעות חוק פרסונליות ומטורללות, שאולי לא יעברו, אבל נועדו להסביר לבייס ש"אנחנו רציניים"; וחלק עצום בעם שפשוט לא מסוגל להכיל את זה. רטוריקת ההקצנה הגיעה לקצה, ונשברה. זה פשוט לא עובד יותר.
חוכמה בדיעבד היא לא חוכמה גדולה, ומן הסתם אף אחד לא חזה את עוצמת התגובה להשתוללות הממשלה. אבל עכשיו, כשזה קרה, אולי כדאי להבין כמה דברים לפני שיוצאים ב"מסע הסברה". ה"הסברה" העקבית של אמסלם, משה גפני, יצחק גולדקנופף, רוטמן, סמוטריץ', בן גביר, גוטליב, קרעי, לוין ודיסטל אטבריאן היא זו שיצרה, ועדיין יוצרת, קרע בעם.
ככל שמתרבים הלייקים בבייס, כך מתגבר הקרע, כך גובר הפחד, וכך גוברת התחושה שאין מה להפסיד ולכן צריך לשבור את הכלים, כי זה רק הולך ומחריף ואלוהים יודע מה הממשלה תעולל מחר. במצב דברים שכזה, לעמוד במסיבת עיתונאים כפי שעשו השבוע רוטמן וסמוטריץ', להגיד "אנחנו פתוחים" ולבקש "תסמכו עליי", זה רק עוד סימן לכך שהם עדיין לא מבינים.
יש כמובן השלכות נוספות. כשנלכדים ב"הסברה" כזו, אולי חלק מהבייס מריע, אבל כבר אין שום דרך להסביר את עצמך החוצה. אין יכולת לקיים מדיניות חוץ. מילא נאומי הגרנד מייזר של סמוטריץ', שמותירים אחריהם שובל התנצלויות פומביות לירדן, לאמריקאים, למצרים ולאמירויות. אבל גם בנימין נתניהו, המסביר הפנטסטי ביותר שהיה לנו אי־פעם, מוצא את עצמו מקבל בעצמו הסברים על מהותה האמיתית של הדמוקרטיה בכל מקום שבו הוא מנסה להסביר את מה שעבד על הבייס בישראל: שהשתלטות על הרשות השופטת היא בעצם איזון, שישראל תהיה כמו קנדה וניו זילנד, שסמוטריץ' ובן גביר לא באמת מתכוונים, שהידיים שלו על ההגה ושהמפגינים תכף נרגעים.
השבוע פורסם שלראשונה בהיסטוריה, הנרטיב הפלסטיני מעורר יותר הזדהות בקרב אמריקאים דמוקרטים, מאשר הנרטיב הישראלי. הרווחנו את זה ביושר, בהסברת אבו עלי ובמהירות שיא של שלושה חודשים. רק שבניגוד להסברה, המציאות מאותתת לנו בכל דרך אפשרית שאנחנו לא לבד בעולם, ושלכוח יש מגבלות. אנחנו עדיין זקוקים לאהדת הדמוקרטים בהצבעות בקונגרס, והממשלה הזו מעודדת אותם להצביע למען הפלסטינים. אולי הגיע הזמן להבין שמעשים גוררים תגובות שגם אותן צריך להסביר, ובכלל - ש"הסברה" רצינית היא לא ספין או ריכוך, אלא דרך חיים.