"אני רוצה לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם", פתחה אילנה דיין בשבוע שעבר את תוכניתה הוותיקה "עובדה" בערוץ 12. "הרבה שנים חשבתי שעיתונאי צריך לשמור את דעותיו לעצמו, אבל החל מאמש זה די ברור לאן אנחנו הולכים", אמרה.
אילנה דיין: "בניגוד למה שחשבתי בעבר, זה הזמן של עיתונאים להביע עמדה"
נתניהו לא קרא לעצור את החקיקה: "החוק לשינוי ועדת שופטים יעלה בשבוע הבא"
לפיד בתגובה לנאום רה"מ: "לנתניהו אין שום כוונה לקיים הידברות אמיתית"
אחרי ההצהרה הזו, ובמשך למעלה משלוש דקות, הקריאה דיין מונולוג פוליטי ארוך, שבו הסבירה למה חובה על כולנו להתנגד לתוכנית השינויים במערכת המשפט. "הערב אני רוצה לדבר מהלב, ולאו דווקא כעיתונאית, בעיקר כאילנה", ביקשה. היא סיפרה על הילדים שלה שמתכוונים להקים כאן את ביתם, וגילתה שהאופטימיות שלה נגמרה בערך כששמחה רוטמן אמר ששופטי בג"ץ קבעו שאליס מילר תתקבל לקורס טיס, רק מפני שהיא נראתה להם נחמדה ודומה לבת של השכן שלהם.
"כשהחקיקה הזו דוהרת קדימה, אל תאמינו למי שאומר לכם שיהיה בסדר, שלא ייפגעו כאן זכויות של הומואים, נשים, ערבים, כתבים, מרצים, עניים, ובהמשך גם חרדים ואחרים... שלטון כזה", סיכמה, כשהיא מבקשת מכולנו להחליט באיזה צד של ההיסטוריה אנחנו רוצים להיות, "לוקח אותנו למקום שאף דמוקרטיה לא חזרה ממנו בחיים".
אילנה דיין היא עיתונאית בכירה, ותיקה ומנוסה. מעט מאוד אנשים במקצוע שלנו, אם בכלל, מחזיקים בתיק עבודות שמתקרב לזה שלה. אבל ההאזנה לדברים שלה הבהירה, למי שהיה צריך את ההבהרה הזו, כמה רע מצב העיתונות שלנו, וכמה עמוק הפער בין המציאות לבין האופן שבו אילנה דיין תופסת אותה. ראשית, משום שבחוויה שלה, היא באמת חושפת לראשונה את דעותיה. וזה כשלעצמו דבר מדהים. כל מי שמאזין לה וצופה בה יודע כבר עשרות שנים לאיזה מחנה פוליטי היא משתייכת. כל מי שמאזין לה וצופה בה לא ראה אף פעם שהיא מנסה להסתיר את זה. אבל מבחינתה שלה, עד השבוע היא שמרה על עמימות ועל אובייקטיביות ועל ניטרליות ועל איזון.
כשהבנתי עד כמה דיין לא מודעת לחלקה בהטייה הפוליטית הבוטה של התקשורת הישראלית, נזכרתי שזו בדיוק הבעיה של כמה משופטי בית המשפט העליון שעליהם היא מגוננת. הרי גם אסתר חיות משוכנעת שהיא נמצאת על קו האמצע. ששום דבר בפסיקות שלה לא מבטא עמדה פוליטית. שהיא יודעת להתעלות מעל הפתק שהיא שלשלה לקלפי. ואני משוכנע שאם ניקח את אילנה דיין ואת אסתר חיות לפוליגרף על הסוגיה הזו, שתיהן תצאנה דוברות אמת. הן באמת מאמינות שאם הקהל הרחב מזהה אצלן הטיה פוליטית, הבעיה היא אצלו. לא אצלן.
אני מניח שאילנה דיין הרגישה שעשתה מעשה גדול של תרומה לדמוקרטיה, ודאי כאשר כל הקולגות – וראיתי לא מעט כאלה - פרגנו לה בהתפעמות על אומץ לבה. אבל זה בדיוק העניין. כי לדבר נגד הרפורמה המשפטית, כשכולם סביבך נשמעים אותו הדבר, ומתנהגים כמו עדר משובט ומשוכפל, כל אחד בתוכנית שלו, כל אחד בניסוח שלו - זה אמיץ בערך כמו לצעוק "קדימה, הפועל" בתוך יציע של אוהדים אדומים. אבל מעבר לכך שהצעד של דיין לא מבטא אומץ לב, הוא מבטא בעיקר דורסנות אנטי־דמוקרטית. ומכאן באה האכזבה הגדולה שלי ממנה.
דיין נמצאת על הבמה המרכזית שלנו כבר עשרות שנים. היא משתתפת קבועה בכנסי געוואלד תקופתיים להצלת הדמוקרטיה, לשמירה על חופש העיתונות וכיוצא באלה. וככזו, לא יכול להיות שהיא לא מבינה שמדינה שבה לחצי מהאזרחים אין קול ליד המיקרופון, ואין ייצוג באולפנים, ואין יכולת להשתמש בהם כדי לשכנע בצדקת עמדתם כמו שהיא עשתה בשבוע שעבר – איננה מדינה דמוקרטית.
אני משוכנע שהיא יודעת את זה, ובכל פעם מחדש מדהים אותי איך היא וחבריה חיים בשלום עם המצב המעוות הזה. מדהים אותי איך לאנשים שרואים את עצמם חסידי חופש הביטוי וחסידי כל הזכויות שבעולם אין בעיה עם זה שהקול שלהם נשמע ושל אחרים לא. עם זה שהם יכולים לנצל את הבמה שניתנה להם בפריים טיים כדי לשדר תעמולה מזוקקת, בעוד על נציגי הצד השני נגזר לשבת על הספה ולהקשיב.
"איך אתה טוען שאין ייצוג לימין", מגיעה תמיד בשלב הזה השאלה, "ומה עם עמית סגל? ומה איתך?". אז ראשית, כל עוד בתשובה לשאלה על החד־צדדיות של התקשורת יוכלו המשיבים לספור בשמותיהם את העיתונאים מהאגף הימני של המפה, ברור שיש כאן בעיה. אבל נוח לי לדבר על עמית סגל, דווקא משום שלמרות משקלו הרב הוא ההוכחה הכי טובה להיעדרות הצועקת של הימין מהמקומות שבהם מתנהל השיח. אין ספק שעמית סגל הוא כוח משמעותי.
אבל האם מהדורת חדשות 12 מושפעת במשהו מהנוכחות שלו, לפני ואחרי שתי הדקות שבהן הוא נמצא פיזית על המסך? האם יש לו דריסת רגל בקביעת סדר היום של המהדורה? בעריכה שלה? בשאלה על מה ידברו ועל מה לא? תסתכלו מה קורה כשהוא יושב באולפן ומביע את דעתו כנציג הרוב במדינת ישראל, ומולו גיא פלג ודנה ויס ועמליה דואק ואמנון אברמוביץ' ודפנה ליאל, וסליחה ממי ששכחתי – כנציגי המיעוט.
האם זה נורמלי של־64 מנדטים, רוב הציבור הישראלי, אין כמעט דריסת רגל במהדורות החדשות של כלי התקשורת המרכזיים? האם זה לא מדהים איך לעיתונאים בכירים, שמשוכנעים שהתקשורת שלנו היא אור לגויים, העסק הזה לא מזיז? העיתונות בישראל, נורא ככל שזה יישמע, חיה ופועלת על בסיס החלטה שלא לאפשר לחצי מאזרחי המדינה מקום. לא להם, לא לדעותיהם, לא להשקפותיהם, לא לערכיהם.
חבורה של עיתונאים מהאגף השמאלי של המפה מנהלת פה קמפיין תעמולה שוטף, בכל פעם סביב נושא אחר, ואין מי שיסביר לה כמה מטומטמת היא נשמעת כשהיא עושה את זה תוך כדי צעקות "דמוקרטיה, דמוקרטיה".
מישהו סיפר לעצמו סיפור על "תקשורת אחרת", ועל כך שהשתנו כאן דברים מאז אוסלו ומאז ההתנתקות, אבל זו אשליה. זה בלוף. כן, יש אנשי ימין שמפוזרים בערוצים השונים, אבל הם לא משפיעים בשום דבר על הקו הפוליטי של הערוצים שבהם הם מופיעים.
וכאן תמיד מגיעה הטענה הבאה. "איך אתה מדבר על חוסר איזון, כשלך עצמך יש תוכנית מואזנת בכל בוקר ברשת ב'?". ובכן, אספר משהו על התוכנית הזו. כשאלדד קובלנץ, המנכ"ל הקודם של התאגיד, הציע לי להגיש תוכנית בוקר, הוא שאל אותי אם אני רוצה להגיש אותה לבד או עם שותף. העדפתי שותף. וכשהעדפתי שותף, היה ברור לי שהשותף הזה יהיה כנראה שמאלה ממני על הסקאלה. וכשבין השמות שהוזכרו ראיתי את זה של אסף ליברמן, הוא היה הראשון שביקשתי לבדוק.
לא מפני שהקמנו מאחזים יחד, אלא כי האזנתי לו עוד קודם לכן בגלי צה"ל, ושמעתי אצלו משהו שלא שמעתי אצל אחרים. שמעתי את היכולת להיות בעל דעה, ובמקביל לדעת לאתגר ולהקשות על מרואיינים שמחזיקים בדעה הזו. גם משום שככה עושים עיתונות. גם משום הידיעה שאתה לא משדר בתחנת הרדיו הפרטית של המשפחה שלך, אלא בתחנה ששייכת לכל המאזינים, ובין אלה יש ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים.
מכיוון שבחלקם של כל אלה לא נפלה הזכות הגדולה לשאול בעצמם שאלות, אתה נמצא שם גם בשבילם. בשביל כולם. וכשאנחנו משדרים יחד, כל אחד מאיתנו עושה מאמץ גדול לאתגר גם אנשים שחושבים כמוהו. וכשזה קצת קשה לנו, וזה קורה לפעמים, אנחנו יודעים שתמיד נמצא שם השותף כדי לעשות את זה.
לא פעם אני תולש שערות כשאני שומע את השאלות של אסף משמאל, ולא פעם הוא תולש את הקרחת כשהוא שומע את השאלות שלי מימין, אבל בסופו של שידור המאזינים שלנו מקבלים סלט שאולי אין בו תמיד הכל, אבל יש בו הרבה יותר מאשר דעה אחת שהם נאנסים לקבל. כי החברה הישראלית היא הרבה יותר מדעה אחת.
ואף שברור לי שהתוכנית שלנו מאוזנת יותר וימנית פחות ממה שהיא הייתה יכולה להיות אילו הייתי מגיש אותה לבדי, לא הייתי מחליף את הזוגיות הזו. כי אני מאמין בסך הכל הזה, ובז לבריונים פוליטיים שבוזזים את השידור כדי לקדם את עמדותיהם הפרטיות או את עמדת המחנה שלהם כאילו הם חיים כאן לבדם. אני מתנצל מראש על מה שעשוי להישמע כיוהרה, אבל כמה תוכניות מאוזנות, כמו זו שיש לי הכבוד להיות חלק ממנה, יש ברדיו ובטלוויזיה שלנו?
זמן לתעמולה
אספר לך, אילנה, שבשבועות האחרונים, מאז שחבריי וחברייך החליטו, ממש כמוך, שזה לא זמן לעיתונות אלא לתעמולה, הפסקתי כמעט לגמרי לצרוך עיתונות באופן יזום. מה שאני צריך לדעת מוצא את דרכו אליי. מה שלא – לא. במקום לשמוע רדיו, עברתי לשמוע שיעורי פרשת שבוע. במקום שלושה עיתונים שהיו מונחים על השולחן בסלון ביום שישי, נשארתי רק עם "מקור ראשון". במקום שידורי אקטואליה, הטלוויזיה שלי מכוונת כמעט רק על ערוץ הספורט.
ביום רביעי בערב, בשעת המהדורות, מצאתי את עצמי צופה בשידור חוזר של המשחק של מכבי נגד גליל עליון מעונת 96/97. לשעה אחת קצרה, איש על המסך לא בז לי, איש על המסך לא לעג לי, איש על המסך לא הסביר לי שהאנשים שבחרתי לייצג אותי בכנסת – הם מפלצות. וכך, בימים שבהם עיתונאים מודיעים שהם העבירו את עצמם למצב הפגנה, אין לי טיפת עניין במה שהם אומרים, ואין לי קמצוץ אמון במה שבהם משדרים. כי עיתונאים מחויבים לעובדות, ומפגינים מחויבים להפגנה.
ולמי שיגיד לי שהנה, ערוץ 14 עולה ברייטינג, וינסה ללמוד מזה שלתקשורת הימנית יש השפעה – אזכיר את "ישראל היום", שבמשך שנים הוא העיתון הנפוץ בישראל, אבל השפעתו על השיח בלתי קיימת. אי אפשר להשפיע על השיח כשתקשורת המיינסטרים הרחבה לא סופרת אותך. כל עוד ערוצי הטלוויזיה והרדיו המרכזיים בישראל ימשיכו לראות את עצמם כקולה של המחאה, וימשיכו לעודד חיילי מילואים לא להתגייס, וימשיכו להעביר שעות ארוכות של שידורים מכל הפגנה, וימשיכו להזדעזע מכל שוטר שמפנה מפגין מהכביש בתל אביב, לרייטינג של ערוץ 14 לא תהיה שום משמעות.
ומכיוון שכל זה לא התחיל היום, אשתף אותך בחוויה שתסייע לי להסביר את עצמי. השבוע הזכיר בטוויטר עמיתנו, העיתונאי ישי שנרב, את סדרת התחקירים שפרסמתי לפני כמעט שלוש שנים על ניגודי העניינים של שופטים בבית המשפט העליון. סיפרתי אז על נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שדנה בעתירות של חברות ביטוח שמפרנסות את בעלה, כלומר אותה עצמה.
חשפתי את סיפורם של שופטים שיושבים בדין בעתירותיהם של מי שהם עצמם הודיעו קודם לכן שהם מנועים מלדון בעניינם, בגלל קרבה כזו או אחרת. כתבתי על שופט שביקש לדון בתיק של מישהו שהופיע ברשימת המניעויות שלו, ולצורך כך הוא ניגש ליומן בית המשפט, מחק את אותו עורך דין מהרשימה, והחזיר אותו אליה מיד אחרי הדיון.
זה לא תחקיר שעסק בעניינו של פנצ'ר מאכר שאיש לא מכיר. זה תחקיר שעסק בעניינה של הצמרת המשפטית בישראל. זה תחקיר שאם היה מפורסם לגבי חבר כנסת, נדמה לי שהיה לו סיכוי טוב להסתיים בלהב 433. כך או כך, אני זוכר שתהיתי אז ביני לבין עצמי אם מי מהקולגות שלנו יראה בזה סוגיה ששווה פולו־אפ משמעותי, בהינתן נשואי התחקיר, שאמורים להיות אנשים שלא דבק בהם רבב. "אני זוכר את הפליאה שלי", צייץ כאמור השבוע ישי שנרב, "מכך שליטרלי איש בתקשורת המיינסטרים לא נתן לזה הד. בסוף, בתוכנית בגל"צ, היינו היחידים שעשו פולו־אפ לקלמן, המתחרה הגדול שלנו".
עברו מאז, כאמור, כמעט שלוש שנים. כמו שנרב, גם אני לא זוכר שהסוגיה הזו עניינה יותר מדי מישהו, אבל אני לא יכול לשכוח שני ראיונות שלי אז בגלי צה"ל, משום שהם היו שיעור גדול על התקשורת הישראלית. בראשון, ראיינה אותי עיתונאית ותיקה מאוד בתחנה, שהסבירה לי בשידור כדלהלן: "אני לא חושדת בך שביקשת את כל המידע הזה כדי להציל את ראש הממשלה בנימין נתניהו מאימת הדין, אבל אתה מבין את המשמעות של ערעור נוסף של מערכת שהיא חשובה לקיום של כולנו עם מידע שהוא אולי ספק רכילות".
אזכיר שוב. נשיאת בית המשפט העליון דנה בעתירות של חברת ביטוח שמפרנסת אותה, ומה שמעסיק את המראיינת זו השאלה אם המוטיבציה שלי קשורה לניסיון להגן על נתניהו, וחשוב מכך: אם אני עלול לערער את מערכת המשפט שחשובה לנו כל כך.
אבל זה עוד כלום. קולגה שלה, עוד מגישה ותיקה עם קילומטראז' של עשרות שנים בתחנה, ראיינה אותי גם היא דקות ארוכות, אגב נזיפה דומה. "אתה בודק רק את השופטים שמבחינתך מזוהים עם השמאל. אתה לא בדקת את האחרים. יש עוד שופטים שמרנים הרבה יותר בעליון. אתה לא נוגע בהם. ולכן זה גם מציג אותך כמי שבא מפוזיציה, והנה אולי זה ניגוד עניינים, אתה בא מפוזיציה".
וכאמור, מול האנטי־עיתונות הזו היה ישי שנרב אחד, שחשב שניגוד עניינים של שופטי העליון הוא סיפור שראוי לעסוק בו כפי שהוא. את מבינה, אילנה, על מה אני מדבר כשאני אומר שאין כאן עיתונות? שיש כאן אתרוגים שהעיתונות מקפידה לשמור עליהם? שהעיתונות שלנו נחטפה בידי גורמים פוליטיים? נשיאת העליון לא נשרטה ציבורית מהסיפור הזה, כי האחראים לשיח הציבורי הקפידו שהיא לא תישרט.
האג'נדה מדברת
אני מסתכל על מה שמתרחש כאן בשבועות האחרונים. מארגני ההפגנות והעצומות והחסימות מקבלים שירותי יחסי ציבור יקרים מעל גלי האתר, מבלי להידרש להתמודד עם שאלות. אלפי אנשי מילואים, שמודיעים שלא יתייצבו, מוצגים בתקשורת כגיבורים. רק השבוע הודיעו כמה מאות אנשי מערך המבצעים המיוחדים ומערך הסייבר שהם לא באים יותר למילואים, על רקע קידום חוק הנבצרות.
וזו הרי הזיה שאין כדוגמתה. עם ישראל יצא בהמוניו אל הקלפי, 64 מנדטים ממנו בחרו במפלגות שהצהירו שנתניהו יהיה ראש הממשלה שלהן, ולפתע פתאום מתנהל כאן דיון, שלא ברור באיזו מדינה שפויה הוא יכול להתנהל, האם היועצת המשפטית לממשלה יכולה להחליט שמבחינתה ראש הממשלה לא יכול להיות ראש ממשלה. לא כי הוא חולה, לא כי הוא דמנטי, סתם ככה. ואז, כשהקואליציה מנסה להתגונן ולחוקק נוכח הנסיבות את החוק הכי הגיוני שיש, ולמנוע אפשרות ש"שומרי הסף" יבצעו כאן הפיכה, התקשורת מציגה אותה כמי שדואגת לעניינו האישיים של נתניהו, ומילואימניקים מודיעים שלא יגיעו לשירות.
בחסותה של תקשורת פוליטית שלא מעוניינת לעשות עבודה עיתונאית, כי היא חושבת כמו אילנה דיין שזה הזמן לתת לאג'נדה לדבר, נורמלו פה בשבועות האחרונים דברים שלא חלמנו שהתקשורת שלנו תנרמל. אין עוד אפשרות להבדיל בין חשבונות הטוויטר של עיתונאים לחשבונות הטוויטר של מארגני המחאות. עיתונאים מפגינים באולפן וברחוב, ואין עוד יכולת לדעת מתי הם בתפקיד ומתי בהפגנה. עיתונאים מודיעים על הפגנות, קוראים לאנשים להשתתף בהן, נוטלים בהן חלק בעצמם, ואז מדווחים עליהן ומפרשנים אותן.
נגיד בנק ישראל מתראיין לעיתונות זרה נגד הממשלה שלו, ואין עיתונאי שיעיר על זה משהו. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק משווה את נתניהו להיטלר, וזה עובר כאילו מדובר בהשוואה סבירה והגיונית. בוגרי סיירת מטכ"ל משתמשים בזכרו של יוני נתניהו המנוח, ובמיצג של המרצדס השחורה ההיא מאנטבה, כדי לפגוע באחיו, ואין פוצה פה ומצפצף. ואני כבר לא מדבר על חסימות הכבישים, שבחסות תקשורת אוהדת הפכו למיזם רומנטי ולגיטימי כמו שלא היה מעולם בשום הפגנת ימין.
תראו באיזו רצינות מסקרת העיתונות את המיצגים המטורפים של "סיפורה של שפחה". השבוע ראיתי ברשת כיצד התחיל המיזם הזה, לפני כארבע שנים, הרבה לפני שהרפורמה המשפטית נולדה. ליהיא לפיד נראית שם, באחד הסרטונים, כשהיא משתתפת במיצג ומנמקת ש"יש המון חוקים שהולכים להעביר, כמו הפרדה ברחובות בין נשים לגברים. צריך לעצור את זה, זה מסוכן מדינת הלכה". אילו חוקים העבירו פה שיפרידו ברחובות בין גברים ונשים? מה זה הקשקוש הזה?
מתי תבוא מהדורת חדשות אחת ותגיד שמדובר בטרלול, שמי שנוטל בו חלק צריך לראות בדחיפות רופא? קראתי ב"הארץ" את מובילת הרעיון מסבירה ש"מנסים למשטר אותנו, להגביל אותנו. אנחנו לא מחכות שילבישו אותנו בשביסים. אנחנו לא רוצות שיחליטו מתי נקנה בסופר, איפה נשב באוטובוס ומתי נלך עם הילד לקופת חולים. וזה כבר קורה במגזרים מסוימים בישראל".
תגידי, אילנה, זו לא הזיה מה שמתחולל כאן מול עינינו? הרי המיצג הזה לא מבטא את החשש של הנשים הללו ממה שעתיד לקרות כאן. הוא מבטא את האופן שבו הן רואות אותי, חובש הכיפה. אותי ואת אשתי ואת בנותיי. אז למה אין במהדורת החדשות אף אחד שיצעק שמדובר בחבורת משוגעות?
מי במהדורה אמור להגן על מחצית מאזרחי ישראל מפני ההסתה הזו? ואני כבר לא מדבר על אותן כתבות מביכות שבהן עיתונאים מחפשים לראיין ליכודניקים שיגידו להם שהם הצביעו לנתניהו אבל הם לא אוהבים את מה שהוא עושה עכשיו. שנה ומשהו כיהנה פה ממשלתו של נפתלי בנט, שנכנס ללשכת ראש הממשלה אך ורק בזכות אוסף שקרים ענקי שמכר למצביעיו: שלא יישב עם לפיד, שלא יישב עם העבודה, שלא יישב עם מרצ, ושלא יישב עם מנסור עבאס. אפשר היה למלא כל שבוע 50 כתבות מגזין עם המצביעים שלו שמאוכזבים מהאופן שבו הוא הונה אותם. עכשיו נזכרתם?
השתתפת, אילנה, במהלך השנים בסדרה של אירועים להצלת הדמוקרטיה. דיברת על "שיח של רעיונות ודעות", על כך ש"אנחנו בוראים את השיח הציבורי, שהוא בלב הרעיון של חופש הביטוי". מילים גבוהות שמעולם לא היה להן כאן כיסוי. אין כאן ולא היה כאן מעולם שיח של רעיונות. יש כאן התזה חד־סטרית של דעות מול ציבור שאין לו לאן למלט את עצמו. קראתי בראיון מרתק שהענקת לארי שביט ב"הארץ" לפני 13 שנה את ההסבר שלך לכך שהתקשורת לא תפקדה כמו שצריך בימי אוסלו. זה לא התקשורת שמעלה בתפקידה, כך טענת - אלה אזרחי ישראל.
"ישראלים רבים פיתחו את תרבות הסושי והנאסד"ק ולא רצו שיפריעו להם עם רעשי המציאות. הם רצו שלום עכשיו, לא רצו לדעת שזה בעצם לא הולך לשם, ושעם יאסר ערפאת אי אפשר לעשות שום דבר. אני חולקת עליך בעניין האחריות של התקשורת לכך", אמרת לשביט, "גם בשנות אוסלו הישראלים שמעו את בני בגין. הם גם קראו את ארי שביט. הם לא היו ממודרים ממידע, אלא פשוט החליטו לסווג את המידע האחר כבעל משקל מסוים בלבד".
אנחנו עדיין באוסלו, אילנה. וכמו שאז אזרחי ישראל לא היו הבעיה, גם עכשיו הם לא הבעיה. הישראלים עסקו בסושי בימי אוסלו העליזים, כי הרדיו והטלוויזיה סיפרו להם שהשלום בפתח ולא נתנו להם לחשוב על שום אפשרות אחרת. הם השמיעו את בני בגין, אבל הציגו אותו כקיצוני. כמטורף. ממש כמו שהם עושים עכשיו ליריב לוין.
"גם אנחנו וגם השופטים", אמרת פעם באחד מכנסי החירום, "לא נבחרנו על ידי רוב, אבל אנחנו מאבטחים את הדמוקרטיה על ידי סימון החזק והגנה על החלש". אבל מה קורה, אילנה, כשאת ובית המשפט חושבים שהחזק הוא מישהו אחד, וחצי מאזרחי ישראל חושב שהוא מישהו אחר? כשהתקשורת ובית המשפט חושבים שצריך להגן על המסתננים, וחצי מדינה חושבת שצריך להגן על הגבולות או על הרוב היהודי או על תושבי דרום תל אביב, מפניהם? ואיזו מין מדינה זו שבמהדורות החדשות שלה אין כמעט מי שישמש פה לאותה חצי מדינה?
הערה לפני אחרונה. הצעת לי בהגינותך, לפני כשבועיים, להתארח בתוכניתך ולהתווכח. אני סירבתי. אמרתי לעורכת שלך שנמאס לי. שאני לא משחק יותר במשחק הזה. עוד קודם לכן החלטתי שאין לי עניין עוד לשתף פעולה עם המיזמים האלה. שאני לא מוכן יותר לבוא כאורח. כמי שבא להשמיע את העמדה שמנגד. העמדה שלי היא לא העמדה שמנגד. העמדה שלי היא עמדת הרוב בישראל.
ועוד משהו קטן, אילנה, לפני סיום. הזכרת במונולוג שלך בשבוע שעבר את הילדים שלך, שיישארו פה למרות שהמצב לא מי יודע מה, ולמרות משהו ששמחה רוטמן אמר על איזשהו פסק דין. גם הילדים שלי יישארו פה. הם לא חשבו ללכת מכאן אחרי שבג"ץ, זה שסיפרת עליו שהוא המגן הגדול של זכויות האדם, אישר לממשלה להביא טרקטורים ולהרוס ל־8,500 אזרחים תמימים את הבית ולעקור את מתיהם מקברם.
הם גם לא חשבו ללכת מכאן כשהם ראו את הבית של החברים שלהם בנתיב האבות נהרס בהחלטה של נשיאת העליון שהסבירה שאי אפשר להתפשר על אכיפת החוק, רגע לפני שהסבירה שככל שמדובר בבתים שבנו בדואים על קרקע של יהודים - דווקא אפשר להתפשר על אכיפת החוק. הם לא חשבו ללכת מכאן כשהנשיא הבא של העליון הסביר להם שמספר המסתננים שנמצאים איתנו כאן לא אמור להפריע למי ש"הערך של שימור הרוב היהודי במדינה" מטריד אותו. אפילו לא כשראו מדינה שמקפידה להרוס כל קרוואן חדש שמציבים יהודים, כשהיא מתעלמת מעשרות אלפי מבנים שבונים ערבים. הילדים שלי האמינו בדמוקרטיה הישראלית.
הם הלכו לקלפי כדי לנסות לשנות את המצב. הם קפצו משמחה כשראו את התוצאות. והם לא מבינים מה קורה כעת, כשהעיתונות מסבירה להם שאסור להם לקדם את מה שהם מאמינים בו, גם כשהם הרוב. העיתונות הזו לא מתה עכשיו, אילנה. היא מתה מזמן. ההחלטה שלך בשבוע שעבר לגזול דקות שידור כדי לקדם את תפיסת העולם הפוליטית שלך, הייתה רק עוד אבן אחת שהונחה על קברה.