לא ייאמן, אבל האיש הדומיננטי והחשוב ביותר בממשלה הוא דווקא שר המשפטים האניגמטי יריב לוין. בתקשורת לימדו אותנו לשים לב לפוליטיקאים כוחניים, שמגיעים לעמדות שליטה, כמו אריק שרון, אביגדור ליברמן ואיתמר בן גביר.
עד לפני חודשיים ה"דמון" של הממשלה הנוכחית היה אבי מעוז, שמצא את עצמו בחוץ אחרי תקופה קצרה וללא השפעה. אולם מתברר שדווקא המים השקטים חודרים ומאיימים להטביע את הספינה כולה.
לוין הוא מחולל האירוע. הוא האיש מאחורי, מלפני ומצדדי. הוא הפרזנטור, הרעיונאי, היוזם והמבצע. האדם הבלתי כריזמטי, הגמלוני והממושקף, שנראה שקם עייף מהמיטה, יש לו רק רצון אחד שאיתו הוא רץ - לרסן את בג”ץ. “לא עוצר אפילו לא לדקה", אמר. הוא דהר, הוא טס, אף שמאחוריו המדינה מפוררת, החברה מרוסקת, הדמוקרטיה מבותרת.
לוין כאילו אינו שומע ואינו ער למתרחש. כמו זומבי בסרט אימה שנתפס על יעד ולא מרפה. חוכמת הפוליטיקה היא ההגעה להחלטות, דרך שיחות עם אנשים שחושבים אחרת, זו אומנות ההסכמה לחוקק חוק, ולא ריצה קדימה אחוזת אמוק. אף על פי שאין אצלו ריכוך אמיתי ואין שיחה, הוא מצליח במקומות שקודמיו, כמו דניאל פרידמן, גדעון סער ואיילת שקד, נכשלו או התפשרו או ויתרו או פרשו.
הוא אינו מסתפק בשום דבר שאינו הכל. מזכיר את הילדים בכיתה שהיו מקבלים 98 והלכו להתווכח עם המורה. הוא מאלה שלא היו נותנים להעתיק כדי לא לבזבז לעצמם זמן במבחן, או שמבקשים משאר התלמידים לא להפריע לשיעור, כי זה חומר חשוב שהולך להיות בבגרות.
יריב לוין עושה רושם כללי של אינטליגנט, אבל גניחט. חכם אך חנאג'. פיקח וגם חנון. ערמומי אבל לאטח. אחד הממים המצחיקים שהיו עליו ברשת, ביקש שמי שנתן לו כאפה בילדות, שיתנצל ונסגור את הסיפור. הוא היה יכול לככב בסרט “נקמת היורמים", כזה שזוכר את מה שעוללו לו, ומגיע חמוש בתיק ג'יימס בונד ונחישות כדי לסגור חשבון.
אין בו חן והוא אינו מנסה לצבור אהדה, או נחמדות. כאילו נהנה להיות הרע. כמו רואה חשבון במשרד מס הכנסה, שיושב בסוף המסדרון ואינו אומר "בוקר טוב" לאף אחד בדרך. הוא רואה רק מסמכים חתומים ולא אנשים מחייכים. מגיע עם תיקו וחולצתו הלבנה שעט פרקר תלוי על הכיס שלה, משכנע את עצמו שהוא עושה בדיוק את מה שצריך.
בראיונות, הוא לא מסתכל למראיין בעיניים, במין חוסר ביטחון שמתבטא באסרטיביות יתר. כולנו מכירים את הטיפוסים בחיינו שמסדרים בצורה מוגזמת את מברשת השיניים או את הנעליים או את החולצות המכופתרות. לוין הוא גם וגם וגם. אדם שמקדש את הסדר והניקיון, מעריץ עקשנות ודייקנות וסובל במצבי עמימות ואי־ודאות. הוא נראה אדם טוטאלי ופטאלי.
לראות את לוין צוחק זה מחזה נדיר. הוא סיפר שכשהגיע למשרד המשפטים אמרו לו שלא צריך עציץ, כי כבר היה עציץ במשרד. גיחי גיחי על מלא. כמו ההומור של נתניהו, שכאשר הוא מתבלבל, הוא אומר “רק רציתי לוודא שאתם ערניים". בדיחה עבשה שתמיד מוכנה לשליפה. זה לא הומור מפותח כמו של שרון, שנון ועוקצני כמו של אהוד ברק, או כובש וטבעי כמו של רבין. אצל לוין אין באמת ממה לצחוק - העולם אכזר וצריך להילחם בו.
המוסד האיום שבו הוא נלחם הוא בית המשפט, שלטענתו צבר כוח יתר ב־30 השנים האחרונות. כבר 20 שנה לוין מסתובב עם רעיונות לשינוי ביחסי הכוחות בין הרשויות. הרפורמה שלו אינה אד הוק, היא פרי תכנון מקדים שהגיע לבשלות ולחלון הזדמנויות פוליטי מדהים. הרפורמה המשפטית שלו החלה כרעיון לטפל בבעיה אמיתית, אך במהלך הניתוח התפרצו מתוך גופה של המדינה מחלות קשות נוספות שהיו רדומות, ושסעים עמוקים שדורשים סדרה של טיפולים: חרדים־חילוניים. אשכנזים־מזרחים. מרכז־פריפריה. משרתים־משתמטים. אזרחים־יורדים. הכל כבר יוצא החוצה כמו מורסה בלתי ניתנת לשליטה.
לוין הוא מנתח קר ומנוכר. מרגע שלקח את הסכין החד, הוא חותך בבשר החי של הפציינט הער, שזועק: די. הוא נוטל אזמל ופטיש ומתחיל להכות בעצבים הרגישים. מכל מכה מתפרצים קילוחי דם מאזורים נוספים. רופאים אחרים נמלטים בצווחות, אחיות נחרדות, חסרות אונים, מבקשות ומתחננות, אך לוין מיישר את משקפיו מסדר את העט, נדמה שהוא גם ימשיך לרפא חולה שכבר מת.