בעצם, גם בלי ההפיכה המשפטית, יש תחושה שהמציאות התהפכה. הרי פעם אנשים שאפו להיות חלק מהאליטה. היום אליטה היא מילת גנאי, שיוך שיש להתבייש בו. גם השכלה מוכחת היא חפירה ובזבוז זמן, לעומת מידע מתומצת וברור שאפשר לקבל דרך וואטסאפ או בטיקטוק.
פעם פריבילגיה הייתה מילה חיובית, אבל השבוע הטיחו בי אותה בבוז משמאל, כי אני יהודייה שאין לה מושג מה זה להיות ערבי ישראלי; וגם מימין, כי אני מישראל הראשונה, המדושנת והלא שוויונית. בשני המקרים, אגב, התברר שאני חסרת הבנה ואין לי מושג מהי דמוקרטיה אמיתית.
מפלגת השלטון היחידה בישראל, ששלטה בנו במשך מרבית 40 השנים האחרונות, זועקת ללא הרף על קיפוח ורמיסה. המוחים הצליחו השבוע לשנות את תוכניותיה של ממשלה קיצונית ונחושה, אבל גם הם חשים רמוסים, חסרי ייצוג ונטולי שליטה. ממשלת השינוי הבטיחה ריפוי, ומסתבר שההפך קרה לחברה הישראלית.
ממשלת הימין מלא־מלא הבטיחה יציבות, אבל זו המילה האחרונה שיכולה לתאר את הרבעון שעברנו. כשממשלת השינוי נפלה, מחנה השינוי האשים את האופוזיציה. כשממשלת הימין מלא־מלא הובילה לסחרור מלא־מלא, גם היא האשימה את האופוזיציה. נדמה שהממשלות אינן אחראיות למה שקורה במדינה, ובעצם הכל עובד הפוך מכפי שציפינו.
אומרים שהעולם אינו ליניארי, לא פיזיולוגית ולא רעיונית. הרי ככל שניסע מערבה, בסוף נגיע למזרח. באותו אופן - ככל שנקצין עם רעיון או עם דרך מסוימת, בשלב כלשהו נגלה שמשהו התהפך. פילוסופים רבים טענו שאם רוצים לשמר דרך, מתישהו צריך לעצור כדי לא להקצין ובטעות לקבל את ההפך.
הליברלים הקיצוניים כל כך מקדשים את ערכי חירות הפרט, עד שהם מתנגדים לחירות הפרט שבוחר להיות שמרן (לקיים אירועים מגזריים בהפרדה מגדרית, למשל). אבל גם הלאומיות התהפכה על יוצריה: מרוב אמונה במיליטריזם, הלאומנים בזים לצבא ולשב״כ; ומרוב אהבה לעם ישראל, הם שונאים לפחות את חציו (והרבה יותר מחציו, אם סופרים גם את היהודים האמריקאים).
ככל שהקצנו, גילינו שהמציאות התהפכה. פעם גדעון לוי היה יוצא בבוטות נגד הטייסים הישראלים, עכשיו אלה שרי הליכוד. עולם מעניין.
משתלטנות לאובדן שליטה
מרוב שהקצין את שאיפתו לשלוט בכל, בנימין נתניהו איבד שליטה. כבר במו״מ הקואליציוני הבלתי נגמר ניתן היה להבין שהוא אינו שולט בתאוות שותפיו, ומאז המצב רק החמיר. מרוב רצון לשלוט בתודעת ההמונים, הרטוריקה שלו הרחיקה לכת עד שאיבדה כל יכולת לתקשר עם מי שאינו מהאוהדים השרופים.
מרוב רצון לשלוט בתקשורת, הרייטינג בערוץ 14 אומנם עלה, אבל הסקרים מראים שחלק ניכר מהליכודניקים מאוכזבים עמוקות מהממשלה (חוץ מהסקרים בערוץ 14, מן הסתם). מרוב מיאוס במדיניות הפנים המשעממת, ומרוב תשוקה למסע דילוגים בעולם כדי לעשות היסטוריה, על מה שקורה ליחסים עם מדינות ערב ומדינות המערב, באמת שאין צורך להכביר מילים.
בנאומו השבוע, בתום היום הכאוטי ביותר שידעה ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, נתניהו ניסה להלך על חבל דק. להרגיע איכשהו את מתנגדי הרפורמה, ובמקביל גם להרגיע את הבייס, כדי שחלילה לא ירגיש שנכנע. אבל זהו המקום שממנו הממשלה ממשיכה את דרכה - קרע שמעליו מתוח חבל דק מאוד, ודורש צעדים עדינים.
אם הממשלה תחזור לרטוריקה שבה התחילה - החבל ייקרע. אם תשכיל להפנים את המציאות בישראל ולשנות את הרטוריקה ולו למען הישרדותה הפוליטית - היא תהיה פחות שתלטנית, אבל תשיג יותר שליטה. לשם כך עליה לעשות בדיוק את ההפך ממה שהתרגלה לעשות - לצמצם את הספינים ולעדן את המסרים, הטונים והשפה.
אולי זה המקום לזרוק מילה לכוכבי התקשורת של המחנה השמרן, כמו אראל סג"ל וינון מגל. עצרו לרגע ושימו לב למה שקורה כאן - ככל שתומכים בקול גדול, הממשלה לא מתחזקת, אלא נחלשת. ככל שמגבירים, המטרה מתרחקת. משהו התהפך, ולמרות זאת, עד עכשיו רק המשכתם להגביר - את הרטוריקה, את הביקורת על מי שאינו מסכים, את הכעס ואת ההסתגרות בצדקת הדרך של המחנה. ככל שהפעלתם יותר כוח, המצב רק החריף.
בתחילת הדרך זה עבד, אבל בנקודת הזמן הנוכחית - המערב הפך למזרח. ככל שתנסו לשמר את המחנה עם הגברת ההאשמות כלפי אחרים, כך תמלכדו יותר את הממשלה, ובמיוחד את נתניהו. הוא חייב לקבל פליפ־סייד למציאות הצרה שמשקפים לו כרגע יועציו ואוהדיו.
עינינו רואות שהרטוריקה הנוכחית רק מדרבנת את המוחים. במקביל, היא חושפת את ישראל לסכנה, ומרחיקה אותנו ממטריית ההגנה האמריקאית. הממשל לא קונה את ההסברים שאוהבים ב״בייס״, ואפילו את הרפובליקנים יהיה קשה לשכנע שאתם צודקים.
התקווה להפוך על הפוך
השפיות כנראה תחזור כשהפירמידה תשוב לעמוד על הבסיס הרחב ולא על השפיץ שלה. אבל בעולם הפוך, יש ניצוצות של תקווה במה שקורה בהפוך על הפוך. מאז כינון הממשלה, תדמיתה הרעועה של ישראל ספגה התרסקות מוחלטת. אבל בהפוך על הפוך, ההפגנות המסיביות נגד הרפורמה עוד עשויות להקפיץ את התדמית של ישראל בעולם המערבי.
ישראל פתאום נתפסת כמדינה שבה מסות אדירות של אזרחים ליברלים נלחמים על ערכי הדמוקרטיה. יהודים בתפוצות התעוררו גם הם, ואחרי שנים של התרחקות פתאום נעמדו לצד אחיהם בציון. אכפת להם. האפקט הזה הוא טוב ליהודים, לא רע. בהפוך על הפוך, אולי החגים והסיכוי להסכמה יאפשרו לנו חשיבה מחדש.
אחת הטענות המוצדקות נגד מערכת המשפט היא הנפוטיזם שפשה בה בעבר. אבל אי אפשר להתלונן על נפוטיזם, ובאותה נשימה לקבל בברכה את הגברת אילה בן גביר, שהפכה לדוברת הרשמית של בעלה השר.
גם אי אפשר לסלוד מנפוטיזם, ולחבק את בנו של ראש הממשלה ששולט ביד רמה במהלכיהם של שרי המפלגה. צריך להחליט - אתם נגד נפוטיזם, או בעד? מעבר לטוהר המידות שדורש להימנע מנפוטיזם, נוכחנו מהסקרים שהצביעו השבוע על הסנטימנט בבייס, שנתניהו יצטרך להבין מה קורה כשהוא מקשיב ליועץ מרכזי אחד, שאותו הכי קשה, אבל הכרחי לפטר.
בנו הוא זה שהפעיל לחץ אדיר על אביו לפטר את שר הביטחון יואב גלנט, בשיתוף פעולה צמוד עם יריב לוין, שלמה קרעי וגלית דיסטל אטבריאן. הוא מעורב עד צוואר, הוא לא מודע לכך שהגברת הכוחנות עובדת בכיוון ההפוך, והוא מטעה את אביו. הבנת אפקט הדומינו והכאוס שנגרם מעצת אחיתופל לפטר את גלנט, לא קשורה לנפוטיזם, אלא פשוט למבחן התוצאה.