ההחלטה לעצור את חקיקת הרפורמה המשפטית ולפתוח בהידברות (או במה שמוצג לציבור כהידברות), הייתה החלטה נכונה, מתבקשת ומבחינת ראש הממשלה בנימין נתניהו - גם לגמרי נטולת אלטרנטיבה.
גלנט בירך את נתניהו בהרמת כוסית בפורום מטכ"ל; רה"מ התעלם משר הביטחון
נתניהו התחייב: "כל שופט חדש שימונה לא יהיה מעורב בענייני"
לאורך שנים ולאורך קדנציות למד נתניהו להוביל ממשלות לצד מחאות המוניות נגדו. אף מחאה, גם זאת של מיליון אזרחים היוצאים לרחובות בבת אחת, לא הקריסה ממשלות במדינת ישראל וכנראה גם לא תקריס. את הממשלות – לא. את המדינה עצמה, לא מן הנמנע.
המחאה, שלפני שלושה חודשים החלה כעוד מחאה פוליטית של השמאל־מרכז, זכתה הפעם לטריגר מטורף, לחומר בעירה נדיר: הרפורמה המשפטית, או ליתר דיוק - הצורה שבה הוצגה הרפורמה לעם בשידור ישיר. עד היום, שום דבר אחר - לא יוקר המחיה ולא ראש הממשלה שמואשם בפלילים - לא גרם להמוני אזרחים להרגיש מאוימים כמו הפחד לקום יום אחד למדינה שאינה דמוקרטית.
החשש האותנטי הזה תורגם ושווק היטב לציבור הרחב והבעיר את היער כולו. מהרגע שבו הפכה המחאה מפוליטית לעממית, מהרגע שבו התחילו הסקרים להראות לנתניהו כי הוא מאבד את בוחריו לטובת המחנה הנגדי - מאותו רגע התסריט היה צפוי וברור. התפשטות השריפה אל הכלכלה ואל הצבא והפיכת הססמאות לנזק בפועל – היו רק עניין של זמן.
המצב ערב עצירת הרפורמה הגיע לנקודת הרתיחה שבה שתי אפשרויות בלבד: בולמים או קורסים. ברור שלא באמת הייתה לנתניהו אופציה לא ללחוץ על הברקסים. הסקרים האחרונים משקפים במדויק את האווירה במדינה ערב חג הפסח: למעט קבוצות אידאולוגיות קיצוניות בשני הצדדים, הרוב מעוניין בשקט, בחזרה לשגרה של לפני שלושה חודשים. שגרה שגם היא מארג של קשיים ואתגרים, אבל לפחות כאלה המוכרים לנו ולא המאיימים להחריב את כל הבית.
תחזית פסימית
בנקודה זו יש להודות באמת הלא אופטימית: הליך ההידברות בחסות בית הנשיא שהחל לפני שבוע איננו התחלה של משחק חדש. הוא לא יותר מיציאה להפסקה מאולצת בין שתי המחציות - וכל משתתפי השיחות יודעים את זה.
בשיחות פרטיות, אנשי הצוותים מודים כי הם מוכנים לדבר על הפשרה, אך לא מאמינים שהיא אפשרית. מבחינת הקואליציה, הרפורמה המשפטית חייבת להתקדם, במוקדם או במאוחר, גם אם תהיה חלקית מאוד - הכל חוץ מוויתור מוחלט. ובמה מעוניין הצד השני? על השאלה הזאת קשה למצוא תשובה, משום שהצד השני אינו קיים בתור גוף אחיד בעל אג'נדה אחידה ומטרות זהות. מה שהידק את המחנה המתנגד הוא הרצון המשותף לעצור את דהירת הרפורמה אל עבר קו הגמר.
כעת, כל קבוצה קוראת לתומכיה להמשיך במסלול משלה, והמסלולים נראים שונים מאוד זה מזה, עד כדי כך שלא כל כך ברור את מי מייצגים צוותי ההידברות מטעם האופוזיציה.
מבחינת מפלגת העבודה, המטרה היא לא לתת לקואליציה שום הישג, משום שעצם השינוי שהרפורמה מבקשת לחולל, הוא פסול. ראש ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הכריז כי הוא מחוץ למשחק, שאותו כינה "תרגיל הונאה של נתניהו". יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, אומנם שיגר את צוותו לבית הנשיא, אך הדרישה שאיתה הצוות הגיע, נראית כמו סוף המו"מ ולא כמו תחילתו. הסיבות הידועות, שבמשך 75 שנה מנעו מהעם היושב בציון לחוקק חוקה, מן הסתם נותרו על כנן גם היום, כך שדרישת יש עתיד ליצור בסיס לחוקה במצב של משבר טוטאלי נראית כמו הזמנה להמשך המחאה.
בפועל, הכוח הפוליטי היחידי שמייצג את רצון הציבור להגיע להסכמות ולחסוך משבר מהמדינה, הוא המחנה הממלכתי של בני גנץ. הסקרים האחרונים מראים את המגמה טוב יותר מכל פרשן פוליטי. שבוע אחרי פתיחת השיחות, בקואליציה אומרים כי "אפשר לנסות להתקדם למשהו עם הצוות של גנץ, כל השאר לא בעניין".
אולם גם בתסריט הכי אופטימי, שבו הצוותים של הקואליציה ושל המחנה הממלכתי אכן מתקדמים לקראת הסכמה על הנוסח לתיקון חוק יסוד "השפיטה", המדבר על הרכב הוועדה לבחירת שופטים - גם אז המדינה לא תחזור ל־4 בינואר, ערב ההכרזה של שר המשפטים יריב לוין על הרפורמה המשפטית.
שכן, שלל קבוצות המתנגדים, בסבירות גבוהה מאוד, לא יקבלו כל פשרה שתושג בין הקואליציה לבין צוות אחד של מפלגה אחת מתוך מחנה שלם. קבוצות לא מעטות בתוך מחנה המחאה מכריזות כבר היום כי לא הרפורמה היא המטרה. מבחינת אותן קבוצות, כל מה שעושה ותעשה הקואליציה, המורכבת ממפלגות ימניות ודתיות, יוביל את מדינת ישראל לכיוון הסדר החדש, ההפוך מזה הקיים, ההפוך מהדמוקרטיה.
על כן, אסור לעצור ולו לרגע. מבחינתן, הקרב חייב להימשך ולהוות כלי לוחמה גם בהמשך הדרך. המשמעות היא כי קריאות לסרבנות ופגיעה בכלכלה יהפכו לכלי מאבק פוליטי כשרים ולגיטימיים, ללא קשר לרפורמה המשפטית.
כאן בכל זאת מתבקשת הסתייגות מסוימת. שכן, בינתיים, הקריאות למלחמת חורמה עד הסוף כנגד כל מהלכי הקואליציה, נשמעות בעיקר בקרב פעילי השמאל ובקרב ותיקי מחאת בלפור.
ועדיין, לאנשי הקואליציה מאוד לא כדאי להקל ראש במגמה. הלקח המרכזי שעליהם ללמוד מהמחאה ההמונית הוא שבעיני הציבור הרחב - וברובו הלא מעורב פוליטית ביומיום - קיים גבול ברור בין החלטות פוליטיות כאלה ואחרות לבין מהלכים שמתפרשים כאיום על יסודות החברה, על אורח חיים, על אופי המדינה.
המחאה אומנם צומצמה ונרגעה חלקית, אך לא נעלמה וגם לא תיעלם. בשביל להגביה שוב את הלהבות מספיק יהיה לפתוח במהלך דרמטי הרבה פחות משינויים במנגנון של בחירת שופטים בישראל.
מצב נפיץ
בקואליציה הזאת יש מספיק שחקנים ותיקים ומנוסים, שמבינים היטב את המצב, על מורכבותו ונפיצותו. לא בכדי, מיד עם עצירת הרפורמה, דאג יו"ר ש"ס אריה דרעי לשחרר תדרוכים על כך שהוא מוותר על החוק הקרוי על שמו ובקרוב מאוד ימנה שרים קבועים בשני המשרדים, שעד כה תפקדו בסטנד־ביי בציפייה לשובו.
דרעי, שחקן בעל חוש פוליטי מהמחודדים במערכת, לא באמת ויתר. בעיניו, במצב כה נפיץ וכה רגיש - המטרה החשובה היא להפסיק להוות מטרה, שמושכת את האש של המפגינים ושל התקשורת.
מבחינת יו"ר ש"ס, אסור שהוא ישמש מטרה של המחאה. עד כה הופנה זעם הציבור כלפי נתניהו (משום שהתועלת האישית שתצמח לו מהרפורמה די שקופה), כלפי לוין וכלפי שמחה רוטמן (כמובילי הרפורמה) וגם כלפי דרעי, בגלל החוק הסופר־פרסונלי, שנועד לכופף את המערכת לטובת החזרת יו"ר ש"ס אל שולחן הממשלה. את המצב הזה דרעי נחוש להפסיק.
לכן, לקראת הסיבוב הבא, דרעי מסרב להיות אחד ה"אשמים" המרכזיים, ורוצה לצאת ממרכז הבמה אל מאחורי הקלעים. על כן, ויתורו על "חוק דרעי 2" ועל המשרדים הוא לא יותר מצעד טקטי.
כעת, מבחינתו, יש יותר מאפשרות אחת. אם ההידברות תתקדם במסלול של מתווה הנשיא, דרעי ירוויח את החוק שלו בלי להוות מטרה לביקורת. ואם ההידברות תיכשל וחבילת חוקי הרפורמה תועבר ללא הסכמות, כולל ביטול או צמצום עילת הסבירות, גם במקרה זה בעייתו תיפתר. עד אז, הכי טוב מבחינתו זה להתרחק מאור הזרקורים. במיוחד כאשר עונת הבחירות המוניציפליות בפתח, כך שליו"ר ש"ס בהחלט יש במה להשקיע את מיטב כוחותיו.