מי שעבדו צמוד לראש הממשלה בנימין נתניהו מספרים שאחרי שהוא עובר על כל התרחישים האפשריים שם באקווריום שבמשרד רה"מ, הוא מעלה שאלה נוספת. "מה התרחיש ה־101?". ובכן, את התרחיש הזה יצטרך נתניהו להמציא בעצמו בימים אלה, שכן, איך שלא מסתכלים על התמונה, כל אחד מהתרחישים הנוכחיים פותח בעיה אחרת.
למרות הישיבה סביב שולחן המו"מ המדובר להידברות, שרוב באיו הגיעו אליו עם החשק של כל אדם אנושי לשבת בחדר סגור לצד אנשים שהוא מתעב ולהיות תרבותי, מהמו"מ הזה נתניהו לא ייצא עם רפורמה משפטית או עם כוחה של הממשלה לבחור שופטים. אבל השולחן הוא מקום טוב לנסות להרוויח בו זמן, ואם על הדרך יסכימו שם בטעות על משהו, אז יצא לו טוב.
עיני אזרחי מדינת ישראל נשואות לא אל שולחן ההידברות, אלא הרבה יותר לכיוון המחאות במוצ"ש, שלא פסקו על אף ההידברות המבוקשת. מחאות שמשבשות את הדרכים ומשנות תוכניות של רבים בזמן המנוחה שלהם, או את האסקפיזם מול הטלוויזיה, מה שמאלץ אותם להיות מעורבים רגשית במחאות מתוך הספה. מתיש. הדרך היחידה של נתניהו לעצור את המחאות היא בעזרת עצירת החקיקה, טוענים מתנגדיו, אלא שגם הוא מבין שהמחאות הן לא רק בגלל הרפורמה. היא הייתה הטריגר למחאות "רק לא ביבי" הידועות. זה יהיה צעד של כניעה על־מלא ליריביו הפוליטיים בגוש "רק לא ביבי" ומהלך שלא כל בוחריו ימחלו לו עליו. זהו תרחיש שפותח צוהר לשמאל להתנגד לכל מהלך של ממשלת נתניהו ולגרום לקואליציה להתפרק בסוף בקרבות מבית.
ישנה כמובן האפשרות להשיב במחאות מימין. אלא שכפי שאנחנו כבר רואים, עם כל הרצון והניסיון לאותן מחאות נגד, השמאל מאורגן, בעל ממון פרסומי והפקתי ומצטלם הרבה יותר טוב מהימין - וגם ככה בסוף מגיע אחד שסרח מארגון לה פמיליה ומוציא את כל הימין רע.
וישנו ראש ממשלת ישראל בחו"ל, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שלא מפסיק לנזוף. עם כל הזעם והעלבון שמנהיג ארה"ב הגדולה מתערב באופן ישיר במה שקורה בישראל הקטנה, נתניהו לא ימתח את החוט לרמת הקריעה מול האמריקאים. האם יגיע להידברות ולפשרה דווקא מול ביידן ולא מול השמאל? או שיעצור את החקיקה ובתמורה יזכה להבטחה לפעולה כלשהי שתחליש את כוחה של שונאת ישראל, איראן. בהחלט תרחיש. אולי ה־101.
בריאות מכל הלב
היום הוא יום הבריאות העולמי, שאותו יזם ארגון הבריאות העולמי לפני 73 שנים. מאז, 7 באפריל מוקדש לפעילויות בנושא העלאת המודעות לבריאות, ואני שמחה לקחת בו חלק בשורות אלה, מהמקום האישי שלי. בכל פעם שעיניי נתקלות בדפיברילטור במרחב הציבורי, אני מתרגשת. משום שאני גאה לדעת שאבא שלי ממשיך להציל חיים גם כשהוא שוכן שני מטר מתחת לאדמה. כמה עוצמה. אבי המנוח, פרופ' אריה רוט ז"ל, היה מוכר לרבים כמנהל המיתולוגי של היחידה לטיפול נמרץ לב באיכילוב במשך 33 שנים. אבל בשבילי כמובן, הוא היה אבא - ואבא עם רעיונות פורצי דרך.
גדלתי בבית של לו"ז מסביב לשעון להצלת חיים. אבא ישן בקושי ארבע שעות בלילה, כולל ביפרים, וגם ניהל לאורך השנים מאבק לחקיקתו וליישומו של החוק להצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים. הוא נהג לומר בדיונים בכנסת, באולפני הטלוויזיה ובכל מקום שבו התקבלו החלטות, כי "במחיר של אלפי שקלים בודדים ניתן להציל 300 עד 600 בני אדם בשנה".
היה לי ברור שאבא ינצח במאבקו. הצלת חיים הייתה בעיניו שליחות מכל הלב. בזמנו חשבו שהוא משוגע כשרצה להקים מערך טלרפואה וטלקרדיולוגיה, אי־אז בשנות ה־90. כשזה הצליח, הבנתי כילדה שרק המשוגעים משנים ומבריאים את העולם.
לצערי, אבי שהקדיש את חייו למען חייהם ובריאותם של אחרים הלך לעולמו ממחלה קשה לפני שבע שנים בגיל 66 בלבד. אין בי טיפת כעס על שבחר במקצוע שבסופו של דבר הרג אותו, לראייתי, משום שהוא הגשים את חלומו להציל חיים של עשרות אלפים ולשפר איכות חיים של רבים אחרים. זו אצילות נפש אמיתית להקריב את חייך למען בריאותם של אחרים.
בחג הפסח ובימים שלאחריו אני מאחלת לדפיברילטורים במרחבים הציבורים להעלות אבק משום שלא יהיה בהם שימוש. עם זאת, אני ריאלית וגאה בכל החייאה ממורשתו של אבא, שגם במותו ממשיך באופן פעיל להציל חיים.
האפיקומן שהתחבא
כל סדר פסח מתחלק לשניים – לחלק לפני שהילדים בוכים ולחלק שאחריו. נו, ברוך השם הסדר ממקד את הלו"ז לרגע הזה שבו אחד הילדים, אם לא רובם, יפרצו בבכי במקביל על תבוסה מרה מול בני הדודים או האחים שלהם שמצאו את האפיקומן.
והנה, הבת שלי אפריל (כן, היא נולדה באפריל) תכף בת 5, פיצחה את השיטה. הילדה לא חיפשה עם הגדוד כמו חפ"שית, כי אליהו הנביא הרי עובד אצלה. כבר מהשבוע שעבר ישבה על אמא שלי: "סבתא, אני מכירה מקומות טובים להחביא אותו", וכך היה.
מועדים לשמחה!