האמת הכואבת: מאז כינון הממשלה הסיקור של ישראל בעולם קטסטרופלי | סיגן

לכולנו ברור שמאז כינון הממשלה החדשה הסיקור של ישראל נעשה קטסטרופלי. ובכל זאת, המקצועיות דורשת שלא להסתפק רק בשאלה אם זכינו לסיקור גרוע, אלא להבין על מה ועד כמה. על מה מבקרים אותנו בתקשורת הבינלאומית, עד כמה יש כלפינו הטיה מובנית, עד כמה אנחנו מושכים תשומת לב ועד כמה תשומת הלב הזו שלילית.

במהלך השנה שעברה פרסמתי כאן סדרת מאמרים שעקבו אחר הכיסוי של ישראל ב״ניו יורק טיימס״ וחשפו את היקף ההטיה האנטי־ישראלית הבסיסית בעיתון. זו הייתה שנה שבה כיהנה כאן ממשלת אחדות של מפלגות מכל גוני הקשת הפוליטית, כולל מפלגה ערבית. אפשר לומר - היפוך של 180 מעלות מהממשלה הנוכחית. אף שזו הייתה הממשלה הליברלית ביותר שהדמוקרטיה הישראלית מסוגלת ליצור, וכזו שליברלים אמורים לאהוב, 2022 הייתה מאוד גרועה לישראל באתר האינטרנט של העיתון החשוב בעולם: מעל מחצית מהסיפורים היו שליליים.

כשבודקים את הסיקור של ישראל ב״טיימס״ במהלך הרבעון הכאוטי הראשון של 2023, בדיעבד מסתבר שבאמת אהבו אותנו בשנה שעברה (אף על פי של״ניו יורק טיימס״ יש דרך מעט משונה להביע אהבה). ברבעון הראשון של 2023 פורסמו ב״טיימס״ לא פחות מ־148 כותרות על ישראל, מהן 101 היו שליליות. במילים אחרות - מספר הכותרות השליליות על ישראל השנה היה כמעט כפול ממספר הכותרות הכולל על ישראל בשנה שעברה. בתקופה המקבילה ב־2022 ישראל קיבלה 29 כותרות שליליות ב״טיימס״. חשבנו שזה גרוע, אבל מסתבר שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

כך שבתשובה לשאלות בפסקה הפותחת - ב־2022 קיבלנו ביקורת שלילית בעיקר על הסכסוך עם הפלסטינים, בעוד השנה הביקורת התמקדה באופי הממשלה החדשה, במעשיה, ובסוג המדינה שישראל הפכה להיות. הסיקור כולו התעצם באופן מפחיד: ברבעון הראשון של 2023 משכנו פי 2.3 תשומת לב מהרבעון הראשון של 2022, ופי 3.5 תשומת לב שלילית.

ממשלת הימין מלא־מלא משכה מלא־מלא אש. אפשר לבטל את הנתונים ולהגיד שבכל מקרה שונאים אותנו, ואולי זה אפילו נכון. אבל ממשלות נבחרות כדי לתקן מצבים בעייתיים, לא כדי לקלקל אותם עוד יותר - ואז להאשים בכך גורמים אחרים.

הג׳וקר של ההסברה

מתוך 148 סיפורים על ישראל מתחילת השנה, 44 עסקו בסכסוך עם הפלסטינים. לשם השוואה: ברבעון הראשון של 2022, רק 20 סיפורים על ישראל עסקו בסכסוך. כלומר, הממשלה החדשה מושכת אש לא רק לגבי ניהול המדינה, אלא גם גרמה להכפלה של העיסוק בסכסוך, שעל פי ה״טיימס״ ישראל היא תמיד הצד האשם בו.

ישראל מתמודדת עם בעיית לגיטימציה בינלאומית כבר שנים, בלי קשר לאופי הממשלה המכהנת. לכן, גם אם נניח שהיא הייתה מוצדקת, ההחלטה לדהור לרפורמה מן הסתם לא השכילה להביא בחשבון את ההשלכות. לא בדיוק מהלך פתיחה אידיאלי למי שמחפש לגיטימציה בינלאומית כדי להכין את הקרקע לבריתות מול איראן ולכינון שלום עם הסעודים.

חברי הממשלה נכנסו בדובאי, מחקו את חווארה, עלבו בנשיא ארה״ב והתגאו בכך שאין עם פלסטיני ושיש שתי גדות לירדן - זו שלנו וזו גם כן. הקלף הכי חזק של ישראל מאז ומעולם הוא היותנו הדמוקרטיה היחידה במזה״ת האסלאמיסטי. לא סתם קלף הסברה, אלא ג׳וקר. אבל הניסיון לשכנע את העולם המערבי שבליץ חקיקה שיגביל את המערכת המשפטית בעצם ״יחזק את הדמוקרטיה״, קרע לגזרים את הקלף המנצח וחיבל גם בתפיסה של העמדה שלנו שלנו מול הפלסטינים.

בעמודי הדעות ב״טיימס״ ספגנו צונמי בלתי נתפס - ברבעון הראשון של 2022 פורסם על ישראל בסך הכל מאמר דעה אחד. ברבעון הראשון של 2023 פורסמו 16 מאמרי דעה, ו־14 מהם היו שליליים. תיראו מופתעים: זה מה שקורה כשקבוצה של קיצונים, חרדים ואנשים שהסתבכו עם החוק שואפת לעשות רפורמה מהירה במערכת המשפט.

ממשלת הימין כלואה בקונפליקט - הרטוריקה שהיא אימצה לצורך ההסברה הפנימית מסכלת את היכולת שלה לתקשר את ישראל החוצה. כלפי פנים אפשר להאשים את האופוזיציה ב־BDS, להגיד שהכל בגלל שקרי השמאל, ולפטר את כל מי שאינו משרת מלא־מלא את נרטיב המפלגה. אבל מבחוץ ההתנהלות הזו נתפסת כבוז לפלורליזם וכשאיפה לאוטוקרטיה ולמקרתיזם.

האמת היא שזה לא לגמרי מדויק - גם כלפי פנים הרטוריקה המשתלחת איבדה חלק ניכר מקסמה, לפחות על פי הסקרים האחרונים. בנוסף, באופן אירוני, ההפגנות למען הדמוקרטיה הן כרגע האירוע שמייצר הכי הרבה אהדה לישראל והוא מזכיר שבישראל יש גם מעבר לטרלול, להקצנה, לבן גביריזם, לחוקי הדת ולחוסר ההיגיון הלאומי.

אנטי־הסברה

ההסברה הישראלית אינה מטופלת כבר יותר מעשור. השארנו את הזירה ריקה להשתוללויות התעמולה הפלסטינית. אבל ממצב של חוסר הסברה עברנו בתוך רבעון אחד בלבד למצב של אנטי־הסברה. לא מעט שרים אימצו מנהג בלתי נתפס בטיפשותו - לעלוב באמריקאים ולחבל בדיפלומטיה הציבורית של ישראל. ח״כ דן אילוז מהליכוד, למשל, שכלל אינו נושא בתפקיד במערך החוץ של המדינה, שלח מכתב נמהר וכעוס לכל חברי הקונגרס בטענה שנשיא ארה״ב ג'ו ביידן ״חצה קו אדום״, כאילו שהם חייבים לו משהו באופן אישי. הכל כדי להצטייר כ״גיבור״ מול הקהל המקומי.

הממשלה מחבלת בתדמית ישראל בשלוש רמות: בהתבטאויות נטולות כל אחריות; במעשים פירומניים שגורמים לאמריקאים לתהות אם איבדנו את השפיות; ואם שני אלה לא מספיקים - גם בחינוך מצביעיה לכך שהדרך ההרסנית שלה היא היא הדרך הנכונה. העיתונאי אראל סג"ל ראיין השבוע מאזין שהתקשר כדי להתלונן על החוצפה של ג׳ו ביידן.

לדעתו, זו בכלל ארה"ב שצריכה את ישראל, ולא להפך. סג"ל, שלזכותו ייאמר שניסה לשמור על נימוס בסיסי נוכח בליל השטויות, השתומם ושאל למה. כי לנו יש את בורא עולם, הסביר הבחור ש״גיבש דעה״. הוא דילג על זוטות כמו נשק מתקדם, כספים, הסכמות לגבי איראן ותמיכה במוסדות בינלאומיים, ופשוט הפך את רטוריקת הפח הזו לאמת צרופה. הרי פרשנים וחברי כנסת אמרו ככה, לא?

קשה להבין איך הגענו למצב שבו למישהו נדמה שלמען הפוליטיקה המפלגתית, צריך לבעוט בנכסים הכי חשובים של ישראל, לכאורה כדי להצדיק את זעמו, זהותו והצבעתו. העיתונאי בן דרור ימיני פרסם בשבוע שעבר רשמים ממסע בקהילות יהודיות בארה״ב וסיפר על זעזוע עמוק. לא בקרב שונאי ישראל, אלא בקרב אוהביה. התרומות בקריסה, ההזדהות מעורערת, ומי שמנסה להסביר את המצב עומד בפני משימה כמעט בלתי אפשרית.

למרות זאת, השבוע פוטרה נועה תשבי מפעילותה למען משרד החוץ, כי בראיון שערכה לרגל צאת ספרה הפרו־ישראלי החדש, אמרה שהיא מתנגדת לרפורמה המשפטית, ושהתנגדותה היא חלק מהדמוקרטיה. הפיטורים כמובן לוו בציוץ מטומטם שאיחל לה ״הצלחה בהמשך דרכה״. האם זו הדרך שבה הממשלה חושבת להתמודד עם הקטסטרופה ההסברתית?

תשבי עשתה במשך שנים עבודה נפלאה בהסברת העמדה הישראלית מול הפלסטינית, אבל מסתבר שעכשיו יש מי שחושב שבאירופה ובארה״ב יקנו את הסחורה שמשדרים בערוץ 14. רק זה חסר לנו באמת. הרי לא מדובר רק ב״ניו יורק טיימס״. רפובליקנים רבים, כמו גם איפא"ק ועוד גופים פרו־ישראליים, פשוט לא מבינים מה נסגר איתנו. כך שלגבי הפרידה מתשבי, לא ברור מי היה צריך לאחל ״בהצלחה בהמשך הדרך״ למי.

מאגר דל של מסבירים

ההסברה של ישראל בנויה על סך שגריריה. כך היה מאז ומתמיד. להוציא קומץ הרסני בסגנון שוברים שתיקה ובצלם, ששמו לעצמם למטרה להכפיש את ישראל, הפטריוטים שבנו את תדמית המדינה הם רבים ומגוונים. לא מדובר רק בעובדי משרד החוץ והדיפלומטים המקצועיים, אלא במרצים, באומנים, בסופרים, בשפים, באנשי עסקים וביזמים. התדמית של ישראל נבנית כשאנשים מצליחים מייצגים בגאווה את המדינה, לא את עמדותיה של מפלגה מסוימת או את הנאמנות לממשלה. הציפייה להסביר את ישראל מתוך נאמנות לגוש הלאומי נועדה מראש לכישלון.

ראשית, כי על פי הסקרים האחרונים, למעלה מחצי מדינה לא מזדהה עם הנרטיב של הממשלה החדשה, כך שזה די מדלל את מאגר המסבירים הפוטנציאליים. שנית, כי כדי להסביר את ישראל לקהל שמזוהה עם המפלגה הדמוקרטית, צריך ישראלים מהמרכז הפוליטי, שמדברים את השפה, בדיוק כמו נועה תשבי או אסף זמיר. הקונספט אולי קצת מאתגר עבור שרים מיליטנטים שנשבו בתוך תעמולתם, אבל נרטיב ימין מלא־מלא יהווה הסברה נפלאה בעיקר עבור הפלסטינים.

ברבעון הראשון של 2022 היקף הסיקור השלילי ב״ניו יורק טיימס״ עמד על 45% ״בלבד״. ברבעון הראשון של 2023, לעומת זאת, הגענו להיקף סיקור שלילי של 68%. האם יש עדיין לאן להתדרדר? נקווה שלא, אבל מי יודע. הגרוע מכל הוא שעכשיו אנחנו לא באמת יכולים להתלונן. מהמחקר של 2022 ברור שב״ניו יורק טיימס״ קיים סנטימנט אנטי־ישראלי חזק. הוא יצר קייס מוצק שניתן לעבוד איתו. אבל נוכח אירועי הרבעון האחרון - קשה להתלונן על סיקור מוטה כשיש פה כאוס וטרלול מוחלט. הביקורות כלפינו נפרשות מקיר לקיר, זה כבר לא רק ה״ניו יורק טיימס״ וגם לא רק התקשורת הליברלית.

הכנסנו את עצמנו למצב שבו אנחנו מסוקרים בצורה שלילית ואינטנסיבית להחריד, אבל היכולת לבוא בטענות סוכלה בידי הממשלה. אין באמת דרך יפה להסביר כלפי חוץ את מה שקורה כאן בחודשים האחרונים. חלק ניכר מהסיקור פשוט מוצדק.