כאשר שר הביטחון יואב גלנט קרא לפני שלושה שבועות לראש הממשלה בנימין נתניהו - בעת שהאחרון שהה בלונדון - לעצור את הרפורמה המשפטית לנוכח איומים ביטחוניים מורכבים, לא נותר צייצן טוויטר אחד שלא האשים אותו בטיפשות פוליטית מסחררת.
האיש גם סיכן את הקריירה המיניסטריאלית שלו, גם סומן כ"שמאל בוגדני הקורץ לאופוזיציה" בתוך הליכוד וסיכל את מעמדו הפנים־מפלגתי, וגם לא הרוויח נקודות פוליטיות לטווח ארוך - כי מי מורד ככה באמצע הקדנציה ללא בחירות באופק. ועד שיקרו כאן הבחירות – מי יזכור לו את אותה הצהרה במוצאי שבת, 25 במרץ 2023, אמיצה ומדויקת ככל שתהיה? - תוקפו של הזיכרון האלקטורלי קצר להחריד.
אלא שהיום, אחרי שסאגת "פיטורים ללא פיטורים" ליוותה אותנו במשך שלושה שבועות והסתיימה בהצהרת ראש הממשלה בקריה ביום שני השבוע, ברור לכל כי על שני הצדדים להודות לגלנט על מעשהו הנואש.
אלמלא הצהרתו והודעת הפיטורים שהגיעה בעקבותיה, ספק אם המחאה הייתה מגיעה לאותה נקודת רתיחה שגרמה לנתניהו לחוש סכנה פוליטית מיידית מהמשך קידום הרפורמה ואילצה אותו להודיע על עצירתה. עד אז, הלחץ הפנימי שהופעל עליו על ידי סביבתו הקרובה, כולל שר המשפטים יריב לוין ואנשיו, להמשיך את החקיקה בכל מחיר - גבר על כל שיקול פוליטי אחר וכמעט הוביל לאסון רבתי.
למסיבת העיתונאים בקריה בתל אביב בחול המועד פסח הייתה סיבה אחת ויחידה ושמה יואב גלנט. ולמסיבת העיתונאים הזו היה גם טריגר אחד ויחיד: הסקר של פרופ' קמיל פוקס, שפורסם יממה קודם לכן בערוץ 13 והעניק לליכוד 20 מנדטים בלבד ולקואליציה המכהנת 46, לעומת 64 היום. ברגע זה ניצח גלנט, ומי שייעץ לראש הממשלה לפטרו – הפסיד.
זכותו של נתניהו ללעוג מעכשיו ועד להודעה חדשה לסקרים ("ראיתי סקרים גרועים מזה", כפי שאמר במסיבת העיתונאים). אפשר גם להתנער מסקר אחר, של מכון מדגם, ששודר ב"אולפן שישי" האחרון בערוץ 12 ולפיו 56% מהציבור העניקו לגלנט ציון "טוב" על תפקודו כשר ביטחון, לעומת 67% שנתנו ציון "גרוע" לנתניהו בהקשר הביטחוני.
אכן, שום סקר שנעשה שלושה חודשים אחרי קום הממשלה אינו חוזה את תמונת המנדטים שתיווצר בבחירות הבאות. אלא שעובדה זו לא אמורה להרגיע את ראש הממשלה. שכן, הוא יודע כי הסקרים מראים לו משהו אחר: את הלך הרוח בציבור בקרב האזרחים, שבבוא היום יהפכו גם לבוחרים. על כן, לא באמת הייתה לו ברירה, חוץ מלסיים את אירוע גלנט, ורצוי במינימום נזק תדמיתי מההתקפלות.
המיקום והטיימינג של מסיבת העיתונאים לא צריכים להטעות איש: הופעתו של נתניהו בקריה בשיא ההסלמה הביטחונית לא באה להרתיע שום אויב חיצוני. כל התפאורה שמסביב נבנתה לטובת מטרה אחת בלבד: להודיע על כך שגלנט נשאר בתפקידו, ובכך להפסיק את הביזיון ולעצור את הדימום האלקטורלי.
דרעי הופתע
היום, שלושה חודשים בלבד אחרי השבעת הממשלה, בקואליציית ימין מלא־מלא לא חסרים אנשים שבגללם יש לנתניהו כל הסיבות להיות מודאג ברמה כזו או אחרת. אך בין כל אלה בולטת דמות אחת, בכירה במיוחד, שמצב רוחה צריך להדיר שינה מעיני ראש הממשלה.
מדובר ביו"ר ש"ס אריה דרעי. אותו "אריה חזק", שנחשב ליסוד הכי איתן שבגוש, לבכיר שבין בכירי המחנה, זה שהכי קרוב לאוזנו וללבו של נתניהו. אלא שככל הנראה, כל זה כבר נחלת העבר, או בקרוב מאוד יהיה.
המשבר בין השניים החל בפיטורי דרעי. אנשים שמכירים את יו"ר ש"ס מספיק טוב כדי לפרש את המתרחש סביבו סבורים כי דרעי לא שכח לנתניהו את סירובו לקדם את הליך מינויו של יו"ר ש"ס לראש הממשלה חליפי ולא סלח לו על כך.
בשעתו הוסבר לדרעי כי הפרוצדורה מורכבת מדי וכוללת אי־אמון קונסטרוקטיבי והשבעת הממשלה מחדש. ספק גדול אם המעקף הזה יעבור את מבחן בג"ץ, הסבירו לו, וזה עוד כשכל הקואליציה מתמקדת בקידום הרפורמה המשפטית. לכן, עדיף לא להסתכן אלא לחוקק חוק מיוחד שבטח יפתור לדרעי את הבעיה.
כבר אז דרעי המנוסה לא האמין בתסריט הזה. כבר אז הוא לא רצה למצוא את עצמו בחזית המאבק, למשוך אש ולהיות זה שעל שמו תירשם הרפורמה, לפחות ציבורית. ועם הזמן, הוא קיבל גם את כל ההוכחות לכך שצדק. דרעי, השומר על כבודו, לא הרבה לשדר מצוקה או להתבטא בפומבי על אודות מעמדו הלא ברור בקואליציה ובממשלה.
אך גם כאלה שמכירים אותו פחות טוב מנתניהו, לא יכלו שלא לזהות את זעמו הגובר והולך. מה שוות הזמנות לישיבות הקבינט המדיני־ביטחוני בתור משקיף קבוע אם מי שמצביעים ומחליטים בזמן אמת הם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' "הקיצוניים", בעוד דרעי הוותיק והשקול נאלץ להתבונן מהצד, מעמדת אורח.
הפרויקט האחרון שהוביל דרעי מאחורי הקלעים היה יישוב משבר גלנט. דרעי לא היה זקוק לסקרים כדי לזהות בזמן אמת את הבעייתיות שבהודעת הפיטורים המוזרה שפרסם נתניהו. יו"ר ש"ס לא רק תיווך, הוא גם הטיל את כל כובד משקלו הפוליטי במאמץ לגבור על הקולות המיליטנטיים בסביבת נתניהו הקרובה, שקראו לא לוותר ולא להחזיר את גלנט.
דרעי בילה שעות ארוכות בשיחות עם גלנט ועם נתניהו. לפי המקורות המעורים בדבר, המהלך של דרעי הגיע כמעט לקו הגמר. הוא שכנע את נתניהו כי עליו לרדת מרעיון הפיטורים, מפני שהוא כל כולו נזק ביטחוני ופוליטי טהור. הוא שכנע את גלנט כי עליו להתנצל, וכי התנצלות טקטית אינה בושה.
לפי אותם גורמים, המאמץ הדיפלומטי הכביר של דרעי הוביל וגיבש את נוסח ההתנצלות שאיתו גלנט השלים. אלא שאז - מספרים הגורמים המעורים בדבר - הופתע יו"ר ש"ס לגלות כי נתניהו שוב נסוג מההבנות והבהיר כי החליט שלא להחליט. בטח לא עכשיו. בנקודה זו ראה דרעי את חלקו במשימה כתם ונשלם.
אין לכך עדים שמוכנים לשתף, אך לא קשה לתאר את קשת הרגשות שחש דרעי בראותו בשידור ישיר את נתניהו מצהיר על החלטתו להשאיר את גלנט בתפקידו. ללא כל עדכון מוקדם, ובעיקר ללא כל אזכור לתרומתו הכבירה של יו"ר ש"ס לסיום המשבר.
דרעי לא הגיע לישיבת הקבינט האחרונה שכונסה כמה ימים קודם לכן. כתבים חרדים המזוהים עם ש"ס דיווחו כי דרעי "אינו שבע רצון מהתנהלות הקבינט ומההשפעה של הגורמים הקיצוניים ולא מעוניין להמשיך ולהשתתף בדיוני הפורום". אומנם בש"ס הכחישו את הפרטים, אך בפועל דרעי אכן לא הגיע לישיבת הקבינט האחרונה. סיום משבר גלנט, ובעיקר הדרך שבה בחר נתניהו לסיים את המשבר, לא תרם לשיפור האווירה.
אי־שביעות רצונו של גורם כה בכיר בקואליציה כמו דרעי חייבת להדאיג את ראש הממשלה. זעמו של יו"ר ש"ס לא יקריס את הממשלה, בוודאי לא בטווח קצר, אך בהחלט יתרום תרומה משמעותית להלך הרוח השלילי והמתוח - דבר שאף פעם לא מסייע ליציבות קואליציונית לאורך זמן.
החגים יעברו מהר, ואיתם הפגרה הפרלמנטרית. ב־1 במאי תחזור הכנסת לעבוד – היישר למרתון התקציב, כאשר הדד־ליין להעברת תקציב המדינה הינו 29 במאי. זאת אומרת, פחות מחודש יעמוד לרשות הקואליציה כדי לצלוח את המבחן החשוב והקריטי להמשך כהונתה.
הקרב הפנימי הבא שמחכה לנתניהו מעבר לפינה, אינו סביב המשך קידום הרפורמה, אלא אירוע לגמרי אחר: הדרישה של השותפים החרדים לפתור את סוגיית הגיוס (כולל חוק יסוד "לימוד תורה", וככל הנראה גם פסקת ההתגברות) - וכל זה לפני אישור התקציב וכתנאי לתמיכתם בתקציב.
נתניהו עלול למצוא את עצמו בין הפטיש לסדן, והבחירה תהיה אכזרית. אם ייעתר לדרישת החרדים ויעביר במהרה את חוק הגיוס ואת פסקת ההתגברות, כמעט בטוח שהמחאה תשוב לרמה שקדמה לעצירת הרפורמה ואולי אף תגבר.
ואם ינסה לדחות את נושא הגיוס עד אחרי אישור התקציב – נגיד, בטענה כי המצב הביטחוני המורכב אינו עיתוי מתאים - הוא עלול להסתכן במשבר קואליציוני חריף ואף בנפילת הממשלה. וכל זה עוד לפני איומי בן גביר לפרוש מהממשלה אם ההתנהלות הביטחונית שלה לא תשתנה.
במצב הזה ייאלץ שוב ראש הממשלה לחפש תמיכה והבנה בתוך הגוש שלו, שהלך איתו עד הלום. לחפש - ולא למצוא.