היום הוא יום השישי האחרון של חודש הרמדאן, שיהווה מבחן נוסף למציאות הביטחונית השברירית, מהחמורות בשנים האחרונות. במערכת הביטחון סבורים אומנם כי נקודת השיא של ההסלמה בזירה הצפונית, בדגש על לבנון וחיזבאללה, נמצאת מאחורינו, אבל ביום השישי הזה קיים פוטנציאל התלקחות.
בנוסף, היום מציין משטר האייתוללות באיראן את יום ירושלים הבינלאומי, שאותו טבע האייתוללה חומייני בשנת 1979 כיום התנגדות לציונות ולישראל, והזדהות עם המאבק הפלסטיני לשחרור ירושלים.
במערכת הביטחון נערכים גם לאפשרות של פרובוקציה איראנית שעלולה לבוא לידי ביטוי במבצע תודעתי כמו ניסיון למתקפת סייבר, שיגור מל"ט לעבר ישראל, או לפי תרחישים קיצוניים יותר - בניסיון פיגוע במטרה ישראלית בחו"ל.
כך או כך, בזהירות הנדרשת, כל עוד לא יתפתחו אירועים חריגים נוספים בהר הבית, ההערכה במערכת הביטחון היא כי הסיכוי להסלמה בגבול הצפון בלבנון או מול סוריה ברמת הגולן מוגדר כרגע כנמוך. פעולה מתגרה ואלימה מצד איראן, לעומת זאת, נתפסת כתרחיש סביר ביותר.
בזירה הפלסטינית, לעומת החזית הצפונית, סיכויי ההסלמה נותרו גבוהים. הסבב הקצר מול עזה, כמו זה בלבנון, הסתיים בצורה מהירה, לאחר שהתגובה של חיל האוויר לירי עשרות הרקטות לעבר עוטף עזה הייתה מדודה ומרוסנת מאוד.
היה זה לאחר שהדרג המדיני קיבל את המלצות הדרג הביטחוני שלא לשנות את מדיניות התגובה לירי הרקטות באופן משמעותי, בניסיון למנוע הידרדרות נוספת.
"אם צריך להגיע למבצע ברצועת עזה, ישראל היא שצריכה להחליט על מועדו, להוביל וליזום ולא להיגרר לתוך מלכודות שטומנים לה ארגוני הטרור ברצועה", הוא משפט שנשמע כבר שנים בדיונים במערכת הביטחון כאשר מתחדש ירי הרקטות לאחר תקופות של שקט יחסי.
עמדה זו בנוגע לרצועת עזה נכונה במיוחד בימים אלו, כאשר בדיונים האחרונים בתוך מערכת הביטחון ובשיח עם הדרג המדיני הוחלט כאמור שלא לשנות באופן דרמטי את אופן התגובה ברצועה, ובפועל להכיל את האירועים. בשתי הגזרות, בעזה ובלבנון, נקבע יעד שלא להגיע למלחמה בזירות אלה, ובמודיעין הישראלי טוענים שחיזבאללה וחמאס, למרות ההצהרות התוקפניות, אינם מעוניינים אף הם בעימות נרחב.
החודשים האחרונים ברצועת עזה אינם מבשרים טובות. ממבצע עלות השחר נגד הג'יהאד האסלאמי לפני כשמונה חודשים נותר רק זיכרון עמום. בזמנו, בכירי הצבא ראו בתוצאות המבצע – שבו חמאס נותר על הגדר ולא לקח חלק – סימן מבשר טובות לפוטנציאל של שקט שעשוי להימשך תקופה ארוכה. למעשה, דובר אפילו על שנים. למציאות, לעומת זאת, תוכניות משלה, ולאחר תקופה יחסית רגועה – בשלושת החודשים האחרונים נורו מהרצועה כמאה רקטות.
היסטוריית העימותים הצבאיים מול רצועת עזה מאז ההתנתקות מלמדת כי לאחר מבצעים ותקופות שקט ארוכות יחסית, כאשר שוב מתחדש באופן תדיר ירי רקטות מהרצועה לעבר ישראל, מתחיל לפעול שעון חול שמסמן את ההתקרבות עד למשבר הבא ולמבצע נוסף ברצועה.
בישראל מדברים רבות על בידול של זירות – בין עזה, יהודה ושומרון וירושלים – אבל ההסלמה האחרונה מספקת הצצה לעתיד, שבו בכל התחממות בהר הבית הסיכוי להגיע לעימות משמעותי בעזה גבוה מאוד, ואיתו איומים ביטחוניים בזירה הצפונית.
גם ביום השישי הזה העיניים נשואות להר הבית. כאשר חמאס מעוניין להיתפס כמי שמגן על ירושלים והמקומות הקדושים, התחממות בירושלים עלולה בסבירות גבוהה להקרין על המצב בדרום, וחידוש ירי הרקטות מהרצועה במצב כזה הינו תרחיש סביר מאוד.
סימני שאלה גדולים
רצף האירועים הביטחוניים של השבועות האחרונים, שבהם כל הזירות התחברו לאחת והסלמה בהר הבית הובילה לשרשרת של תקריות חמורות בלבנון, בסוריה, בעזה, ביהודה ושומרון ולפיגועים בשטחי ישראל, מהווה דוגמה קטנה למה שצפוי לנו בעתיד במלחמה רב־זירתית, או לכל הפחות בעת מבצע ברצועת עזה.
היד המבצעת ברצועה אולי פלסטינית, אבל הרעיון לשיתופי פעולה הוא תולדה של הקשרים שנוצרו בין הציר השיעי של איראן וחיזבאללה לבין ארגוני הטרור הפלסטיניים ובראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי.
חמאס מבקש להמשיך לאיים על ישראל בטרור, אך נמצא בדילמה קבועה אם להכניס את עזה למשוואה ובכך לשלם מחיר גבוה. לפיכך הארגון מחפש את הדרכים העוקפות באמצעות הסתה והכוונת טרור בגדה המערבית, ובמקביל הצליח בשנה וחצי האחרונות לקדם מאוד את היכולות המבצעיות במחנות הפליטים הפלסטיניים בדרום לבנון.
אם בעבר הלא רחוק היכולת המבצעית של שלוחת חמאס הלבנונית הסתכמה בשיגור רקטות בודדות ולא מדויקות מפאתי העיר צור לעבר הגליל, הסבב האחרון מצביע על קפיצת מדרגה משמעותית מאוד.
מעבר לירי של 34 רקטות, כשמשגרים נוספים היו מוכנים להפעלה, רמת הדיוק שהושגה הייתה גבוהה. את זה ניתן ללמוד מחמש נפילות בשטח ישראל, אבל לא פחות מכך מ־25 היירוטים של רקטות בידי כיפת ברזל – עדות לעובדה שהרקטות איימו לפגוע בשטחים מיושבים.
נכון שאין מדובר באותן כמויות ויכולות כמו שיש לחמאס בעזה, אבל הנתון הזה מצביע על התקדמות מבצעית בתקופת זמן קצרה ועל פער מודיעיני שיש לישראל בכיסוי אותם ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון.
הבעיה המרכזית עבור ישראל היא לא ביכולת הרקטית של אותם ארגונים, שאינה מהותית בשלב זה, אלא בכך שברמה האסטרטגית, פעולה של ארגוני טרור פלסטיניים בתגובה למתרחש בשטחי ישראל או בעזה, עלולה לגרור את ישראל למלחמה בזירה הצפונית, במקביל ללחימה ברצועה.
גרף ההתקדמות של ארגוני הטרור הפלסטיניים בלבנון מהיר, ושיפור כזה לא היה מתרחש ללא איראן וחיזבאללה. אם בעבר ארגון הטרור הלבנוני ראה בארגוני הטרור הפלסטיניים גורם מערער יציבות ובמידה רבה עוין להם, בגלל הפערים האדירים באמונה הדתית והאידיאולוגיה, הרי שהשנים האחרונות עומדות בסימן אחר לחלוטין, ושיתופי הפעולה נגד ישראל מנצחים שיקולים אחרים.
במערכת הביטחון טוענים כי במקרה זה חיזבאללה לא אישר את הירי והופתע בעצמו מהמטחים לעבר ישראל. ועדיין, סימני השאלה בעניין זה גדולים, משום שחיזבאללה שולט ביד רמה במתרחש בדרום לבנון. כרגע אין הוכחה שסותרת את טענת מערכת הביטחון שלפיה חיזבאללה אינו מעורב, מה שהוביל בסופו של דבר להחלטה שלא לתקוף את הארגון השיעי ולהתמקד בתקיפת חמאס, הן בלבנון ובעזה.
בחסות חיזבאללה
את העובדה כי חיזבאללה לא הגיב לתקיפת מטוסי חיל האוויר על אדמת לבנון והעביר באמצעים שונים מסרים שלפיהם לא אישר או ידע מראש על הירי של חמאס לבנון לעבר ישראל, רואים במערכת הביטחון כהוכחה נוספת לאי־מעורבות חיזבאללה.
אבל גם אם טענה זו נכונה, התופעה שמתרחשת לא בפעם הראשונה ובמסגרתה ישראל היא הראשונה כמעט שמנקה את חיזבאללה מאחריות, יוצרת בעיות אסטרטגיות אחרות. זאת במיוחד כאשר הציר השיעי של איראן וחיזבאללה אחראי במידה רבה לבניית היכולות המבצעיות והמימון של ארגוני הטרור הפלסטיניים בלבנון.
אם הירי מלבנון לעבר ישראל התבצע לאחר ההסלמה בהר הבית, אין סיבה שזה לא יקרה שוב בנסיבות אחרות. נכון לעכשיו, היכולת של צה"ל לפגוע בתשתיות חמאס בלבנון מוגבלת ביותר, הן בשל פערים מודיעיניים והן בשל החשש בישראל מהסלמה מול חיזבאללה.
לאורך זמן, ישראל לא תוכל להמשיך לסבול מצב זה, ומהסיבוב האחרון יש הרבה מאוד לקחים ללמוד, מה גם שההתנהלות הישראלית מזמינה במידה רבה את ארגוני הטרור הפלסטיניים בלבנון לבחון שוב בעתיד את כוחם.
גם בחיזבאללה מבינים את היתרונות שהם יכולים להפיק מכך שתחת החסינות שהם מספקים, בשל חשש ישראלי ממלחמה בצפון, גורמי טרור אחרים יכולים להטריד את שכנתם הדרומית ולהשפיע על סדר היום שלה.
כאן חשוב להבהיר כי לצד האירועים החמורים האחרונים ושאלת המעורבות האיראנית בהם, שלכל הפחות קשורה במימון, באימון ובבניית שיתופי פעולה בכל הגזרות, ישראל אינה מצויה בעמדת משקיפה על המצב.
האיראנים ספגו בשנה האחרונה מכות קשות מאוד מישראל, בעיקר בסוריה אבל לא רק שם. מרבית פעולות התגמול של משמרות המהפכה וכוח קודס נכשלו, ולאחר חיסולו של קאסם סולימאני על ידי האמריקאים בעיראק, הם מתקשים עוד יותר.
במאזן העימות הישיר שמתנהל בין ישראל ואיראן, ידה של הראשונה על העליונה באופן מובהק. אבל האיראנים לומדים ומחפשים דרכים חדשות לפגוע במטרות ישראליות, כשההסלמה במאבק הפלסטיני־ישראלי פותחת בפניהם אפשרויות נוספות.
רעיון המערכה הרב־זירתית כנגד ישראל הוא בדיוק זה שעומד בראש התפיסה המבצעית. בסוריה, האיראנים לא הצליחו להגיע למקום שרצו להיות בו, בין השאר בגלל הפעילות האינטנסיבית של חיל האוויר והחופש שיש לישראל לתקוף בסוריה.
עם זאת, רצף האירועים האחרונים מאפשר לאיראנים לזקוף לזכותם הישג קטן, גם כאשר הם לא היו הקבלן המבצע באופן ישיר. את המגמה הזו חייבת ישראל לקטוע, ואם היא תימשך בעתיד, יהיה עליה לנקוט תגובות צבאיות משמעותיות הרבה יותר על אדמת לבנון וסוריה.
כל הפחדים כולם
את השבוע הזה מסיימת מערכת הביטחון עם שר ביטחון שאינו על תנאי. ההתנהלות המביכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנושא פיטורי יואב גלנט, ההימנעות משליחת מכתב פיטורים ולבסוף ההודעה הפומבית כי שר הביטחון יישאר בתפקידו לא רק מעלות שאלות כבדות משקל בסוגיה זו.
הבעיה הגדולה יותר היא העובדה שאף שכל האיומים בדבר הסלמה ביטחונית מתקרבת היו על השולחן, הנושא נדחק לשולי סדר היום בשל העיסוק ברפורמה המשפטית, שהפכה ליעד המרכזי של הממשלה בחודשים הראשונים שלה.
במסיבת העיתונאים השבוע, נתניהו זרק את האחריות והאשמה בנוגע למצב הביטחוני לכל עבר – הממשלה הקודמת, המחאה נגד הרפורמה וההפגנות. הוא לא רמז אפילו במילה כי בראש ובראשונה האחריות על סדר היום המשובש של מדינת ישראל היא שלו, לרבות טעויות קשות שעשה. גם הפעם המושגים לקיחת אחריות והכרה בטעויות נותרו זרים לחלוטין לראש הממשלה.
בגיליון החג של שביעי של פסח פרסמנו כתבה עם קציני מודיעין ובה הערכה כי ההחלטה האיראנית על העשרת אורניום לרמה של 90% עשויה להתקבל כבר בתקופת הזמן הקרובה מאוד. רק הנתון הזה, שבעבר הלא רחוק נתפס ככמעט דמיוני, אמור להעסיק את ראש הממשלה במשרה מלאה בדיונים, בהערכות מצב, בהכנת אופציות תגובה למהלך כזה ובעיקר בהידוק הברית עם ארה"ב.
ההתרעה שסיפקו מערכת הביטחון וגלנט עצמו לאחר הפיגוע בצומת מגידו על ההסלמה הביטחונית המתקרבת, הייתה אמורה לשמש רמזור מהבהב לנתניהו ולהבהיר לו כי הסוגיות האלה הן שאמורות להוביל את סדר יומו, בנוסף לסוגיות משילות הפנים, הכלכלה ויוקר המחיה.
באותה מסיבת עיתונאים סיפק נתניהו הבהרה לגבי מעמדו היציב של שר הביטחון גלנט, אך מה שלא נותר ברור הוא אם לאחר החגים יפעל נתניהו לשינוי מהותי של סדר העדיפויות המשובש של הממשלה בחודשים אחרונים, שהוביל גם לשחיקה פוליטית גדולה במעמדו.
ריצת אמוק לעבר המהפכה המשפטית במקרה שהמגעים בבית הנשיא יקרסו ולא תושגנה הסכמות, תבטא יותר מכל כי מהסיבוב האחרון נתניהו לא הפיק את הלקחים הנדרשים בדבר הכשלים בהתנהלות הממשלה ושלו באופן אישי, במישור האסטרטגי המדיני־ביטחוני.
התקופה האחרונה מוכיחה כי השינויים הגדולים שמתרחשים בעולם - העימותים הגדולים בין המעצמות, סדר עולמי חדש שהולך ומתגבש, המערכה האזורית האלימה בין ירושלים וטהרן ופרויקט הגרעין האיראני, לצד הזירה הפלסטינית הרותחת, לא מותירים יותר מרווחי גמישות לניסויים וטעיות של הממשלה – שבשלושת החודשים הראשונים לשלטונה שינתה לחלוטין את סדרי העדיפויות המסורתיים של מדינת ישראל. המשך התנהלות כזו יוביל שוב למחירים כבדים עבור ישראל, והחודש האחרון הוא רק בבחינת סימן לבאות.