משהו: סיכום חיי מדינת ישראל: אנחנו חיים נהדר, ומעצבנים נהדר. 75 שנים בלי היגיון

75 שנים ימלאו למדינת ישראל, זה התחיל עם 600 אלף עקשנים ונועזים, רואים למרחוק כנגד כל הסיכויים וההיגיון, מאמינים בספר ישן ובעולם חדש, והנה היום יש בעולם יותר ישראלים מאשר שווייצרים, יותר ישראלים מנורווגים, יותר ישראלים מניו זילנדים. אנחנו כמעט עשרה מיליון, ולא אתן לכם לא להתפעל מזה.

השטח גדל, ואז השטח שוב צומצם, היה לנו מטבע חסר ערך, והיום המטבע של ישראל הוא מהחזקים בעולם. היינו מדינה שמגבילה את האזרחים, היה ממשל צבאי, היה איסור על הוצאת מטבע זר, הייתה צנזורה ממשלתית על סרטים ומחזות, והפכנו למדינה דמוקרטית וחופשית יותר, שבה איש הישר בעיניו יעשה, במובן היפה של המילים האלה, שתמיד היו יפות בעיניי. היינו קסם ועוד נהיה נס.

יש עוד דבר שאני רוצה להזכיר לישראלים ביום ההולדת ה־75. משהו שבני נוער יהודים מכל העולם יחוו בעוצמה מיוחדת ביום העצמאות. נער יהודי מארגנטינה או מקסיקו, נערה יהודייה מצרפת, נער יהודי מטקסס, נערה יהודייה מאוסטרליה, נער יהודי מהולנד ומעוד הרבה ארצות צעדו לפני כמה ימים במצעד החיים וביקרו במחנות ההשמדה הגרמניים שעל אדמת פולין.

לגבי הישראלים, מצעד החיים הוא נסיעה לפולין ביום השואה, אבל זה כך רק לגבי הישראלים. לגבי רוב משתתפי מצעד החיים בכל שנה זה מסע אחר: ביום השואה הם באושוויץ הנאצי, אבל מצעד החיים לא מסתיים עבורם, עד שהם מגיעים ביום העצמאות לישראל. זהו מצעד החיים עבור רוב משתתפיו, שהם בני נוער יהודים מהעולם: ביום השואה בפולין, ביום העצמאות בישראל החופשית.

מצעד החיים מסתיים רק אחרי שהם היו ביום העצמאות בישראל והם חוזרים, מי לבואנוס איירס, מי לצרפת ומי לטקסס או לניו יורק. אולי כשהם יתבגרו עוד קצת, הם גם יחזרו בסוף הביתה.

השנים חלפו, ומה הלאה?

כשהייתי צעיר, ואני מדבר על הימים שבהם המדינה עוד לא הייתה בת 30, אמרתי תמיד לכולם: אני אחיה עד טיפול השיניים הראשון ואז לא אמשיך. מה שלא הולך לא הולך.

כשהייתי צעיר, והמדינה עוד לא הייתה בת 30, אמרתי תמיד לכולם: יאללה לעבוד מהר, צריך להספיק לעשות משהו, עוד מעט יוצאים לפנסיה.
כשהייתי צעיר, והמדינה עוד לא הייתה בת 30, אמרתי לכולם: צריך לקרוא את האנציקלופדיה העברית כל יום כדי להגיע לשלב שבו תוכל להגיד לעצמך שהגעת לשטחיות מתקבלת על הדעת.

ובאמת אני וחבריי קראנו.

עכשיו אני לא צעיר, עברתי טיפולי שיניים, ומשכתי בכוח ובכסף את מה שלא הלך באופן טבעי. אני מקבל פנסיה, ממשיך לעבוד, ועדיין לא הספקתי כמעט כלום, קראתי את האנציקלופדיה העברית, אבל זרקו אותה לפחים למחזור נייר.

"נכון", כתב עת נכון

מישהו מעוניין לדעת מה יקרה בישראל ב־2050? אפשר למצוא את התשובה בכתב עת ספרותי ושמו "נכון". הוא מוגדר ככתב עת לאוטופיה ודיסטופיה בספרות. כידוע, אוטופיה היא עתיד ורוד, ודיסטופיה היא עתיד שחור. אם מישהו כותב סיפור שבו הכל יהיה יפה בעתיד, כמו הרצל, למשל, הוא כותב אוטופיה. אם מישהו כותב על עתיד רע, כמו כל אחד בתקשורת, הוא כותב דיסטופיה. אחת הדיסטופיות הידועות היא "1984" שכתב ג'ורג' אורוול, ומי שחושב שהנה 1984 עברה והכל בסדר, לא חי באפגניסטן של הטאליבן למשל, אפגניסטן שאזרחים ואזרחיות בה סמכו על ארצות הברית ועל הדמוקרטיות הנאורות, ועכשיו צווחים בפחד בחושך שירד על חייהם.

זה גיליון מספר 10 של כתב העת הזה. עורכו והרוח הפעילה בו הוא פרופ' אורציון ברתנא, ובצוות ההקמה היו גם אנשים מכתבי עת קודמים למדע דמיוני שיצאו בארץ, כמו למשל, ד"ר אהרון האופטמן, ממייסדי ועורכי "פנטסיה 2000" המופלא (ואגב, בתחילת שנות ה־80 הוא גם היה בעל טור בשם "נכון למחר" בעיתון העבר "דבר").

מדע דמיוני הוא רענון גדול בעיניי בעולם הספרות. הדמיון והעלילה חסרים לי לפעמים בספרות הישראלית, ואני מוצא את עצמי קורא בלהט את "נכון", ולא משתעמם.

לא אוכל לדון כאן בכל הסיפורים שמופיעים בגיליון מספר 10 של "נכון", ואני מנוע מלהזכיר סיפור קצר של בני, אוהד עוזיאל, שמופיע בו (סיפור חזק וטוב, ואני לא אומר זאת כאבא אלא כקורא. בכלל, מוטב שאקרא ספרות עברית בלי לדעת את שמות המחברים, כל כך הרבה מהם אני עלול להכיר, ולכן להפסיד את הקריאה הנקייה).

רוב הסיפורים בגיליון הזה מוקדשים לשאלה שהציב העורך: איך תיראה ישראל בשנת 2050? חלק מהכותבים מתארים ישראל הנשלטת על ידי הדתיים. זה כמעט אוטומטי ויש כבר כמה יצירות ישראליות כאלה (תשובה להגדרה בתשבץ ששואל זאת: "השלישי").  

יש גם תחזיות אחרות. אחת מהן פרועה במיוחד והיא קטע מספר ששמו "שמשון 2.0". את הספר הזה אני מכיר כבר כמה חודשים. המחבר שלו, דן בורנשטיין, כתב לי עליו ורכשתי אותו, אבל הוא רק במהדורה דיגיטלית, ואני לא מסוגל לקרוא ספר במחשב. לא הולך לי. לכן קראתי באמת רק כאשר שני פרקים הופיעו בדפוס על נייר בחוברת "נכון" האחרונה.

בספר, ישראל היא המדינה היחידה על כדור הארץ, כי שאר האנושות נמלטה לחלל. ישראל היא דמוקרטיה, מפני שהיא נשלטת על ידי "העם". "העם" הוא קבוצה בת עשרה אנשים, שרק להם יש זכויות מלאות. שאר הישראלים רשאים להצביע, ובעצם חייבים להצביע כל שבוע, אבל זה לא משנה. גם איציק, מגיבורי הסיפור, מצביע, "והבחירות עשו ממנו אדם אופטימי ליממה אחת".

פינת השלולית

בזמן השירות הצבאי של הצפרדע סוף־סוף הוציאו אותו להדריך בתגלית. כמובן, כמו שמרפי אוהב, הוא התחיל לצאת עם נסיכה ממש לפני השיבוץ לתגלית. כצפרדע הגון, הוא שמר אמונים "למרות שכל הקבוצה שלי הייתה מלאה אמריקאיות פצצות שרק חלמו לפגוש לוחם ישראלי גיבור", כדבריו. ואז, שבוע אחרי סיום המשימה בתגלית היא חתכה, משום שלטענתה היא הבינה שהיא לא התגברה על האקס.
"בא לי לבכות", אומר הצפרדע, "ולא מהפרידה". 