כוכבה מ"קופה ראשית" הייתה יכולה להיות חברת כנסת מצטיינת של הליכוד ואף שרת הסברה, לא פחות טובה מזו שעכשיו נושאת במשרה.
"הסדרה היא תמיד סוג של נס בעיניי": קופה ראשית חוזרת, ואתם הולכים להתאהב, שוב
במוצאי העצמאות תעלה עונה חדשה של "קופה ראשית". הדמות הכי בולטת, ססגונית ואהובה היא כוכבה. כל סצינה איתה היא חגיגה שמסתירה את הישראליות במרעה. זו כאילו דמות שרואים בכל מקום - אך אין כזו במציאות. לא בטונים, לא בדציבלים, לא בחוצפה ובוודאי לא בכנות כוונותיה הזדוניות. אם הייתה נותנת שירות כזאת, כל מעסיק היה מדיח אותה כשהיה מגלה על מעלליה, חתרנותה ודו־פרצופיותה.
כוכבה מאשימה את העולם במצוקותיה, היא צורחת את קורבנותה המדומיינת באופן מניפולטיבי. היא יוזמת שביתות איטלקיות, ממרידה את הצוות ורוב הזמן מתבכיינת. היא מסבירה מדוע אינה מצליחה במשימותיה ולמה, לדעתה, כולם רעים, איומים ונוראיים, ואיך היא תמיד צודקת. ואם היא לא, היא צריכה לשכנע שהיא כן. ואם לא מצליחה בדיבורים, תעבור למעשים. וכשצריך, תכופף את החוקים. הכל לג'יט וכשר רק כדי לקבל, בעיני עצמה, ציון עובר.
היא וכחנית בלתי נלאית. על כל דבר. הולכת פרנציפ ועושה דווקא כדרך חיים. תחביביה הם השתמטות, הצטדקות ופתירת סודוקו. היא מעידה על עצמה שאינה אדם של מספרים. גם לא של אותיות. בעיקר של פרצופונים. "באימוג'ים אני חזקה", היא אומרת.
היא כמובן נגד כל סוג של השקעה בעבודה או בהשכלה. המתמטיקה מיותרת כשיש מחשבים וקופות. העברית הדלוחה שלה מספקת, אם כולם מבינים מה היא אומרת. מי צריך גיאוגרפיה אם לא יוצאים לטיול, תיירות היא לפריבילגים שנוסעים לחו"ל, היסטוריה היא בזבוז זמן בעיסוק בעבר, במקום ההנאה שבבטלה ושעמום מיותר. אם הייתה משמעות לחייה, הייתה יכולה להיחשב בודהיסטית, אך היא נטולת שאר רוח.
משאת נפשה - לצאת להפסקה. היא מתמלאת עזוז ולהיטות מכל הפוגה, כאילו חייה תלויים בכך. בזמן שכולם עובדים, היא יכולה להניח רגליים על הספה ולעשן, אין לה שום עניין לשאת חן. היא מצפצפת על הזולת. מיותר לציין שהיא לוקה בכל תחלוא אפשרי כמו גזענות, הומופוביה, מיזוגיניה, מיזאנדריה, רוע ומיזנתרופיה, עד שזה מגיע לפתחה, למשפחתה או לאינטרסים הצרים שלה. אז היא תקבל בשמחה ערבי, הומו או כל עובדת זרה שמוכנה לעשות במקומה את העבודה השחורה. היא מחזיקה באידיאולוגיה אחת ויחידה - שנאה ותיעוב כלפי מעבידתה ומקום עבודתה, וסלידה מכל דבר שאינו היא.
רוב הזמן הפנים שלה נפולות. זועמות. רוטנות וממורמרות. העולם אשם בכך שהיא לא שרויה עכשיו בערסל בחופי קנקון עם שייק אננס וקשית צבעונית מכופפת עד לפתח פיה.
דמויות פיקטיביות רבות ניסו להבין ולחקות את הישראלי התחמן, המאוהב בעצמו, חסר המודעות העצמית, שרק מנסה לא לצאת פראייר: ז'וז'ו חלסטרה; לימור מ"רק בישראל"; פילוס מ"ארץ נהדרת"; אבי מ"הפרלמנט"; שלום בן זוגה של ריבי מ"הישראלים", שלא הבין עד כמה אינו מכיר אותה; פלדרמאוס מ"החמישייה", שמגיע לאולימפיאדה כדי לשכנע את המזניק לתת ליהודי הקטן המסכן, שהגיע מעם ששרד את השואה - עוד חמישה, שישה מטרים יתרון, "טו סמולר דה השפלה".
כוכבה מצליחה להתפתח ולהחזיק על כתפיה סדרה שלמה, והצופה נשאר עם תחושה של צמא. אין נכונה ממנה לתקופתה. היא מכונת רעל משעשעת, עדכנית ורלוונטית. היא לא רק האישה הפשוטה מהרחוב. בנסיבות אחרות, בימים אלה, הייתה יכולה להיות גם נבחרת ציבור, פוליטיקאית עולה, ומנהיגה של מפלגה.
כוכבה היא תמצית אסופת הפוליטיקאיות הבולטות של הליכוד: מאי גולן, טלי גוטליב וגלית דיסטל אטבריאן. האחת היפוקריטית, השנייה תגרנית וקולנית, השלישית מתקרבנת, מיתממת ובעיקר מסבירה מדוע אינה עובדת.
ח"כ גולן הצביעה נגד אינטרסים של נשים, אך התמנתה לשרה לקידום האישה; גוטליב לא מסיימת ראיון בלי לנזוף, לכעוס, לרטון ולזעוף; וגלית דיסטל אטבריאן, אולי הפספוס הגדול של הפוליטיקה, מי שהייתה יכולה למלא את תפקידה בצורה הכי מבריקה, נופלת בפח יקוש שטוותה לעצמה, במו פיה, כשתלתה את האשמה בכישלון ההסברה בהיעדרה של מדפסת. אישה שכוחה בלשונה, נופלת תחת הררי תירוצים והפניית אצבע מאשימה לכל מי שאינו היא. תמיד פומפוזית, כל הזמן דרמטית ורק מלהגת ומדברת ברצינות תהומית על מדוע אין, למה לא יהיה, כמה קשה, מה חסר, ולמה אף אחד לא עוזר. אם לא הייתה אמיתית, הייתה הופכת בקלות לדמות קומית ב"קופה ראשית".