מעולם לא אהבתי לעבוד ביום העצמאות. אין דיכאון גדול יותר מלשבת באולפן קר ומנוכר, מלא בניאונים, או להיתקע בעמדות שידור אי־שם, כדי לתווך חינגות, ספריי שלג, זיקוקים ומנגלים. להיות נעול וכלוא בזמן שכולם חוגגים. 

סגירת מעגל: "בעת שאנאם בבית הנשיא אראה את סבתי מולי"
מומחה מסביר: "כך טראומת השואה השפיעה"

יכול להיות שמדובר ביצר אינפנטילי, ישן ועמוק, שמסרב להשתחרר, אבל אני חולה על האטרקציות של החג. תנו לי איזו גבעה, קצת מים ובירות, חטיפים, ילדים שצווחים מסביב ומטוס עם פרופלור מימי הבריטים שמוציא עשן ועושה רונדלים, ואני מבסוט עד מאושר. שורק בהתרגשות בכל יעף שקורע את השמיים. 

את הטקס בהר הרצל אנחנו מעריצים בבית. איך שמסתיים יום הזיכרון, אשתי מתייצבת עם דגל וציוד עזר ומתחילה לצעוד מול המסך, מנסה לייצר במו רגליה את הצורות שהחיילים מעמידים, תוך שהיא פוקדת על עצמה בחומרה יתרה. מדי פעם אפילו תעלה אצלה לחלוחית בעיניים בזמן הנאומים. כשתם הטקס, משתלטת עליי באסה קלה שמתפוגגת עם שידור המי סופר של ״גבעת חלפון״.

למחרת, אני אוהב להתעדכן בחידון התנ״ך. לנסות את מזלי בשאלות הקשות ולהתבייש בידע החסר שלי. איפה הצעירים שלוקחים שם את המקומות הראשונים, ואיפה אני הייתי בגילם. אני נהנה לזייף עם הנשיאים לדורותיהם על הבוקר, ולזרום עם חוסר המודעות החינני בסולואים. 

בעיקר התפתחה אצלי בעשור האחרון תחושה עמוקה שלא צריך להתנצל על הישראליות שלנו. לא משנה מי בשלטון ואיזה משבר קורע את המדינה. חובה ליהנות מהיום הזה ולנופף בדגל ובכל הסמלים הישראליים. 

תמיד אפשר לשאוף שיהיה מוצלח יותר. שנהיה מוסריים, פתוחים וטובים. חובה בעצם. ועוד יהיה. ועדיין, גם את השנה החולפת צריך לציין בלי השגות. שרדנו ושגשגנו. הגענו ל־75. נס בפני עצמו. 

בחג הזה ביקשו שאנחה את חידון הציונות והמורשת, שישודר בקשת 12. מדובר במיזם חדש ביחס לחידון התנ״ך, אבל כבר די ותיק ומכובד, שנועד להביא קבוצות מרחבי הארץ, אחרי מיונים קפדניים, להתמודד במבחני ידע סביב ההיסטוריה של הציונות. 

כאיש טלוויזיה אני לא מת על הנחיות ואולפנים. בעבר עשיתי את זה די הרבה. בשלב מסוים זה התחיל לשעמם ולדכא אותי. האהבה שלי היא לשטח, לדוקומנטרי ולקצב הלא צפוי שבא עם אקשן בזמן אמת. יש משהו פלסטי וממית בעמידה מול מצלמות נייחות. 

לכן, כשהרעיון להנחות עלה, התייעצתי עם לא מעט מכרים. חלק גדול מהם ציינו בפניי שאלו ימים לא טובים להיות מזוהה עם חגיגות העצמאות. ממש כך. אנשים כועסים ואפילו לא רוצים לציין את האירוע. אתה תיתפס כמי שלוקח צד, אמרו לי.

כל דבר שעושים היום מיד זוכה לפרשנות, ובהתאם לגידופים מהצד שמנגד. בעצם משני הצדדים. די מדהים שאפילו יום ההולדת של ישראל נכנס לקלחת ושיש ההופכים את הערך הזה לעיסה פוליטית רעילה, במקום חג לאומי. 

לי אף פעם לא הזיז מה חושבים עליי. מין דרך חיים כזו. אני בעד המדינה פלוס, ודווקא בימים כאלה נראה לי שמשדר שמעלה על נס את ההיסטוריה העדכנית שלנו ובצורה שהיא לא פטישים לראש, בדרך ידענית ועם זאת קלילה, יכול לעשות לנו רק טוב. נכנסתי לעניין. 

חוץ מזה שחלק מהמתמודדים פחדו שארדוף אחריהם אם לא ישיבו נכונה, היה לי כיף, ויותר חשוב - ממלא. ראינו דגלים, אהבת המולדת על כל גווניה ובעיקר ידענות ומסירות למה שיש כאן מכיוונם של אנשים שהגיעו ממקומות ורקעים שונים. עפתי על השליטה שלהם. 

היו מתמודדים שזכרו ציטוטים גדולים מקרבות, מלחמות ונקודות משבר היסטוריות שלנו וגם גילו בקיאות באומנות ובשירה עברית. בהתחשב במה שקורה בחודשים האחרונים, זו הייתה חוויה משמחת. עילוי. 

לאחרונה מסות של גועל נפש נשפכו בארצנו, חלקן ברשתות החברתיות ואחרות משודרות נון סטופ בטלוויזיה, עד שהכל הפך שחור ורע. שנאה תהומית שספק אם ידענו כמוה כאן, מאז ימי החורבן העתיקים. והנה, בתוך כל הרפש עולה סדרה של ימים שמזכירים לנו מה חשוב ומשמעותי. שואה, זיכרון ועצמאות. היה לי תענוג לקחת חלק במשדר כזה. חג שמח למרות הכל ובגלל הכל. 