הגיע הזמן לדבר על מדינת ישראל והאתגר החרדי ברצינות | שמואל רוזנר

מדינת ישראל חוגגת 75 עם רוב ציוני. רוב יהודי ציוני. את גיל 100 תחגוג, אם ירצה השם, ואם תחזיק מעמד, עם רוב לא ציוני. כן, זה מה שמסתמן בתחזיות. וצריך לדייק קצת את הטענה הזאת: על פי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעוד 40 שנה החרדים יהיו שליש מתושבי המדינה, והערבים בערך חמישית. זה רוב לא ציוני. אבל התחזית לא עוסקת בשנת ה־100 – אז למה אני אומר בשנת ה־100? הנה התשובה.

גילוי נאות, זו לא תשובה מקורית שלי. זו התשובה שלמדתי מדמוגרפית ישראלית שהביטה בנתונים ואמרה לי משהו בנוסח (אני מצטט מהזיכרון, ולא מתחייב על דיוק): "אתה מבין שזה לא יקרה כמו בתחזית". למה לא, שאלתי. התשובה שלה טלטלה אותי: "כי או שהתחזית לא נכונה, מאיזושהי סיבה, תהיה עלייה גדולה כמו בשנות ה־90, או ירידה בילודה אצל החרדים, או משהו שיבטל את התחזית – או שזה יקרה הרבה יותר מוקדם מהצפוי".

למה שזה יקרה הרבה יותר מוקדם מהצפוי, שאלתי. הנה הקטע המטלטל: "כי אם המגמות יימשכו כמו עכשיו, בשלב מסוים אוכלוסייה אחרת תתחיל לצאת".הבנתם? אם לא הבנתם, חשבו על העיר בית שמש. מה קורה כשנכנסים אליה חרדים, ממלאים שכונה ועוד שכונה. חשבו על ירושלים ועל מה שקורה בה.

וכדי שלא יהיה ספק, אין לי שום טענה לחרדים, לא על כך שהם רוצים משפחות גדולות, ולא על כך שהם נכנסים לגור בשכונות. גם חרדים צריכים לגור היכן שהוא. אבל דבר אחד המציאות מוכיחה פעם ועוד פעם: כאשר שכונה או עיר נעשות חרדיות, התושבים האחרים עוזבים. לא כי הם שונאים חרדים, ולא כי החרדים שונאים אותם, פשוט כי לא נוח ביחד. הסגנון אחר, ההווי אחר, התרבות אחרת.

עכשיו דמיינו את התסריט הזה בקנה מידה מדינתי. החרדים בישראל הם כיום בערך 13% מהאוכלוסייה. אם ימשיכו לצמוח בקצב הנוכחי, הם יהיו שליש בעוד 40 שנה. אלא אם. אלא אם כאשר הם יגיעו ל־20%, או לרבע, ישראלים אחרים יתחילו להרגיש לא נוח ולחפש מקום קצת פחות... נו, אין מנוס מלומר את זה: קצת פחות חרדי.

זו הסיבה לתחזית אפשרית של שנת 100 עם רוב לא ציוני. כמובן – זו תחזית שיש בה ממש רק אם בעיניכם החרדים לא ציונים. מה שמחייב דיון על השאלות מהם חרדים ומהי ציונות. ומחייב דיון על השאלה אם החרדים של היום הם גם החרדים של מחר. באופן כללי, זה מחייב דיון.

הנה, גם זו דרך לסכם את הפתיחה לטור שבועי לקראת יום העצמאות: הגיע הזמן לדבר על מדינת ישראל והאתגר החרדי, ולדבר עליו ברצינות. כי אם לא נדבר עליו, אם לא נחשוב על האתגר המתפתח הזה – וצריך לעשות את זה ברצינות, מתוך כבוד הדדי ובהבנה שלכולם יש זכות לקיים את תרבותם כל עוד אינה פוגעת באחרים, מתוך תקווה שכולם רוצים להמשיך לחיות יחדיו במדינה משגשגת, מתוך ידיעה שגורל כולנו שזור בקשר שיהיה קשה להתיר – נגיע לשנת ה־100 כאשר האתגר חריף הרבה יותר וסל האפשרויות ריק.

שארית הפליטה

למה יש לחרדים פטור מגיוס? לפי הגרסה הפופולרית, דוד בן־גוריון אחראי לזה. בזמן מלחמת העצמאות, מדינת ישראל, שעוד בקושי הייתה מדינה, כבר העניקה פטור לתלמידי הישיבות. המכתב מהגוף הממונה על הגיוס לראשי הרבנות הראשית ולוועד הישיבות קבע שתינתן דחיית שירות של שלושה חודשים "לתלמידי ישיבות אשר תורתם אומנותם". ומה יקרה אחרי שלושה חודשים?

חודשיים לאחר מתן הפטור פנה הרב יצחק הרצוג, הסבא של אתם יודעים מי, וגם מי שכיהן מאוחר יותר כרב הראשי של ישראל, בתביעה שלא יוטלו עונשים על תלמידי ישיבות שלא יתגייסו. "אני אצא נגדכם במחאה גלויה, חריפה, לעיני כל ישראל. אין לכם רשות להשתמש באמצעי של כפייה דרסטי כזה נגד שארית הפליטה של מקיימי תורתנו הקדושה בירושלים", כתב. ושימו לב לניסוח. "שארית הפליטה של מקיימי תורתנו".

הרצוג חשב שחובתה של המדינה לוותר על שירות האברכים, וגם הסביר, במכתב מאוחר יותר לבן־גוריון, מדוע: "ארצנו, שהועדה והתייצבה כמקום כינוס לנדחי ישראל ולשיירי הטבח באירופה - קלטה במדה יתירה גם את שרידי תלמידי הישיבות וראשיהן. אלה, אחד מעיר ולא שנים ממשפחה - באו והקימו כאן מחדש את סוכת הישיבות, שנחרבה באירופה...".

זה הסיפור. מה שקרה באירופה. חורבן הישיבות באירופה. מחקר של דפנה ברק ארז, מהימים שבהם עוד הייתה רק פרופסורית ולא שופטת, קבע שהנכונות של בן־גוריון לוותר על גיוס של בחורי ישיבות "נבעה ככל הנראה מהנכונות לשמר את עולם הישיבות בעקבות חורבנן של קהילות אירופה בתקופת השואה". זה היה "מעין עוגן הצלה לעולם הולך ונעלם, שיש לו ערך תרבותי והיסטורי מבחינת החברה היהודית".

הנה, קו ישיר נמתח מההחלטה של בן־גוריון לימינו אנו. ביום השואה מדינת ישראל עסקה בוויכוח על שאלת גיוס החרדים, וזה היה בהחלט סמלי ומתאים. בן־גוריון עצמו כבר זיהה את הקושי בשחרור שעליו חתם. הוא כתב לימים לרב הרצוג כי "הדבר... אינו כה פשוט. כשפטרתי לפני 10 שנים בחורי הישיבה משירות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, הייתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה".

המכתב הוא משנת 1958. ובן־גוריון כותב: "איני יכול למצוא בתורה, או בנביאים או בכתובים, שלומדי תורה היו פטורים מהגנת המולדת". הוא דרש שבחורי הישיבות יעברו אימון בסיסי של שלושה חודשים כדי שאפשר יהיה לגייס אותם בעת מלחמה.

החרדים דחו את הדרישה. הם המתינו להזדמנות לעגן את ההסדר ולהרחיב אותו, וזו באה בדמותו של מנחם בגין, כאשר נבחר לראש הממשלה. דוח שהוגש לכנסת מבטא במספרים מה קרה עם תחילת כהונתו של בגין. עד שנת 1977 מספר תלמידי הישיבות שבהסדר דחיית הגיוס גדל מדי שנה בצורה מתונה (מאות מעטות) ושיעור תלמידי הישיבה שהצטרפו להסדר מסך כל שנתון הלידה היה כ־2% עד 2.5%.

בשנים הבאות עלה מספרם של תלמידי הישיבות שקיבלו דחיית שירות מ־3.1% בשנת 1977 ל־5.3% בשנת 1986. ב־1993 היה שיעור תלמידי הישיבות ששירותם נדחה - 5.8%. ב־1977 הגיע שיעור התלמידים שבהסדר ל־8%, וכן הלאה.

על השאלה איך זה קרה, יש תשובה פשוטה: בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים, כאשר נכנסו לממשלת בגין, הם ביקשו וקיבלו את דרישתם שלא תהיה מגבלה על שיעור המקבלים מעמד של תורתו אומנותו. למעשה, על פי ההסכמים הללו, לא רק בחורי ישיבה חרדים יכולים לקבל דחיית שירות, אלא גם בוגרי מוסדות דתיים לאומיים שיצטרפו לישיבות חרדיות וכמותם גם חוזרים בתשובה.

על השאלה למה זה קרה אין תשובה פשוטה: מדוע בגין החליט לתת לחרדים את כל מבוקשם? אפשרות אחת היא הצורך הפוליטי, שעיוור אותו להשלכות עתידיות של הפטור. אפשרות שנייה היא שבגין עוד חי באותה עת תחת הרושם העז של זיכרון השואה, ופעל ממניעים דומים לאלה של בן־גוריון.

אפשרות שלישית היא שבגין לא יכול היה לדעת שכל כך הרבה חרדים יעשו שימוש בפטור. בתקופה ההיא עוד התגייסו הרבה יותר חרדים לצה"ל, וטרם השתרשה בציבור החרדי הנורמה המובהקת והבלתי מתפשרת שמי שהולכים לצבא הם סחורה פגומה, או נחותה, לעומת הנשארים בישיבה.

בפרויקט קבלת ההחלטות של אתר המדד (הציבור דירג 25 החלטות חשובות מתולדות המדינה, פרופ' קמיל פוקס ונוח סלפקוב ניתחו את הנתונים) שאלנו את הציבור, בין השאר, על ההחלטה לאפשר לכל תלמיד ישיבה להצטרף להסדר "תורתם אומנותם" ולקבל פטור מגיוס לצה"ל. בסוגריים ציינו את השנה הרלוונטית – 1978. השנה של בגין, לא זו של בן־גוריון.

אבל לא בטוח שזה מה שקבע את תשובות הישראלים לסקר. האם זו הייתה החלטה נכונה או שגויה? הרוב הגדול אומרים שגויה. 70% מהציבור היהודי, אם תחברו את מי שאמרו "החלטה לא טובה" ומי שאמרו "החלטה גרועה". בערך רבע מהציבור חושב שההחלטה הייתה טובה. זה רבע שכולל כמובן רוב מובהק של החרדים עצמם, אבל מוכרח לכלול גם עוד קבוצות, כי החרדים הם לא רבע מהציבור. אז מי עוד?

אחד הסיפורים הגדולים והפחות מדוברים על גיוס חרדים נוגע לעמדת הציבור הדתי (ובמידת מה גם המסורתי־דתי), שנעה לכיוון קבלה, ואפילו הסכמה, עם ההסדר המשונה שנכפה על מדינת ישראל. שיעור הדתיים הסבורים שבגין קיבל החלטה טובה כמעט זהה לשיעור הדתיים הסבורים שקיבל החלטה לא טובה.

התוצאה המצטברת מאלפת: בימין הישראלי, שרבים מחבריו חרדים, דתיים ומסורתיים, יש קבוצה גדולה יותר של מי שסבורים שההחלטה לשחרר בחורי ישיבות משירות צבאי הייתה נכונה (48%), וקבוצה קטנה יותר של מי שסבורים שההחלטה הייתה לא נכונה (46%). מצד אחד – הימין לאומי מאוד. מצד שני, הימין מקבל את הסדר "תורתו אומנותו", המאפשר ויתור נינוח (ויש שיאמרו השתמטות, אך זה כבר נוסח שיפוטי) על הדבר הכי לאומי שאדם יכול לעשות - השירות בצה"ל.

זה לא ברצינות

הרעיון להקדים את גיל הפטור מגיוס לחרדים נולד מייאוש. בדיוק כך – ייאוש. תשאלו: ייאוש ממה? התשובה פשוטה: ייאוש מהאפשרות שיהיה שוויון. ייאוש מהאפשרות שהמדינה תשנס מותניים כדי לרסן את הדהירה לריסוק מודל צבא העם. זה הולך בערך כך: החרדים מסרבים להתגייס. הם ארגנו לעצמם פטור מגיוס. הפטור מאלץ אותם להישאר בישיבות עד גיל מאוחר (כי אחרת הם מאבדים אותו). משום כך, הם גם לא יוצאים לעבודה.

רוב הציבור היהודי בישראל סבור שיש לגייס את החרדים. אבל רוב הציבור בישראל סבור שזה לא יקרה. כלומר, מיואש מהאפשרות שזה יקרה (הבטחנו ייאוש). משום כך, רוב הציבור תומך בפתרון היחיד שמוצע לו: נשחרר אותם מוקדם יותר, כדי שלפחות ייצאו לעבוד. האם זה צודק? ברור שלא. חוץ מהחרדים עצמם, ומשיעור מסוים של דתיים, אף אחד לא חושב שזה צודק.

אבל – יאמרו לכם, זה מה שחכם. לא צודק, אבל חכם. זה המעשה הפרגמטי. החרדים לא תורמים מספיק לביטחון, החרדים לא תורמים מספיק לכלכלה, נוותר על האחד כדי להרוויח את השני. למעשה, זו מסקנה שהגיעו אליה לא רק תומכי הקואליציה הנוכחית, אלא גם מנהיגים כמו בני גנץ (לפני ששינה את דעתו) ונפתלי בנט.

אלא שבדרך להורדת גיל הפטור כפי שהיא מוצעת כעת, מוכרים לציבור שלוש אגדות: הראשונה – החרדים ייצאו לעבודה, וזה טוב לכלכלה. למה אגדה? כי לא בטוח שייצאו לעבודה. לא בטוח שיוותרו על הישיבה, אלא אם במקביל להורדת גיל הפטור יהיה גם קיצוץ משמעותי בהקצבות לאברכים שמעל גיל הפטור. אם מישהו באמת היה רוצה לעשות את זה כמו שצריך, הוא היה צריך להתעקש על הסעיף הזה. מגיל מסוים החרדים משוחררים מגיוס ולא מקבלים הקצבות. זה היה מוציא אותם לעבודה.

אבל חשוב מזה (אגדה שנייה), האגדה על התרומה לכלכלה מוגזמת ולא מבוססת על נתוני אמת. החרדים שייצאו מהישיבה כאשר יגיע הפטור יהיו בלתי מוכשרים לעבודה שיש בה תועלת רבה למשק הישראלי. הם לא יידעו אנגלית, לא מתמטיקה, לא מדעים, לא טכנולוגיה. הם יהיו בחורים שישבו ולמדו גמרא. מקצוע מרתק. אבל תועלתו בעולם המודרני מוגבלת. בדקו את נתוני הנשירה של חרדים מלימודים אקדמיים, בדקו מה הם הולכים ללמוד באקדמיה, ותגלו את האמת המרה. בהורדת גיל הפטור מוכרים לכם אטרייה שאתם לא רוצים לטעום.

אם מישהו באמת היה רוצה לעשות את זה כמו שצריך, הוא היה צריך להתעקש על תקצוב משמעותי יותר לבתי ספר חרדיים שמלמדים ברצינות ליבה, ותקצוב חלקי מאוד לאלה שלא. אבל הממשלה הנוכחית רוצה לעשות ההפך – לתקצב בלי ליבה וגם לשחרר את אלה שהסיכויים שלהם להשתלב במשק מודרני נמוכים.

האגדה השלישית היא אגדת "השחרור יעודד שילוב". את האגדה הזאת מוכרים לנו עשרות יזמים וארגונים כבר יותר מעשור וחצי. אם רק נקים מסלול לחרדים בחיל האוויר, יבוא השינוי.אם רק נקים גדוד נצח יהודה, הם יתגייסו במספרים גדולים. אם רק ניתן להם ללמוד בהפרדה, או במסלול חרדי במכללה, או נספק להם תוכניות הכשרה מיוחדות – אם רק נעשה את כל אלה, החרדים יעברו מהפך פנימי, מה שכולנו מצפים לו. כאמור – אגדה. חפשו את דוח נומה על גיוס חרדים. שם נחשף בלוף אחד במלוא היקפו. חרדים לא מתגייסים, למרות כמה וכמה החלטות ממשלה שהבטיחו להגדיל את מספר המתגייסים החרדים.

בלופים אחרים נחשפו רק בחלקים, ומוכרים רק למי שמלקט נתונים בנושא הזה. האם הורדת גיל הפטור תהיה זרז לשילוב של החרדים בחברה המודרנית? אולי, אולי לא. זו לא תחזית, זו תקווה. מוכרים לכם תקווה. היא לא מבוססת על שום נתון ממשי. אולי תתגשם, אולי לא תתגשם.

מה שבטוח, החרדים יקבלו בינתיים את הפטור שלהם. מה שמחייב התעקשות על כך שכל הורדה של גיל הפטור תהיה זמנית. עד חמש שנים של בדיקה, לא יותר. לימודי ליבה, חיתוך קצבאות אברכים, וניסוי לזמן מוגבל. בלי אלה, רעיון ששווה ניסוי (כי אולי החרדים באמת יעזבו בהמוניהם את הישיבות וייצאו לעבוד וישתלבו ויתמתנו) הופך לתעתוע שמחייב דחייה.

למה דחייה? כי גם כך ישנה סכנה ממשית שהניסוי הזה ירסק את מודל צבא העם באופן רשמי וסופי. החרדים הם אוכלוסייה שצומחת במהירות, והציבור הלא חרדי מרגיש בצמיחה הזאת. ברגע מסוים, כאשר החרדים יהיו 15%, או 20%, או 23%, יבוא רגע של מהפך. מפתיע שהוא לא קרה עד עכשיו, אבל קשה להאמין שלא יקרה אף פעם. מה יקרה? הישראלים הלא חרדים יודיעו שגם הם רוצים פטור. אין סיבה שלחרדים יהיה ולשאר לא. דמם לא יותר סמוק. זיעתם לא יותר מלוחה.

דמיינו את הרגע הזה. לא מסובך לדמיין אותו. 200 תלמידי תיכון מודיעים שאינם רוצים להתגייס. הם מתיישבים מול הכנסת בחסות עמותה או תנועת פעילים נמרצת. בתוך שבועיים מצטרפים אליהם עוד 500. בתוך עוד שבועיים מתאספות חתימות של 4,000 שמתחייבים להצטרף. זה חודש יולי, ובאוגוסט כל אלה אמורים לעלות על מדים. מה צה"ל עושה? מה הממשלה עושה? אי אפשר להכניס את כולם לכלא (זה מה שהחרדים אומרים כל הזמן: הרי לא תוכלו להכניס את כולנו לכלא).

אי אפשר לשכנע אותם, כי המציאות כבר שכנעה אותם שהממשלה לא מתכוונת לנקוט שום פעולה שתביא שוויון. אי אפשר לפתות אותם בכסף. הממשלה רוצה להוסיף לחיילים תשלום, וזה יפה. אבל לא כולם ימירו שלוש שנים מהחיים בתשלום, אפילו גבוה. דווקא החיילים שהצבא הכי זקוק להם, הכי חכמים, הכי מוכשרים, יבינו שמוטב להם לוותר על הכסף הקטן שהצבא מציע, ולהתחיל בחיים שיש בהם כסף הרבה יותר גדול. ואין מפקדים, ואין מדים.

אם מודל צבא העם לא יתרסק עד הרגע ההוא – הוא יתרסק ברגע ההוא. ועל זה צריך לשאול: מה יקרה אחר כך? על זה צריך להשיב: גם כאן מוכרים לכם אגדות. בטח שמעתם אותן: אגדות על צבא מקצועי. בציבור הישראלי הולכת ומתבססת התחושה שלא נורא, נסתדר עם צבא מקצועי. מי שירצו יבואו, ויתוגמלו בהתאם, מי שלא ירצו לא יבואו, ויקבלו פטור.

החרדים תומכים כבר עכשיו, ברוב גדול, במודל כזה (בסקר המדד, כ־70%, באחרים אפילו 80%), משום שהם מבינים שבזאת יסתתמו הטענות נגדם. אבל גם בקרב הלא חרדים מתרבים התומכים בו. קל ופשוט. ממש כמו באמריקה. רק שני דברים הם לפעמים שוכחים לבדוק: כמה זה יעלה? והאם זה יספק ביטחון?

אם רוצים, אפשר כמובן לדבר גם על השאלה מה זה יעשה לחברה הישראלית, שצה"ל הוא אחד מהמוסדות היותר מוצלחים שלה. אבל נעזוב את זה. נגיד שוויתרנו על סיסמאות כמו צבא העם, ועל כור ההיתוך, ועל "כולנו נושאים בנטל", ועל החובה לשרת. נגיד שכל מה שמעניין אותנו זה ההיבט החיוני שצבא ממלא: הגנה על המדינה מפני אויביה. מה במקרה כזה?

וכאמור, אולי אין ברירה. אולי אין נתיב סביר יותר. אבל לפני שאומרים שאין ברירה, רצוי לבחון את האפשרויות ולהבין את ההשלכות. לא לחיות מאגדות.

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בנתונים ממיזם 25 החלטות של המדד וכאן חדשות, במידע ממסמכי מרכז המידע של הכנסת. במאמר של דפנה ברק ארז "גיוס בחורי הישיבות: בין דילמת השפיטות לדילמת האזרחות". במכתבי בן־גוריון והרצוג אפשר לעיין (ברשת) בארכיון המדינה. כמה מהתובנות המופיעות במאמר לוקטו בשיחות עם עמיתות ועמיתים במכון למדיניות העם היהודי. הדעות המובעות כאן כמובן שלי ועל אחריותי בלבד.