השבוע התקיימה בחינת הבגרות בלשון.
בואו ננתח את המשפט הזה: “השבוע" זה תיאור זמן, “התקיימה" היא פועל בבניין התפעל שמשמש כנשוא. “בחינה" היא שם עצם במשקל קטילה, שמשמש במשפט זה כנושא, ו"בגרות בלשון" הפך לשם נרדף לסיוט שכל תלמיד בישראל חייב לעבור.
זו בחינה שלא השתנתה באופן דרמטי עם השנים, אינה נעה עם רוח הזמן ורובה עוסקת ב"איך" ולא ב"מה". איך נוצרו מילים, איך מזהים גזרה, איך מנתחים מילים בתוך משפט. דוברי השפה העברית משתנים ומשתכללים, השפה חיה, תוססת ועפה קדימה. טסה. צעירים פיתחו סלנג מרתק שהופך לשפה שנייה שלהם, אולי אף לראשונה ולמרכזית.
רק מהקיצורים שהמציאו אפשר ללמוד גם עליהם וגם על העידן שבו אנו חיים. ה"כה" במקום “כן" מסמל עצלות בהגייה. “ממצב" ו"מניינים", מרמזות שאנחנו עומדים בפני שפה כתובה חדשה שנולדה בוואטסאפ. זה הרעיון של תרבות. לחקור איך האוכל, האומנות וגם השפה מגדירים את רוח התקופה. אך כשהם נכנסים לכיתה, הם לומדים ש"נטרק" זה פועל סביל במשקל נפעל, במקום לחשוב על המשמעות החדשה שיש למילה בשפה הדבורה.
הניסיונות המשעשעים והנואשים של האקדמיה ללשון לחדש מילים בעברית הם על גבול הקוריוז. רק החודש הם שחררו מספר תחדישים בלתי קליטים כמו “שֶׁתֶף" למילה "פיד" בפייסבוק או “רַחֶשֶׁת", שאמורה להחליף את המילה “באזז". אין במילים האלה צורך, וסביר שהן ייפלטו כלעומת שבאו. הן אולי ייצרו רחשת ליום אחד. מי שמחדשת את השפה העברית היא לא האקדמיה אלא הפשוטע. אצלה ברז גיז'דורים מחליף את הנהי והבכי.
אני מכיר את מקצוע הלשון משלושה כיוונים. כתלמיד לשעבר, כהורה לתלמיד שנבחן השבוע וכמורה ללשון בבית ספר לחינוך מיוחד שמגיש תלמידים לבגרות. אני מנסה לשכנע את התלמידים ביופי של השפה. בעושר שלה. ביכולתה לא לקפוא על שמריה. אך במבחן המציאות הם צריכים לעמוד בבחינה שעמדה מלכת. היא מתעסקת בצורות ולא במהות. התלמידים נדרשים למצוא שורש של פועל בלי להתייחס למשמעותו, לגלגול שעבר, למצלול שלו. עם כל הכבוד לגזרות נלי"ה לעומת נל"א, ולנפי"ו לעומת נפ"א - למי זה חשוב, ואת מי זה מעניין? אותי כן, אבל התלמידים סובלים. כבר יצא להם המיץ מגזרת חפי"צ. לא די בכך שזה לא ישרת אותם בעתיד, זה לא תורם להם דבר בהווה.
השפה המדוברת לא פחות מרתקת מהשפה הכתובה שלומדים בכיתה. שפתם מתחדשת, צעירה, רעננה והשפה על הלוח ארכאית ושמרנית. אנחנו מלמדים אותם עברית תקנית, והם מדברים ישראלית עכשווית. זו שפה שהיא סגסוגת של מילים שנוח להגיד אותן, ושל סלנג שרובו שאול מלעז. הם לא אומרים סליחה, אלא סורי. משהו נחמד בעיניהם הוא נייס. אין טעם להצטער על התופעה או לנסות לעוצרה - זו רכבת שעזבה את התחנה.
לימודי לשון עברית חייבים ללכת קדימה, לבחון את שפת היומיום ולנסות להבין מה המשמעות התרבותית שלה. שימו לב כמה יופי יש בשיר "תיק קטן" של נסי: “לא צריך תיק ענקי / מספיק לי מקום להכניס / את הדברים שנופלים לי תמיד מהכיס / שיר אל תדאגי יש מספיק.... כל אחת סוחבת איתה תיק קטן". זו שירה מטופשת ונהדרת, ראפית, קופצנית, מלאה חיות, בעלת מוזיקה פנימית. משחק קליל ומלא קסם במילים וחרוזים.
השפה משתנה והזמן אוזל. לא רק התלמידים מאבדים סבלנות, גם למורים נמאס והם בורחים מהמקצוע. בשנים האחרונות יש מחסור במורים ללשון. הפתרון הוא בתוכן. במקום תורת הצורות המייגעת, הקשה והלא שימושית, צריך לעבור ללימודי שיח. לשכלל את השפה הדבורה הדלה של התלמידים ולגוון אותה. לקבוע 100 מילים ופתגמים שכל תלמיד צריך לדעת. ללמד את התלמידים פרקטיקות של דיבייט, יכולות עמידה מול קהל, הגשת פרזנטציה. לשים דגש על אסטרטגיות בניהול דיאלוג. להקדיש זמן לתורת השכנוע. להפוך את התלמידים ליצורים ורבליים, בטוחים בעצמם, ששולטים במגוון רחב של משלבים בפלטפורמות השונות של החיים.
השפה היא כמו מניפה, התלמידים צריכים לדעת שיש שפה גבוהה ונמוכה, תקינה ומשובשת, ורק אז יבחרו בזו שמתאימה והולמת את נסיבות השיח.
ונסיים בשאלה ממבחן הבגרות:
מה השורש של המילה “גישה", ואיזו מילה נוטה באותו משקל: מיטה, רויה, בניה, הצקה.
התשובה לא חשובה - חשובה הגישה.