אם הייתי צריך לתמצת את השינוי הגדול ביותר שעבר עליי בשנה האחרונה ולאפיין בשתי מילים את ההבדל הגדול ביותר בין מהדורת אביב 2022 לאביב 2023 שלי, הרי שהייתי אומר: "התחלתי לדבר". זה לא שהייתי אילם לפני כן, ופה ושם אפילו הצלחתי לקיים כמה שיחות נפש, אבל בגדול הייתי מסוג הגברים שבוכים בלילה - רק בלילה, רק לעצמי ובלי דמעות.

לפני שנדבר על זה, כמו שהגרסה החדשה שלי נוהגת לעשות, הנה כמה מילים להגנת הגבר ההוא, ומאחר שהוורסיה הלא מדברת שלי נהגה לצמצם דברים למעט מילים, הרי שאם אצטרך לבחור באחת, היא תהיה "הדחקה". הייתי אלוף ההדחקות. האמנתי באמת ובתמים שכל בעיה דינה להיפתר, אם רק תזניח אותה מספיק.

נשמע לכם אידיוטי? אולי, אבל לפחות לטווח הקצר, זה עובד לא רע - ובאופן פרדוקסלי, דווקא עם הטראומות הכי גדולות שלנו. לוחמים ותיקים יכולים להיזכר בכלל הכי חשוב בהסתערות: לא עוצרים בדרך ולא משנה מה קורה. זה יכול להיות החבר שלידך שנפל וזועק לעזרה או אפילו אם אתה עצמך נפצעת, לא עוצרים לרגע. אחרי שנכבוש את היעד, יהיה זמן להביט לאחור, לטפל באחרים ובעצמך.

ומה שנכון במלחמה, נכון גם בחיים האישיים. רק שבאלה אתה שוכח לפעמים לערוך תחקיר. על בשרי למדתי שככל שזה בסדר להיות משימתי ולא לעצור את מהלך חייך כדי לכנס "מעגל שיח" על כל שטות, כך אתה חייב גם לתחזק את הנפש, לברר דברים לעומקם, לא לתת להם לשקוע בתקווה שלא יעלו ויצופו.

הקרובים אליי ביותר, ובעיקר הגברת הראשונה של חיי, שמעו אותי בחודשים האחרונים יותר מששמעו אותי במשך כל שנות היכרותנו. זה לא שהפכתי לפטפטן: נותרתי מי שמעדיף להבין או להסביר דברים במבט, במקום באלף מילים (או בשש מאות ומשהו, כמו שאני עושה ממש עכשיו), אבל פתאום התחלתי לדבר על הרגשות שלי, לטוב ולרע - משהו שלא עשיתי מעולם.

בלי לשתף בפרטים האינטימיים שעלו בשיחות, הרי שבשבועות הראשונים לשינוי, הגרסה המדברת שלי הפתיעה מעט אפילו את הגברת, שתלתה בי מבט חוקר ושואל, לאמור: מי אתה ומה עשית עם גופת השתקן שהיה פה לפניך? התשובה תהיה "החייאה", שכן השינוי הזה הציל את חיי, או לפחות שינה אותם מהקצה אל הקצה. הוא לא פתר כמובן את כל הבעיות, אבל הוא גרם לי לדבר עליהן, לחלוק, לשתף ובעיקר - לא להתעלם מהן.

אל דאגה, לא הפכתי לאחד מאכלני הראשים שמסוגלים לעצור בכל דקה וללהג את עצמם למוות, ובכל זאת, משלמדתי את מחיר ההזנחה הרגשית, הבנתי שחייבים להיות בחיי כמה אנשים שעמם לא יהיו לי פילטרים או פסאדות.

לאחר פטירתו של יהונתן גפן, גיליתי ראיון עמו שלא הכרתי לפנים, שבו סיפר האיש, שנאבק בהתמכרויות שונות, על כך שלדעתו הדבר שהכי קשה להיגמל ממנו הוא השקר, חומר ממכר יותר מכל סם או משקה. בכך נגע גפן בלב העניין: מי שבוחר בהדחקה כדרך חיים, ממש כמו מי שבוחר באלכוהול או בסמים, הוא קודם כל שקרן. סהדי במרומי שעשיתי זאת במשך עשרות שנים של התמכרות לשתיקות ולהדחקה.
לא הייתי חולק עמכם את התובנה המאוד אישית הזאת, אלמלא חשבתי שיש לה קשר הדוק לאמת הקולקטיבית של כולנו. מדינת ישראל הצעירה הייתה חייבת להשתמש בהדחקה כמנגנון הגנה: מזוועות השואה, מהאובדן שבמלחמה. היינו אנוסים קודם כל לירות ורק אחר כך לבכות, אחרת לא הייתה לנו תקומה.

אלא שכמו עם כל הדחקה, חלק מהבעיות לא נפתרו רק משום שהתעלמנו מהן, אלא רק התעצמו: מספיק להיתקל בשיח הברברי ברשתות כדי להבין עד כמה עמוקים הפצעים.

איזה מחיר נשלם, למשל, על כך שהדחקנו (וחלקנו עדיין מדחיק) את האפליה העדתית, שחיכינו שהזמן יעשה את שלו ובני הדור השלישי כבר יהיו מעורבבים פה ככה, עד שהנושא ייקבר וימות? או לחלופין: כמה זמן התעלמנו מהפלסטינים, שהרי אם אי אפשר לדבר איתם על מה שנוח לנו או להרוג את כולם במלחמה, הבה וניתן להם להתקיים מעבר לגדר הפרדה ומה יקרה אז - הם יהגרו כולם לקנדה או לירדן?

התמכרנו למילים גבוהות כמו "אחדות", "שלום" או "ביטחון", מושגים חשובים כשלעצמם, אבל רק כל עוד לא צורכים אותם כסמים שמטשטשים אותנו דווקא במקום שבו אנו צריכים להיות הכי חדים וממוקדים (וכן, זה כולל גם את אלה שלכאורה רצו לעשות את ההפך וזעקו "כיבוש" במובן של לרוץ לדבר עם אויבך ולא עם אחיך).

אז כן, הגיע הזמן לדבר, וזה כואב, מפני שהכלל הראשון הוא להודות בפני עצמנו שחיינו בשקר, שהתמכרנו לססמאות. הגמילה מהן תכאב, אבל היא תכאב יותר אם לא נפתח את הפה.