כחתן בליל כלולותיו קיבל בשאר אסד ביום ראשון השבוע את הבשורה על חזרתה של סוריה לליגה הערבית. אם לא יהיו תקלות של הרגע האחרון, ביום רביעי הקרוב יחזה העולם כולו בביטויה המעשי של השיבה הביתה. סעודיה, הנשיאה התורנית של הליגה, תארח את הפסגה השנתית של מנהיגי הליגה, ונשיא סוריה יוזמן לשבת סביב השולחן לצד עמיתיו. 12 שנה הוא צפה בהם כמנודה אחרי שסולק בבושת פנים מן המועדון. צפה ונלחם על כיסאו. אולי גם על חייו.
מסר לישראל? המערכות המתקדמות שאיראן עלולה לספק לסוריה
פרטים חדשים: כך ניצלה איראן את רעידת האדמה בסוריה להעברת נשק
כניסתו של אסד חזרה אל מסדרונות הליגה מחזירה אותו למקום הטבעי של סוריה בין אחיה הערבים. הליגה הערבית, אף שהידרדרה מנכסיה, עדיין נחשבת לחותמת הכשרות הטובה באזור. שובו של בשאר לשורותיה מעניק לו את הלגיטימציה שנשללה ממנו באותם ימים שחורים של מלחמה שהתחוללה בארצו. אלה שבעטו בו החוצה מן המועדון היוקרתי, עשו כן במחאה על כך שהוא מפעיל כוח רב נגד הפלגים שמרדו בו, מחריב את מבני המסתור שלהם על יושביהם, וכך הורג המוני אזרחים.
מקומו של אסד אכן בבית המשפט לפשעי מלחמה, אבל גם הממשלות שסילקו אותו איבדו מזמן את התמימות. הן הסתירו מהעולם כולו את העובדה שהן עצמן מממנות את הפלגים ושופכות שמן רותח למדורה. היו אלה, למרבה הפליאה, אותן מדינות שמחזירות אותו לשורות המועדון. איחוד האמירויות וסעודיה, ביחד עם קטאר ומדינות נוספות באזור, חשבו בזמנו, ובצדק, כי אם הן יצליחו להפילו, הן יחלישו את המחנה האיראני. המחשבה שלהן לא השתנתה גם היום, אחרי שחיבקו אותו וקידמו את בואו אל שורותיהם. גם עתה הן רוצות לרפות את ידי המחנה האיראני, אך השיטה השתנתה. אחרי שנכשלו בהפעלת כוח, הן פונות למתק שפתיים.
המנוע מאחורי החזרתו של אסד הוא איחוד האמירויות. בכך הצליחה אבו דאבי שוב להפתיע ולהפגין יוזמה מדינית שאיננה מביישת מעצמות. זמן קצר אחרי החתימה על הסכמי אברהם, והרבה לפני שסעודיה ואיראן הכריזו על פיוס, זיהו האמירותים את הפוטנציאל הגלום במקרה הסורי. ההימור שלהם על דמשק הוא ניסיון מעניין בניצול הזדמנויות. הם זיהו את הצורך התמידי של אסד בחיבוק מצד גורם סמכותי כלשהו. הצורך הזה הביא אותו ואת אביו, בעבר, לנהל שיחות שלום עם ישראל, בתקווה כי יניבו יחסים לגיטימיים עם ארצות הברית. הניסיון כשל, וכך מצאה דמשק בלית ברירה חלופה – את החיק האיראני.
הלקח הישראלי
האמירותים סבורים כי דמשק המחובקת על ידי מדינות המפרץ הערביות, תהיה קיצונית פחות. היא אומנם תמשיך להתרועע עם חיזבאללה, אבל אולי תתרחק ממנה קצת. לא במקרה, הגבירה אבו דאבי את מאמציה בכיוון הזה בשנה האחרונה. מרגע שרוסיה החלה להסתבך עם הבוץ האוקראיני, תשומת לבה למתרחש בסוריה פחתה. אסד גילה כי אחד משני פטרוניו הגדולים (ביחד עם טהרן) שקוע בצרותיו שלו, והבין כי טוב אם יפתח את הדלת גם לאחרים. כך נכנס מוחמד בן זאיד בשערי דמשק. הוא הכריז על פתיחה מחדש של שגרירויות אחרי שבע שנות חרם על סוריה, והחל לדבר עם בשאר ביזנס.
מי שמתקרב לסוריה בימים אלה מוצא מדינה חרבה. עשור המלחמה פירק כל מה שנותר מן הכלכלה החלשה ממילא שלה. אחרי שנקרעו ממנה מחוזות לטובת הטורקים, פלגים של הג'יהאד או הצבא האמריקאי – כל אחד מסיבתו – ואחרי שצבאה נשחק לגמרי, באה רעידת האדמה הנוראה בפברואר ומוטטה אפילו בתים שנותרו על עומדם.
החורבן הזה, השלטוני, הפוליטי, הכלכלי, הצבאי, הארכיטקטוני ואף המוסרי, מותיר את סוריה רעבה, צמאה ונזקקת. או בתרגום לשפת המעשה, היא חייבת תוכנית שיקום רחבה. איש בסוריה לא מסוגל לממן אותה, והברירה היחידה היא להסתמך על השקעות זרות. את הזיכיונות להשקיע ולבנות מקוות לקבל מידי אסד המדינות הערביות שאך אתמול ראו בו אויב. בראשן סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות. אליהן יש להוסיף את איראן ואף טורקיה.
אבו דאבי מציבה רגל בדלת ומציעה לאסד לשוב למוטב. היא מאמינה כי הודות ליחסים המחודשים איתו, איראן לא תישאר היחידה שתסייע לו במלאכת השיקום. אחיותיו הערביות עשירות הרבה יותר מן האיראנים, והנה הוא הבטיח לעצמו משקיעים מבוססים. האיראנים, שאומנם שפכו מדמם עבורו ותרמו באופן דרמטי להצלתו במלחמה נגד המורדים, אינם שותפיו הטבעיים. הם כופים את עצמם עליו, מסבכים אותו עם מדינות המערב, עם ארצות הברית וישראל, ועלולים להביא עליו צרות. אסד, בלבו פנימה, רוצה להימנות עם מועדון השפויים, ואולי להתרחק קצת מחבורת כוח להשחית. את חמנאי, נסראללה ואנשיהם הוא קיבל בלית ברירה. הם היו היחידים שהושיטו לו יד בשנים שבהן נאבק על קיומו.
בין שתצליח אבו דאבי בתוכניתה להחזיר את אסד הביתה ובין שלא, אפשר ללמוד מהם משהו. על יוזמה, התעקשות, התמדה וקצת חזון. בעבר כתבתי כאן על חולשת הדיפלומטיה הישראלית. אם צריך להוציא לפועל מבצע צבאי רחב היקף, בעל משמעות, ישראל תדהים את כל רואיה. כשזה מגיע ליוזמות מדיניות, נמצא את עצמנו כמי שכפאנו שד. אפילו השלום עם מצרים, גדול ההישגים המדיניים של ישראל בכל תולדותיה, היה יוזמה של נשיא מצרים אנואר סאדאת וראשיתו במהלך צבאי כפוי. גם הסכמי אברהם היו בעיקרם מיזם אמריקאי.
ישראל, לאורך שנות קיומה, לא הצטיינה בזיהוי הזדמנויות מדיניות מורכבות, רתימת אחרים לתוכניתה והוצאתה לפועל בהצלחה מרשימה. היא לכל היותר נענתה ליוזמות של אחרים, או נלקחה על ידיהם באף. למרות הפסיביות הזו, ואולי דווקא בגללה - היכונו. כחלק מן המהלך הסורי, עשויים האמירותים בעתיד הנראה לעין להציע לישראל את שירותיהם בחידוש שיחות השלום עם בשאר אסד. כי אם הסכמי אברהם, אז עד הסוף.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל