יש משהו מקומם, באופן אינסטינקטיבי, במאבקים האחרונים של חילונים כנגד חרדים. אם אלה צעדות המחאה אל תוך בני ברק, או מאבקם של תושבי השכונה המרכז תל אביבית נגד המעבר של ישיבת “מעלה אליהו" לאזור שלהם. זה נראה - תמיד - לא טוב. חבורה של אנשים המגדירים עצמם כליברלים, נזעקים מהרעיון שציבור השונה מהם ומורכב, רחמנא ליצלן, מיהודים מאמינים יפלוש אל תוך גן העדן הנדל"ני שלהם ויקלקל אותו במראות של זקנים וציציות. מכאן, הדבקת תוויות של אוטו־אנטישמים היא קלה מאוד.

אבל היא גם קלה מדי. כי אף שיש הרבה שנאת חינם והרבה חוסר סובלנות בקרב לא מעט חילונים כלפי חרדים, הניסיון להגחיך את הפחדים שלהם בעת הזו גובל בהיתממות. שלא לומר, צביעות. מכיוון שניסיון החיים שלנו כאן מלמד על כך שיש סיבה אמיתית לחשש, עבור אדם חילוני, ברגע שבו מוסד חרדי כלשהו מחליט להשתקע בשכונה שלו. לא תמיד, לא בכל מקום, אבל היא בהחלט קיימת.

דוגמאות לא חסרות. קחו את ישיבת ההסדר “מדברה כעדן", שהקים הרב קוסטינר במצפה רמון בשנת 2000 ובשנים האחרונות עלתה לכותרות אחרי שהרב ותלמידיו ניסו לפגוע במצעד הגאווה בעיר, ובאופן כללי ניהלו - ומנהלים - מערכה כנגד להט"ב. “אסור להתבייש, לקחת אומץ, איפה שאתה עובד, להגיד - הומואים הביתה. רשע, רשע, רשע ועוד רשע", צוטט כבוד הרב בכאן 11 במאי 2022.

השנאה היוקדת ללהט"ב עולה גם מציטוטים של רבנים שנמנו עם סגל מרצי ישיבת “מעלה אליהו" המדוברת בתל אביב, כולל “זוהי מחלה, האנשים האלה הם חולי נפש", או ציטוט מתוך הרצאה של הרב יהושע שפירא שבה אמר לתלמידי הישיבה כי “התרבות מביאה איתה רעל שיוצא בצורה של להט"ביסטן במדינת ישראל". לא קשה לדמיין איך מרגיש מישהו מקהילת הלהט"ב המתגורר באזור שאליו אמורה לעבור הישיבה. אבל הבעיה היא לא רק ביחס ללהט"ב. והיא גם לא חייבת להתבטא בציטוטים קיצוניים ומקוממים.

הקמה של ישיבה בלב השכונה שלך משנה באופן ניכר את צביון החיים, ועלולה לפגוע בך באופן ישיר, כחילוני. למשל, להביא לסגירת עסקים לא כשרים, או לסגירה של רחובות מסוימים לנסיעה בשבת. ועוד.

כל אלה לא חייבים להיות פרי של מאבק חרדי גלוי, אלא תוצר של תהליך דמוגרפי וכלכלי בלתי נמנע. ככל שיש ביישוב יותר דתיים, בייחוד אם הם חרדים, מסעדות לא כשרות יתקשו יותר להתקיים. אפילו במודיעין, שבה אני מתגורר, עיר שבה נשמרים יחסים טובים באופן כללי בין חילונים ודתיים, יותר ויותר מקומות שהיו פתוחים בשבת נסגרים, לצערי הרב.

ואנא, תחסכו ממני הטפות בנוסח - אתה יהודי, לא יקרה כלום אם בשבת לא תשב בבית קפה. חיה ותן לחיות, בזה אני תמיד מאמין. והבעיה היא שהמשוואה הזו לא עובדת לשני הכיוונים. אני לא מכיר, למשל, דוגמאות של חילונים שמאוד דחוף להם להקים היכל תרבות בלב שכונה חרדית. וכך קורה שחילוני ליברלי בישראל מוצא את עצמו במלכוד 22. כמי שמגדיר את עצמו כפלורליסט וסובלני, מצפים ממנו לקבל את כו־לם. גם את מי שלא חושב כמוהו.

אבל מה עליו לעשות, אם המישהו הזה חותר תחת עצם קיומו? בז לערכים שלו, מנסה לשנות את אורח חייו ולכפות עליו אמונות שהוא מתנגד להן? הרי ברגע שהוא ייצא כנגדו, יאשימו אותו בצביעות. יבוזו לו בטענה שהוא ליברל גדול, עד שזה מגיע לאנשים החושבים אחרת ממנו וכו'. אבל מה אם האנשים האלה מנסים לפגוע בו, באופן הכי גלוי?

הטור הזה לא בא למתוח ביקורת על כל חרדי באשר הוא. ואני בטוח, או לפחות מקווה, שיש הרבה גורמים בציבור החרדי שמתנגדים גם הם לגילויים כאלה של כפייה דתית. אבל כל עוד ההנהגה החרדית הרשמית מתנהלת באופן כל כך אדנותי ויהיר, וכל עוד רבנים מתבטאים ומתנהלים בצורה קיצונית כל כך, אל תבואו בטענות לחילונים על כך שהם... ובכן, חרדים.

על הסכין

רגע לפני שבועות, הוא חג מתן תורה, התבשרנו על כך שספר התנ"ך העתיק ביותר בעולם, כתר ששון, יוצג באופן קבוע במוזיאון אנו בתל אביב. למרות חילוניותי המופגנת, ידיעות מהסוג הזה מרגשות אותי עד דמעות. ובעיקר היכולת לקרוא בספר בן 1,100 שנה בדיוק את אותו נוסח המוכר לנו כיום, ולדמיין כיצד הטקסט הזה התגלגל ושרד לאורך השנים.

פסטיבל המוזיקה סנטרל פארק, לשעבר יערות מנשה, יתקיים בקיץ הקרוב וחשף השבוע את התוכנית שלו. הייתי מאושר לגלות שבאותו אירוע יופיעו שרית חדד, ברי סחרוף, סטטיק, אודיה, שי צברי, בניה ברבי, אגם בוחבוט ועוד רבים וטובים - ובעיקר, מגוונים. בימים של פילוג כל כך אכזרי בחברה הישראלית, המוזיקה שלנו היא זירת אחדות נדירה.

הסדרה “האמת על פרשת הארי קוברט" עלתה לפני כמה שנים והגיעה רק עתה לסלקום טי־וי. העלילה, המבוססת על הספר המצוין נושא אותו שם של ז'ואל דיקר, עוסקת בסופר צעיר המנסה לחלץ את המרצה הנערץ שלו, המואשם ברצח נערה. אבל תוך כדי ניסיונותיו לחקור, האמון שלו בגרסת המרצה הולך ומתערער. מומלץ ביותר.