זה היה יום מייגע, עד כמה שיום של טיול יכול להיות מייגע: סטיוארט אשר, המדריך הסקוטי הקשיש שלנו, עבר על חלק מתחנות החובה של אדינבורו היפה. כבר ביקרנו בטירה המפורסמת, סמלה של העיר. כבר ראינו את מקום ההוצאות להורג שהיו נהוגות עד למאה ה־18, כבר חלפנו ברחוב שבו צולמו חלקים גדולים מסרטי "הארי פוטר", ואז הגענו למבנה לא גדול ולא מרשים במיוחד, שהיה ביתו של אחד הפילוסופים הגדולים בתולדות האנושות, דיוויד יום.
זה היה בתקופת ההשכלה, או אם תרצו ה"הארה". ליהודים משכילים ישנו משה מנדלסון - חשוב בעיניי יותר מכל גדול בתורה. לסקוטים ישנו יום, שקיים את התנאי הראשון לחוכמה: סקרנות. הוא כפר באלוהים, ומה שהיה חמור לא פחות באותם ימים, כפר בהפיכתם של בני אדם, בשר ודם, לשליטים בחסדי האל (שהרי אם אין אל, אין לאיש זכות למלוך בשמו, מאנשי הדת ועד למשפחת המלוכה) ולאורו ידעה סקוטלנד את אחת התקופות הנהדרות שלה, תקופה של חידושים והמצאות, אם תרצו - תעשיית ההייטק של אותם ימים.
לאורו של יום צמח באדינבורו גם אדם סמית, האיש שספרו “עושר העמים" (1776) נחשב עד היום למסמך המכונן של הקפיטליזם המערבי. סמית לא רק הניח את היסודות לתפיסה חברתית־כלכלית חדשה, אלא גם השפיע באופן ישיר על חברו בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית ואולי איש הרוח החשוב ביותר שלה. היסודות המחשבתיים של ארצות הברית, האימפריה הגדולה של מאות השנים האחרונות, הונחו באותה חצר בית באדינבורו.
מעבר לכביש אני חווה סערת רגשות כשאנו מגיעים אל הבית שבו התגוררו שלושת הכותבים הגדולים בתולדות העיר: רוברט ברנס, שיום הולדתו נחגג עד היום ברחבי סקוטלנד עם הרבה וויסקי והאגיס; וולטר סקוט - מחבר “אייבנהו", ספר האבירים שהסעיר אותי כילד; והשם שמחולל בי סערה כה גדולה: רוברט לואיס סטיבנסון, מחבר רב־המכר הגדול של כל הזמנים “אי המטמון".
אבי, שהסתלק מעמנו לפני יותר מ־14 שנים, נהג לספר לי את עלילות הספר בכל לילה לפני השינה. הוא לא קרא מספר פתוח, אלא ציטט מזיכרונו (ולעתים אף מדמיונו, שכלל פרקים שנעדרו מהיצירה המקורית של סטיבנסון). ממרחק השנים אני יכול לומר שהלילות ההם היו הרגעים המכוננים של חיי, שבהם הבנתי את כוחן המרפא של המילים והתעורר בי הדחף לספר סיפורים.
למזלי, יתר חברי הקבוצה מנצלים את חדר השירותים שבתוך הבית פנימה, כדי להתפנות מהבירות שלגמנו בצהריים והשפעת הקור הסקוטי, כך שאיש אינו מבחין בכך שאני נרגש עד דמעות. את הזמן הפנוי אני מנצל לשיחה קלה עם סטיוארט. האיש בעשור התשיעי לחייו, שפונה אלינו בכינוי הארכאי ל"חבר'ה", לאמור: “צ'אפס", הוא נצר לאחד מחלוצי תעשיית הוויסקי של סקוטלנד - ואני מעז שלא לשאול מה גרם לבן למשפחה כה עשירה להתפרנס בערוב ימיו מהדרכה של חבורות אנשים כמונו, שבהן לא כולם נלהבים (בלשון המעטה) לשמוע את סיפוריו.
עצוב לו שהרגעים המעניינים ביותר עבור התיירים הם ברחוב “של הארי פוטר" או בנקודת התלייה: “המונים היו מתכנסים ברחוב, והעשירים היו שוכרים לעצמם את המרפסות מסביב, כדי שיוכלו ללגום ולהביט באין מפריע על התליות שהתרחשו בכיכר. מאותם רגעי השפל של הרוח האנושית", הוא מקונן. אני מהין לומר לו שלא הרבה השתנה מאז ושאולי למדנו לעדן את הדחפים החייתיים שלנו, אבל המנגנון שמניע אותנו הוא עדיין פרימיטיבי להחריד. בתגובה הוא צוחק ומגלגל לעצמו סיגריה. “אני חושש שאתה צודק", הוא אומר לי, מגיב לא רק לדבריי אלא גם למבט הנדהם בעיניי: “אני מעשן כבר כמעט 65 שנה. הרופאים שהזהירו אותי שזה יהרוג אותי כבר מתו מזמן", הוא צוחק ואני איתו.
הסיבה לביקורי באדינבורו היא מסע וויסקי בשתי מזקקות מרתקות: לוך לומונד, שסמוכה לגלאזגו, וגלן סקוטיה בקמבל טאון, שהייתה עד למחצית המאה ה־19 אזור הוויסקי החשוב ביותר של סקוטלנד, אבל על כך ארחיב בכתבה אחרת, שתתמקד בצד הכלכלי של תעשיית הוויסקי.
בינתיים אני מהרהר בקו הישיר המתוח היישר מתקופת ההשכלה של יום ומנדלסון (ועוד רבים אחרים) לימינו. זה קורה כשאני מביט בעצב בקרב טוויטר: מישהו פרסם תמונה של ילדי מהגרים בתל אביב, חוגגים את חג מתן תורה עם מורות ערביות. פעילת ימין מוכרת מצייצת את מה שבעיניי נדמה כקסם (ילדים שמחים הם תמיד סיבה למסיבה), מוסיפה הערה מרושעת - והרשת גועשת, כי ישראל 2023 היא משחק סכום אפס, שבו מה שמקסים ומרגש בעיני צד אחד הוא מצער ואסוני בעיני האחר.
מה צפוי לנו? מה שצפוי בכל מקום שבו גוברת הדת על ההשכלה, לאומנים על ליברלים ומחייבי הוצאות להורג על מתנגדיהן. קו ברור עבר בין טוב ורע אז, במאה ה־18. הוא קיים עד עצם היום הזה.