"זעם בארצות הברית" זועקת הכותרת בעיתון על הקמתה מחדש של ישיבת חומש. גם באיחוד האירופי רואים בכך הפרת הבטחה. אני חש רגשות מעורבים: שמח שאנשים שהייתה להם היאחזות, ישיבה וחיים והועתקו ממקומם, חזרו הביתה. גם אני לא הייתי רוצה שיקרעו אותי ממקום מגוריי. אבל למה דווקא עכשיו? למה בתקופה כה רגישה מבחינת יחסים בינלאומיים, כאשר כולנו יודעים מה תחושתם של האמריקאים והאירופים לגבי העניין? למה לא לדחות את העלייה לקרקע במספר חודשים ובינתיים לעשות עבודת שטח ולהסביר לעולם את המהלך?
בעבר, כך נטען, הוקמה הישיבה על קרקע פרטית, כיום היא הוקמה כ־200 מטר משם, על קרקע של המדינה כדת וכדין. אין ספק שכל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו על הקרקע שלו, ואף שהמעשה נראה לי צודק ולגיטימי, התזמון שלו גרוע. דחייה של מספר חודשים, הסברה טובה (נושא שבו אנחנו לוקים בחסר - לתשומת לב השרה גלית דיסטל אטבריאן), בהדגשה שמדובר בהעתקה של ההיאחזות לאדמת המדינה, הייתה אולי עוברת בשקט, ואם לא בשקט לפחות בהבנה מסוימת. או אז לא היה צורך לפעול בשקט כגנבים בלילה, התנהלות שמבהירה שמשהו לא תקין.
אינני רוצה להיכנס לכל מה שקורה מעבר לקו הירוק ולהכנות להכשרת יישובים נוספים בשומרון, כל זאת מבלי שהוחלט סופית על עתיד יהודה ושומרון, או, אם תרצו, מדינה אחת או שתי מדינות.
במצב העניינים היום, ובגילי הנוכחי, סביר שזה לא יהיה בקדנציה שלי.
ובעניין אחר: בכל יום אני מזדעזע מממדי האלימות שגואה וגוברת במקומותינו. בתוכניות הטלוויזיה רואים אלימות בכבישים, אנשים שמנפצים שמשות של מכוניות ומכים אנשים מבוגרים שכל חטאם היה שהעירו הערה או נתנו מבט שלא מצא חן בעיני נהג כזה או אחר. בדימונה תקפו נערים בבריכת השחייה נערה בת 14 מקהילת העברים והעירו לה הערות גזעניות. והשבוע התברר כי המשטרה חושדת שמותו בתאונה של שליו אפללו, נער בן 16 מתל אביב, היה ככל הנראה רצח.
המתח הפוליטי בין ימין לשמאל הולך ומתחדד ובא לידי ביטוי באלימות מילולית קשה, ומשם הדרך קצרה לאלימות פיזית. ואני שואל את עצמי - עד מתי? ועד לאן זה יוסיף ויידרדר? רק ענישה מחמירה באופן קיצוני ביותר תוכל לתקן במשהו את המצב. הסברים לא יעזרו. יש לעזוב את הגזר ולהשתמש במקל - במקל גדול.