אם תיתקלו ברב שמואל אדוין, מסרו לו בבקשה שאני מחפשת אותו. צריכים אותו כאן. תיאורו: בן 70, גובהו כ־1.80 מטרים. מגבעת לראשו ולבושו מוקפד. עיניו טובות וזקנו נוטה להתפרע. נראה בפעם האחרונה בשכונת בית ישראל בירושלים. 

ארבעה בנים נולדו לרב אדוין, ובשבוע אחד הוטלה הפצצה: האחד אובחן כאוטיסט, השני עם תסמונת אספרגר, השלישי סכיזופרן. שנים ספורות לאחר מכן אובחן הבן הרביעי כמתמודד בתחום הנפש.

מקץ זמן קצר הרב עזב את עבודתו ויצא לבדו למערכה על גורל ילדיו. האפשרות הטובה ביותר שמצא לקידום מצב בריאותם הייתה בסידני, אוסטרליה, שם פותח אמצעי תקשורת עם אנשים שלא יכלו לדבר. הוא התמסר ללימוד מקצועות הטיפול ובמקביל, בלילות, כתב את "ברכת התורה", פירושים לתלמוד הבבלי. עם סיום כתיבת אחד הכרכים, ביקש לחגוג את המאורע במעמד הקהל הרחב ודרשנים. הקהל הגיע, הדרשנים לא. הם לא רצו להיות במחיצת הבנים שלו. 

באותו ערב, בצד העצב הגדול, קרה נס: על אף שעד אותו יום לא דיבר בציבור, אחד מבניו של הרב אדוין פצה את פיו. הוא חלק עם הציבור שאלה ממסכת נידה ופרשנויות. "רש"י", אמר הבן, "נצמד לדברי הנביא חבקוק, שאומר על ‘הליכות עולם לו׳, שהלכות הן עולמו של הקב"ה, אבל יש עוד סוג של הליכה. של מי שהולך, מתקדם ונע ושואף קדימה. הדוגמה הטובה ביותר היא אבי, שהולך ממקום למקום, מעיר לעיר ומאדם ולאדם".

הרב אדוין נולד בעיירה קטנה בדרום אפריקה. בגיל 17 עלה ארצה והשתלב בלימודים בישיבת הנגב שבנתיבות. לאחר נישואיו עבר להתגורר בבני ברק ובשנות ה־70 יזם את הקמת הסמינריונים ליהדות. כך הגיע גם לשכונת בית ישראל. מאחורי שער הברזל הלבן, עצי השסק והקלמנטינות שבחצר, הוא זרה את אבקת הקסמים שלו בעבודה קשה וסיזיפית, יומיומית.

מדי בוקר הגיעו לבית שקנה עשרות בודדות של תלמידים אוטיסטים, תלמידים עם תסמונת דאון ומתמודדי נפש. בחדר שליד הספרייה הם החלו במלאכת הלימוד. מתפללים, לומדים תורה וגמרא, רוכשים כישורים חברתיים ולוקחים חלק בחיי חברה - עד כמה שאפשר. 

אחד הדברים שהדהימו אותי בביקוריי בישיבה הזאת של מעלה, היא העובדה שקשה היה לאפיין אותם: חילונים לשעבר, חיילים משוחררים, דתיים מבית, בני עשירים ונכדי אדמו"רים. הקבוצה הראשונה של מתמודדי נפש, השנייה - של צעירים עם אוטיזם ותסמונת דאון. השלישית, המעורבת, מונה תלמידי ישיבה מהישיבות הסמוכות, שלומדים אחד על אחד עם התלמידים. 

האתגר הגדול שלו היה לחנך אותם לכך שמגיע להם הרבה יותר ממה שהם חושבים. הכל, הוא אמר לי בעבר, הוא תוצאה של העובדה שאני מאמין ביכולתם, והם לא רוצים לאכזב. "הם מאוד משתדלים להשלים את החסר זה אצל זה. אם אחד טוב בניקיון, הוא ישתדל לעשות את הניקיון בבית. השני יקרא לכולם ללמוד ביחד והשלישי ינסה להעיר את כולם בבוקר. אם אני שם אני איתם, ואם לא - הם עם עצמם. 

"מדי פעם קמים אנשים שלא מבינים מה אנחנו משקיעים ובמי. אני לא מנסה להיכנס עם אנשים כאלה לדו־שיח או עימות, משום שאני לא רואה את התועלת שבדבר. אם הם רוצים לשבת ולשמוע ממני, אני יכול להראות להם אנשים שהצליחו, על אף שהייתה להם התחלה לא טובה, להתפתח בצורה יוצאת דופן רק בזכות האמפתיה והאכפתיות. אין פה הוקוס פוקוס. כאשר רואים בפועל שהם מסוגלים, אנשים ממש המומים. הבעיה הגדולה היא שכשאין ציפיות גם אין תוצאות. הציפיות כל כך ירודות, שאנשים לא חושבים שמדובר פה בבעלי יכולת".

פעם, כשסיים את הפירוש שלו לתלמוד, שאל את הרב אדוין רב אחד מה הלאה, אחרי שהגיע לפסגה כזאת. בתגובה, אדוין ביקש ממנו לספר מה משה רבנו עשה כשהגיע להר סיני. הרי לפי הראש של אותו רב, הוא הגיע לשיא, אבל אדוין, שלא הייתה לו הנאה גדולה מלחלוק ידע עם אחרים, האמין שהעניין הוא מעבר להישג האישי. את התורה, האמין, הוא היה צריך להתחיל להנחיל לציבור. זה בדיוק העניין של ההישגים האישיים מול שיתוף המידע. 

אז בבקשה, מסרו לשלמה תמייב, שמתהלך צמוד לתואר "רב" והעז להעיף אוטיסט מבית כנסת, שיש לו הרבה מה ללמוד. מסרו בבקשה לח"כ משה ארבל, שמונה לשר הבריאות ויצא מאלמוניותו כשחתם על צו שיאפשר המשך גבייה מהורים לילדים על הרצף האוטיסטי הלומדים בגני התקשורת, שחבל שלא למד אצל הרב אדוין. ואם תראו את הרב אדוין, מסרו לו בבקשה שצריכים אותו כאן.