אז מי גרם לאיראנים להגיע לסף הגרעיני? בקרוב אנחנו צפויים להכרזה על תחילת מגעים רשמיים עם איראן להסדר גרעין. לא הסכם סגור, אלא תהליך של רגיעה שיוביל להסכם, בתנאי שמחרחרי מלחמה לא יפריעו.
המגעים החשאיים החלו (על פי ה"וושינגטון פוסט") מיד עם כניסת הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן לבית הלבן ולאחר שהצהיר במערכת הבחירות מול דונלד טראמפ שכך יפעל. בימים אלה עברו השיחות החשאיות לשלב הפומבי־מעשי, כאשר מנהיג איראן עלי חמנאי הצהיר כי אינו מתנגד להסכם מול המערב וכי "הוא אפשרי".
ביידן, מצדו, אישר העברת כסף מוקפא לאיראן כחלק מתהליך ההפשרה, וה־E3 (צרפת, גרמניה ובריטניה) תמכו בכל הסדר מראשית המגעים. המפרציות וסעודיה הצטרפו ליוזמה, ויו"ר סבא"א רפאל גרוסי זיכה את טהרן מחשדות לפעילות חריגה.
מדובר בחיסול מדיניות "איראן על הגדרות עם פצצה" של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהגיב ב"הסדר עם איראן לא יחייב את ישראל, שתעשה הכל כדי להגן על עצמה ולמנוע מאיראן נשק גרעיני". דבריו הם קשקוש שמתחזה לתקיפוּת. בפועל, ישראל ונתניהו אישית הורחקו מהמו"מ מול טהרן ובמקביל, כמו שנוהגים בנתין נרצע, האמריקאים נופפו בצה"ל כחרב להשכיר אם האיראנים לא יסכימו להסדר כלשהו.
בשבוע האחרון קבע עמוס הראל, פרשן צבאי בעל קשרים מעולים במיוחד בעניין האיראני ("הארץ"), כי "ההסכם יסתום את הגולל על הפנטזיה הישראלית לתקוף באיראן". הוא ראיין את תא"ל אורן סתר, עד לאחרונה ראש החטיבה האסטרטגית בצה"ל, שאמר בהקשר לנזק האדיר שגרם נתניהו, כי "אין לנו מרחק שנה מפריצה לגרעין כפי שהיה לנו אחרי חתימת ההסכם של ברק אובמה".
הראל מעריך שתמיר הימן, ראש אמ"ן לשעבר, ואהרון חליוה, הנוכחי, הסתייגו גם הם מהמהלך הישראלי שדחף את טראמפ להפר את ההסכם ב־2018 והוא מוסיף: "יוחסה לישראל סדרת חבלות באתרי גרעין. האמריקאים טענו, והיה לכך הד גם באמ"ן, כי גישה זו דווקא דרבנה את האיראנים להאיץ את תוכנית הגרעין".
אלו הן אמירות כדורבנות כנגד פעילות המוסד. יופי עמוס הראל, אבל מה עם אחריותם של העמוסים ידלין וגלעד, בכירי אמ"ן הנצחיים באולפנים, שתמכו בעיוורון במדיניות (המטופשת על פניה והזדונית במובן של הטעיית העם בישראל)? ואיפה היו הרמטכל"ים ובכירי אמ"ן ושרי הביטחון והפרשנים? שלא לדבר על האחרונים ברשימה והראשונים לאחריות נתניהו וראש המוסד לשעבר יוסי כהן, שהובילו במו פזיזותם ויהירותם את האיראנים עד לסף הגרעיני.
שום דבר שנגע לפיאסקו של נתניהו והמערכת לא היה זר לקוראי הטור שלי ב"מעריב" בשנים האחרונות. נתניהו הבין שכדי לשלוט הוא חייב לנפח דרקון, ולדקור אותו פה ושם כדי לקבל נשיפת אש מרשימה שתתמרץ את הצבא וחיל האוויר להיערך לתקיפה. זו הייתה תעשייה ששווקה לצלילי סירנה, הפכה צל הרים להרים וגררה אחריה את טובי הנוער שהאמינו לראש הממשלה ושירגו שרירים כדי להציל את המדינה והעולם.
ואכן, צה"ל והעולם החשאי בישראל חגגו מקצה העולם ועד סופו. בחיל האוויר צהלו ממש כאשר קיבלו את מיטב הצעצועים (35F! פצצות ייעודיות!) והסתערו בהתלהבות על המשימה שתוציא אותם מדיכאון ההפצצות בעזה. נתניהו נתן להם צ'ק פתוח וסיבה לקיום בכבוד השמור לסופרמנים. את עצמו הוא שיווק כלוחם ללא חת על ביטחון המדינה. מה המדינה? העולם כולו.
בימים האלה, כשההסכם בדרך, משדרת הממשלה תחושות של אכזבה וחרדה מול האמריקאים. וזה הזמן לריכוך וליטוף. רכבת אווירית של בייביסיטרים עושה דרכה לישראל. אפילו דניס רוס הגיע כדי להרגיע את החרדה. הוא נפגש עם גורמי ביטחון ואמר להם כי לממשל ביידן אין תיאבון למשבר חדש. "הם רוצים להתמקד באוקראינה וברוסיה", אמר רוס. "הדבר האחרון שהם רוצים זה מלחמה במזרח התיכון, שאתה יודע איך היא מתחילה אבל לא איך היא נגמרת".
האזהרה מגיעה לאחר הערכה אמריקאית כי ישראל היא הבריון השכונתי שהולך ומשתגע, ומכה סביבו בכל מה שנקרה בדרכו. וכשהוא חוטף בחזרה, הוא מתקרבן וטוען שמאיימים להשמידו. זה תיאור פשטני במקצת, שלי כמובן. ועדיין, השורה התחתונה הנוכחית היא פרובוקציה ומיסקלקולציה (חווארה כמשל) כטריגר לסיבוב מלחמתי רב־זירתי. כלומר, כולם נגדנו – ואז מה?
ברוכים הבאים לגיהינום
זוהי ממשלה פרועה ומופרעת, שקורסת לתוך עצמה. יושבים שם נציגים משיחיים אלימים, שחלקם אף דוגלים בשימוש בנשק יום הדין, במידה שזה אכן קיים בידי ישראל. תחושת החרב שמונחת על צווארינו היא חלק מהוויית הקיום היומיומי שלהם, כאשר חוסר הבנתם וההיסטריה הטבועה בכל מעשיהם מתחברת להתקרבנות ומקרבת אותם להחלטות פראיות.
יש להם שותפים רבי־עוצמה בארה"ב – האוונגליסטים - שארמגדון בישראל הוא חלק מסדר היום הדתי שלהם. מבחינתם הגרנדמייזר עשוי להיות אחד משליחי ישו הסמויים.
אני לא יודע מה קורה אצלנו בין המערכת הגרעינית המיוחסת לישראל ובין מטורללי הקבינט, הגם שבעצם אין כאן סוד גדול במיוחד: אז אומרים בפרסומים בעולם שיש מאגר של כ־80 פצצות. בהכירי חלק מהנפשות הפועלות, אני די בטוח שהעסק בשליטה, אבל זהו המזרח התיכון, בייבי, ויש בו הכל מכל. גם דאע"ש וגם לוחמי אלוקים אשר "עומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך".
ויש בו גם התרומה של המאגר הגרעיני לכאורה לביטחון ישראל. בעבר - נניח עד 1967, בין שואה למלחמה מול אויב מכל עבר - זו הייתה תרומה מכרעת, כך לפחות על פי הפרשנויות. כיום, אם הממשלה הזו תדרדר אותנו למלחמה רב־זירתית, זה עדיין ירתיע, בייחוד אם נגיע למצב של "אנחנו או הם".
הנשיא המצרי המנוח אנואר סאדאת כבר הודה פעם שהפצצה הייתה השיקול שקבע את קו העצירה של מלחמת יום הכיפורים. בפועל, זה עשרות שנים הפצצה המיוחסת לישראל מאפשרת לממשלות ישראל לנהל מדיניות תוקפנית בידיעה שתמיד לנו תהיה המילה האחרונה בכל מלחמה - והיא תהיה קטלנית.
קשה להצביע על תקופה ספציפית כשמדובר בתהליך שבו הפצצה המיוחסת לישראל הפכה מקו הגנה אולטימטיבי לכוח מאיים שמאפשר ניהול מדיניות מופקרת כמו המשך האחיזה בהתנחלויות. זה כנראה עובד בממד הקיומי, אבל כשל לחלוטין במלחמה על הקרקע נגד הטרור ובמלחמה המדינית־דיפלומטית.
זו סיבה טובה לבחון אם המעורבות הישראלית בגרעין, שמתעקשת לא להיכנס לשום הסכם של שקיפות והגבלה, תרמה להסכמה האמריקאית המסתמנת להכנת תשתית גרעינית (אזרחית) לסעודיה. ואם לסעודיה יהיה מתקן גרעיני, אבו דאבי תשב בשקט? לא רק בגלל החשש, בגלל הכבוד. רציתם מרוץ גרעיני במזרח התיכון? ברוכים הבאים לשערי הגיהינום.
ההסכם המתגבש כיום מול איראן הוא מבחן הבגרות של החברה הישראלית. מצד אחד של צה"ל והרמטכ"ל הרצי הלוי, המוסד והעומד בראשו דדי ברנע; מצד שני גם הציבור ובייחוד לוחמי תנועת המחאה אמורים להבין שהתקיפה האפשרית באיראן ולא מעט תקיפות משנה אינן מכות טבע מעשה שמיים.
מדובר במניפולציה לצרכים אחרים, בדיוק כמו המניפולציה המשטרית כיום. הרעיון הבסיסי של הממשלה הוא לתחזק מצב משברי איומי־קיומי כדי להצדיק כל פעילות חריגה.
אז מתי כולם - ובמיוחד כל מי שתופס בלטה בתנועת המחאה - יבין שההחלטה הפראית לבנות בהתנחלויות היא חלק מההשתלטות של מדינת יהודה על מדינת ישראל? זו החלטה דרמטית לא פחות מדריסת מערכת המשפט, מסוכנת הרבה יותר – וגם היא בזכות הפצצה לכאורה.
על המוחים להתרומם מעבר לרחוב, לראות את התמונה הגדולה ולשאול את השאלות הנכונות. הממשלה עלולה להיגרר ולגרור אותנו למלחמה שמחייבת ניצחון כדי לשרוד, כמו במלחמת יום הכיפורים. להבדיל מהקונספציה ומהאופוריה של הימים ההם, המחאה היא גם שיעור אזרחות גדול שמאפשר שקלול וחשבון נפש של כל מרכיבי האיום הקיומי מול קבינט של סריסים, ציניקנים ומשיחיים, ומול ראש ממשלה שאיבד בלמים ועשתונות.