111 שנים לאחר טביעתה של הטיטאניק, נכנסו חמישה אנשים לתוך צינור באורך של 6.70 מטר במטרה להגיע אל שרידי הספינה השקועה בעומק של ארבעה קילומטרים. כולנו יודעים איך זה נגמר. לא טוב. אבל עוד לפני שהובן שזה נגמר והחמישה לא ישובו לעולם, העולם היה שקוע בסיפורה של הצוללת הזאת שנכנסה למי האוקיינוס, איבדה קשר אחרי שעה וחצי ועדיין לא היה ברור מה בעצם קרה לה.
מעניין לראות איך הסיפור הזה ריתק כל כך הרבה אנשים בעולם. אחד הדברים המרכזיים שגרמו לסיפור הזה לתפוס תשומת לב כל כך גדולה היה המחיר המטורף של כרטיס נסיעה בצינור הזה - 250 אלף דולר. מחיר שרק מיליארדרים, כמו אלו שהיו על הסיפון, יכולים לשלם.
גם לפני 111 שנים אחד הדברים שהפכו את הסיפור של הטיטאניק לסיפור בווליום כל כך גבוה היה המחיר הגבוה של כרטיס הכניסה לספינה היוקרתית הזאת שעל סיפונה התקבצו מיטב עשירי העולם. הטיטאניק כינסה לתוכה כמות עצומה של כסף וכוח.
כשחושבים על זה שנייה, הטביעה של הטיטאניק ואחריה של הצוללת טיטאן הן מקרים מסקרנים כל כך שתפסו תשומת לב כל כך גדולה, מאחר שבסופו של דבר הם חשפו אמת נדירה שרק לעתים רחוקות מתגלה: לכסף יש גבול. לכסף אין משמעות כשאתה על ספינה שמתנגשת בקרחון בלב ים ומתחילה לשקוע, לכסף אין משמעות ב־3,800 מטר מתחת לפני הים, לכסף אין משמעות בלחץ אטמוספרי 300. בסוף, ברגע האמת, כולם מתים אותו הדבר. מבחינת כוחות הטבע, לכסף שלך אין משמעות. ואיזו עוד נחמה יש לנו פרט לזה שכולנו שווים בפני הטבע שאיננו מתרשם מחשבון הבנק שלך?
בינתיים, רחוק מהאוקיינוס האטלנטי ומעל לגובה פני הים, אני ממשיך לנסות לחיות כראוי, באופן הולם, באופן שיצדיק את הקיום שלי בין 7.9 מיליארד האנשים שחיים בעולם.
כשאני חושב על זה, האמת היא שאין לי יותר מדי תוכניות. כלומר, אני יודע מה אני רוצה מעצמי פחות או יותר, ויש לי יעדים לעתיד הקרוב שאני מתכנן להגיע אליהם - למשל לרדת מ־229 מיילים שלא נענו בתיבת המייל לאזור ה־200, אני גם צריך לקבוע תור לשיננית, וגם לברר עם רואה החשבון שלי אם מכשיר התמי 4 שאצלי בבית יכול להיחשב כהוצאה מוכרת, ואני גם צריך לשנות את כתובת הדואר במנורה מבטחים - שם יש לי ביטוח חיים - כי המכתבים עם הדוחות שהם שולחים לי מגיעים לכתובת של הדירה הקודמת שלי, ואני פוחד שאם הדיירים בדירה שלי לשעבר יפתחו את המכתבים וייחשפו לפרטי ביטוח החיים שלי - הם ירצו להרוג אותי.
אבל בטווח הרחוק אין לי שום תוכניות שאני יכול להגדיר אותן כ״תוכניות פעולה לעתיד״. אני חי בעיקר כאן ועכשיו. לא מזמן שמעתי ראיון ישן עם מאיר שלו ז״ל, שבו הוא דיבר על האהבה שלו לבוטניקה ולגידולים שבגינתו. הוא סיפר שהוא שתל לא מזמן בגינתו חצב ותוך כדי כך שאל את עצמו אם עד שהחצב יפרח (מה שמתרחש, כך מתברר, רק כעבור שש שנים) הוא יצליח להוציא את הספר שעליו הוא עובד.
כמו מאיר שלו, גם אני שותל ומגדל כל מיני צמחים אצלי בגינה, אבל בניגוד אליו הצמחים שלי הם קצרי טווח ומיידיים. אני הולך על צמחים שפורחים מיד או צמחים שמוציאים פרי במהרה. אין לי תוכניות מרחיקות לכת, פרט לתוכנית להישאר אני עד כמה שניתן במציאות הזאת. בינתיים נדמה לי שאני מצליח. לא שזה כיף גדול להיות אני. אחרי 40 שנים של ניסיון בלהיות אני, אני יכול לסכם שזו איננה חוויה שהיא בגדר חובה. זה לא כמו ביקור בכותל, שזו חוויה שאדם מוכרח לחוות. זה יותר כמו ביקור בגן הבוטני, חוויה נחמדה אבל לא חובה.
הילד ניגש אליי השבוע וסיפר לי שאחד החברים שלו עצבן אותו. הם היו אצל חבר משותף שלהם וכשהם יצאו מהדירה שלו, הילד שלי לחץ על כפתור המעלית, והחבר שלו אמר לו שזה מטומטם כי זו קומה ראשונה והם יכולים לרדת ברגל. הילד אמר לי שהוא נעלב ושמה שהוא מתכנן זה לחכות שהחבר שלו יעשה משהו שהוא גם יוכל להעיר לו עליו וככה הוא יחזיר לו על זה.
ניסיתי להסביר לו שעדיף להימנע מזה. אבל אני מרגיש שאני חייב להחזיר לו, הוא אמר, אני לא מצליח לא להרגיש ככה. בגדול, אמרתי לו, כמעט כל מה שאתה רואה בעולם מתרחש על הבסיס הזה, כמעט הכל זה תגובות של אנשים שמרגישים שהם צריכים להחזיר באיזושהי דרך. זה הכוח שמניע את העולם.
אבל זה לא טוב, אמר לי הילד, אז למה זה ככה?
לא ידעתי ממש מה להשיב לו. זה פשוט ככה. רוב הדברים בעולם הם פשוט ככה, בלי סיבה ברורה למה הם ככה, הם פשוט ככה.