דיאן פוסי (Fossey), אנתרופולוגית וחוקרת אמריקאית, העבירה 18 שנה מחייה בחברת גורילות ההרים של רואנדה. פוסי הייתה לגורילות מה שהייתה ג׳יין גודול לשימפנזים. היא הקדישה לשימורם את חייה והפנתה את תשומת לב העולם לאיום בהכחדתן. ב־1967 הקימה פוסי מחנה בגובה 5,000 מטר בהרי וירונגה, שרשרת הרי געש כבויים וכבויים למחצה על גבול זאיר־אוגנדה. בווירונגה התרכזה אוכלוסיית הגורילות הגדולה בעולם, כ־240 גורילות בכ־20 קבוצות, כשכל אחת מונהגת על ידי זכר כסוף גב.
עברו שנים מתסכלות וקשות עד שהגורילות הניחו לפוסי להתקרב אליהן ולשהות במחיצתן שעה שכרסמו שורשי סלרי, ניקו זו את זו, שיחקו, התקוטטו והזדווגו. האינדיקציה האמיתית לחומר שממנו הייתה פוסי עשויה, נמצאת בסבלנות ובהתמדה שגילתה כדי להתקבל למעגל הגורילות הסגור והאלים כלפי זרים. קבלתה של פוסי על ידי הגורילות נחשבה הישג ראשוני ומרשים במיוחד, מכיוון שעשתה זאת מבלי "להתחנף" אליהן; גודול שיחדה את השימפנזים בבננות וכך השיגה את קרבתם. היו לה מודעות וגישה טובות יותר לתקשורת, והיא הייתה מוכנה להיחשף כדי לגייס כסף למטרה.
פוסי הייתה סגורה, מיזנתרופית ועוינת מגודול, אך מחויבת לא פחות. אחרי 11 אלף שעות בג׳ונגל, היא הצליחה לזהות ולהגדיר את ארבע קבוצות הגורילות לפי טביעות אפן, נתנה להן שמות ומיפתה את קשרי המשפחה ביניהן.
רואנדה, המדינה האפריקאית שבה ניהלה פוסי את מחקרה ומלחמתה לשימור הגורילה, היא אחת המדינות הקטנות, העניות והמאוכלסות בצפיפות ביבשת. היו בה 5.9 מיליון תושבים ביחס של יותר מ־500 תושבים למייל רבוע. כמעט כל פיסת אדמה ראויה הייתה מעובדת לחקלאות. מול עוניים המרוד של התושבים, חשפה פוסי ניבים חדים של מחויבות אנתרופולוגית מיליטנטית. נאמנה לשיטתה, הגנה פוסי בגופה על גורילות ההר מפני ציידים שלכידת גורילות או הריגתן היו עבורם חלק ממערכת קיומית עתיקה.
הרואנדים ועושי דברם, הפיגמים בני הבאטווה, עשו הכל כדי להאכיל את משפחותיהם. הגורילות באזור קאריסוקי, שם הקימה פוסי את המחנה ומרכז המחקר שלה, היו נדבך חשוב בכלכלת רואנדה. הן היו במקום הרביעי כמקור הכנסה של מטבע זר למדינה. 6,000 תיירים בשנה, במחיר של 60 דולר לראש, עלו אל ראש ההר כדי להתבונן בגורילות. תיירים שוהים במלונות, שוכרים רכב, אוכלים ועושים קניות. מכיוון שפוסי נעה על ציר של הסלמה ועימות, היא הלכה וניתקה עצמה מנציגי הגזע המאכזב שלה.
בשנים המאוחרות סירבה פוסי להכיר בקשר בין ביקור תיירים ואנתרופולוגים חובבים ובין התרומות הרבות שלהן נזקקה כדי להמשיך במחקרה ובמלחמת השימור. במקרה קיצוני במיוחד אך אופייני לשנותיה המאוחרות, ירתה פוסי באקדחה מעל ראשיהם של תיירים הולנדים שברחו מבוהלים במורד ההר. דיוויד ווטס, חוקר גורילות צעיר שירש את מרכז המחקר של פוסי בקאריסוקי, העביר בחברתה שנתיים בסוף שנות ה־70. כהרגלה, הם לא נפרדו כידידים.
ווטס הזדרז להסביר לשלטונות כי הוא מבין את מורכבות ועדינות נושא הגורילות וכי הוא מוכן להגמיש את העקרונות הקשוחים שהעמידה פוסי. עבור אוכלוסייה רעבה ללחם, שאינה יכולה להרשות לעצמה בררנות או גאווה במשלח ידה, היו הגורילות מקור הכנסה חשוב. סוחרי חיות קיבלו 200 אלף דולר ממכוני מחקר אוניברסיטאיים עבור גורילה בריאה במצב טוב. חוקרים היו מוכנים לשלם גם עבור גולגולות ושלדים: תיירים קהים ואטומים קנו כפות ידיים של גורילות ששימשו כמאפרות.
אם אפריקה היא ארץ עוץ, אומרים אפריקנולוגים, רואנדה היא ארץ המנצ׳קינים; בשנים הראשונות לשהותה באפריקה זרמו בפוסי חיוניות ושמחת חיים מהזן האמריקאי; דרינק חברתי קטן לפנות ערב, ארוחה טובה, בילוי, ריקודים. פוסי הצעירה והבודדה לא התנתקה מהמין האנושי ביום אחד. היא עשתה זאת בשלבים. האודיסיאה האפריקאית שלה נמשכה 18 שנה, ופוסי נעה על פני קשת שלמה של תחושות, אף שמהיום הראשון לא הייתה אלברט שווייצר.
ב־1968 שלחה החברה הגיאוגרפית צלם להנציח את עבודתה. בוב קמבל, תושב קניה, היה גבר גבוה, שקט, צלם מצוין ולוחם אקולוגי. בסך הכל העביר קמבל שלוש שנים במחיצתה של פוסי. התפתחה ביניהם מערכת יחסים מורכבת, מקצועית ורומנטית, אם כי מוגבלת וזהירה. קמבל היה נשוי. לפוסי היו תמיד ארוסים שאיתם לא חשבה להתחתן. הייתה לה דעה שלילית על חזותה; היא הייתה גבוהה מהממוצע והתלוננה בפני חבריה שלא הייתה אטרקטיבית. כאשר ירד קמבל מההר אחרי שהנציח את פוסי בסרטים ובסטילס, היא ניתקה את יחסיה איתו והורתה לו לא לשוב להר שלה.
חיי האהבה של פוסי לא היו מעולם נושא למחקר. התיעוד שלהם מרומז בלבד. קחו צלם נאה וגברי של ה״נשיונל ג׳יאוגרפיק" והטילו אותו על אישה מנותקת ומתנזרת בתסכול של חיי פרישות, והנה לכם סצינות מהבילות, ממש סיפור אהבה, משהו חטיפי וקליט שיסיט את מרכז הכובד מהנושאים העקרוניים של שימור הגורילות, אקולוגיה ואכזריות האדם.
הסרט "גורילות בערפל" עם סיגורני ויבר בתפקיד פוסי, התיימר לספר את מאבקה של פוסי להצלת הגורילות. אבל הסרט היה מוצר הוליוודי מובהק וסטה מההיגד החשוב. מקוממת במיוחד היא סצינת האמבט החם; ויבר והשחקן בריאן בראון צפים באמבט מתכת, המים החמים מעלים אדים לבנים בתוך הבקתה המחוממת, מקרנה אילמת מקרינה סרטים של פוסי על הקיר, משתובבת בחברת הגורילות האהובות שלה; בקבוק של ג׳וני ווקר משלים את התמונה האידילית. כשהם ביחד על המסך, בריאים ושזופים בחיק הטבע, נראים ויבר ובראון כפרסומת ל״בננה רפבליק".
מעבר לכתפה של ויבר מציצות כל הכוכבות ההוליוודיות שהלכו לאפריקה; קתרין הפבורן ב״מלכה אפריקאית"; אווה גרדנר ב״מוגמבו": אלזה מרטינלי ב״הטארי"; מריל סטריפ ב״זיכרונות מאפריקה".
אנשים הנמשכים לחיות ולטבע נחלקים לשתי קבוצות: אלה החושבים כי האדם ופועלו הם חלק מהטבע, הם אוהבים חיות אך יש להם תחושות חמות גם כלפי אנשים. אהבת הטבע של הסוג השני נמצאת ביחס ישיר לסלידתם מבני אדם.
בשיאה של מלחמת החורמה שלה בציידי הגורילות, קשה היה להבין אם פוסי מונעת מכוח אהבתה לגורילות או משנאת אדם. אנשים שהכירו אותה נחלקו לשתי קבוצות: אוהביה ושונאיה. שונאי פוסי היו קולגות למחקר מדעי שחיו תקופת מה במחיצתה. אוהביה מכנים את שונאיה החוקרים "טורקים צעירים אגרסיביים, שקינאו בה והתחרו איתה". שונאיה טוענים כי אוהביה ראו אותה מבעד למשקפיים ורודים.
ב־1977 נהרג דיג׳יט, גורילה זכר, מנהיג אחת הקבוצות, שאליו הייתה פוסי קשורה במיוחד. ראשו וידיו נכרתו. מותו הוזכר על ידי וולטר קרונקייט בחדשות הערב של CBS. פוסי קברה אותו באתר הקבורה שהלך והתרחב והסתגרה בבקתתה. בפרק זמן אחד של 18 חודשים, בסוף שנות ה־70, יצאה פוסי אל הגורילות שש פעמים בלבד. וגם אז, רק לכבוד אורחים חשובים - צוות הסרטה והשגריר האמריקאי ורעייתו, תורמים גדולים לשימור הגורילות.
באותה תקופה חלתה במחלת נשימה קשה. שתי חפיסות סיגריות "אימפלה" מקומיות וחזקות במיוחד, לא תרמו לבריאותה. פוסי החלה לשתות. ידידיה המעטים ברואנדה חשו כי המשך שהותה באזור החל לפגוע במטרותיה הנעלות ואף לאיים על שלומה. ביל וובר, אחד החוקרים שעבדו עם פוסי, ניסח מכתב לחברה הגיאוגרפית שמימנה אותה, ותיאר את האופן המרושל שבו מנוהל מרכז המחקר וגם הצביע על קשר אפשרי של פוסי, על רקע אישיותה התוקפנית, עם הציידים והעובדה שרוב הגורילות המתות היו מקבוצת המחקר שלה. המכתב הגיע לידי אחד ממכריה של פוסי, שהראה לה אותו. פוסי הייתה משוכנעת שנרקמת קנוניה לנשל אותה ממחקרה.
למעשה, פוסי חסמה בגופה את התקדמותם של חוקרים צעירים. פרנואידית ורדופת חשדות, היא החלה לרגל אחרי עוזרי המחקר שלה, צותתה לשיחותיהם בלילה, פתחה וקראה את מכתביהם. שנאתה לציידי הגורילות תפחה לממדים חולניים. קלי סטיוארט, בתו של שחקן הקולנוע ג׳יימס סטיוארט וחוקרת טבע, הייתה עדה להפגנות השנאה הברוטליות של פוסי כלפי הציידים.
"היא הייתה תופסת ומענה אותם. היא הצליפה על הביצים שלהם בענפים קוצניים, ירקה עליהם, בעטה בהם, לבשה מסיכות פרימיטיביות שעוררו את אמונותיהם התפלות והלעיטה אותם בכדורי שינה. היא אמרה כי שנאה לעולל להם את זה וכי היא גילתה הבנה לקושי חייהם בג׳ונגל, אך היא נסחפה בפולחני הענישה וכנראה נהנתה מתחושת כוח. היא שנאה אותם בכל מאודה וכאשר הייתה גומרת להתעלל בהם, הם התגלגלו על האדמה כמו חבילות שחורות רועדות מפחד עם קצף על שפתותיהם".
הדרך היחידה להציל חיות מהכחדה בעולם השלישי היא להפוך אותן למשתלמות יותר כשהן חיות מאשר כשהן מתות. לתת למקומיים סיבה כלכלית לשמור אותן בחיים. פוסי לא התעמקה בסיבות להרג הגורילות שלה. היא פירקה והרסה אלפי מלכודות, הקימה חיל מצב קטן שסר למרותה ורדף את הציידים, עלבה ברשויות והקימה לה שונאים רבים. שונאיה לא העסיקו עצמם בתעלומת מותה. האישה המשוגעת נקברה בהר, והגורילות חזרו להפוך טרף קל.
מאבקה של פוסי לשימורן אינו מאפשר כיום טבח חסר הבחנה והכחדה טוטלית. אפריקה ממשיכה לטפטף חיות בזרזיף דק העונה על הצורך של מכוני מחקר, גני חיות ואספנים פרטיים. פוסי ושכמותה לא הצליחו לסגור את הברז לחלוטין. חיות הן מאוצרות הטבע של אפריקה, ותושביה הרעבים מתקיימים ממנו.
פוסי הקימה לעצמה אויבים מסוכנים ומיומנים בלקיחת חיים מכל סוג שהוא; "אישה בערפל", הספר שנכתב על אודותיה, הכתבות העיתונאיות והתחקירים, עולים על גדותיהם עם תיאוריות מוות ורוצחים פוטנציאליים. ציידי הגורילות כמובן. אולי גם החיילים הקונגולזים, היום זאירים, שלקחו אותה בשבי בעת מלחמת האזרחים בקונגו. פוסי שיטתה בהם ושמה אותם ללעג. הם התעללו בה מינית בעת שבייה, מה שעזר לקבע את שנאתה האישית והמעמדית אליהם.
גם לרואנדים הייתה עילה טובה לרצח. אך הם נחשבים אנשים שקטים ומנומסים, שאינם מבטאים עצמם בסכינים וגרזינים. באנשי באטווה, בני השבט הפיגמי שעבדו בשירות סוחרי הגורילות, כילתה פוסי את זעמה פעמים רבות. תיאוריה מכוערת במיוחד מתייחסת לעוזרי המחקר הלבנים ולחוקרים שעבדו עם פוסי, בעיקר וויין מקגווייר, מי שגילה את גופתה ואף נשפט והורשע בידי הרואנדים. היא הרוויחה יותר כסף מהם, המחקרים והכתבות שלה היו פופולריים יותר.
האם שכרו האמריקאים אנשים מקומיים כדי להרוג אותה? אם כן, מדוע? כדי להשיג את הניירות שלה. אילו ניירות? את הספר בכתובים. הספר הראשון שלה עשה הרבה כסף, ופוסי הסתגרה בבקתתה והעבירה את רוב זמנה בכתיבת ספר נוסף. מי שהניח ידיו על כתב היד למכור אותו כמחקר מקורי, יכול היה להרוויח ממון רב.
בדרכה חסרת הפשרות, מחויבותה לגורילות והתנגדותה לתיירות של פוסי, ובעיקר התנהלותה העצמאית האלימה, היא מזכירה את קורץ של "לב המאפליה" ו"אפוקליפסה עכשיו". מסירותה הטוטלית לגורילות גם על חשבון יחסי ציבור וגיוס תרומות והבידוד שבו חיה, הפכה אותה לריבון רודני בתחום המחיה שהגדירה.
ככל שגבר המתח מול סביבתה, כך התגברה האפשרות שמי שנפגעו מהתנהלותה האלימה ייפרעו ממנה בהמשך. "terminate with extreme prejudice", כמו הפקודה לחיסולו של קורץ שניתנה לקפטן ווילארד. פוסי נהרגה באופן שבו נהרג קורץ. ראייתה של קלי סטיוארט מושחזת וביקורתית במיוחד. יש לה תיאוריה על האופן שבו סיימה פוסי את חייה.
"הייתה לה אופציה לעזוב, לחזור לציוויליזציה, למות נכה וחולה ללא משפחה, לכאורה בחיק המין האנושי. אבל היא מעולם לא שקלה ברצינות את האפשרות הזאת. הייתה לה פנטזיה על קרב הגבורה העקרוני האחרון שלה. בעיני עצמה היא הייתה לוחמת נגד כוחות הרוע שהחליטו לפגוע בה. מותה היה סיום הולם. היא קיבלה מה שביקשה. כך בדיוק הייתה רוצה שהסיפור ייגמר. אני משערת כי היה במוות כאב, אך הוא לא ארך זמן רב. החבטה הראשונה הרגה אותה. אני מבינה שזה היה חתך נקי ומקצועי כל כך שבקושי היה דם".
ביל וובר: "היא דיברה כל הזמן על העובדה שאף אחד מהעוזרים שלה לא היה מסוגל להישאר זמן רב במקום, הם לא הסתגלו. היא טענה כי הם לא עמדו בלחץ, כי התנהגו מוזר, החלו להתפורר. למעשה היא הייתה זו שאיבדה את אחיזתה במציאות. היא לא נרצחה, מכיוון שנלחמה להציל את הגורילות. היא נרצחה מכיוון שהתנהגה כמו דיאן פוסי".
בבוקר 2 בדצמבר 1985 העירו עוזריה השחורים של פוסי את מקגווייר. אחרי שהתלבש טיפס מקגווייר אל הבקתה המבודדת של פוסי. חדר המגורים היה הפוך. מנורות נופצו, והרצפה הייתה מכוסה שברי זכוכית. עץ חג המולד עמד בפינת החדר ולמרגלותיו מתנות ארוזות. מקגווייר נדחף על ידי אנשי הצוות אל חדר השינה של פוסי. שולחן הכתיבה היה הפוך. המגירות נפתחו ותוכנן פוזר. מזרן המיטה הכפולה זז ממסגרתו.
על הרצפה, ליד המיטה, מוסתרת חלקית על ידי ספה קטנה, שכבה פוסי על גבה, אקדח אוטומטי ומחסנית לצדה. גולגולתה נחתכה באלכסון, מאפה דרך לחיה ועד זווית פיה. החתך היה עמוק, חד ונקי, כמעט ללא דם, אך הרוצח המקצועי סיים את משימתו בחבטה נוספת בגב הראש. בתהליך מתמשך, מתועד ומוכח, ויתרה פוסי על קשריה עם אנשים; בעיקר מתוך אכזבה ותחושת בוז עמוקה לצורכיהם החומריים האנוכיים.
הגורילות הפכו לתחליף אנושי עבורה. זה היה מקור הטרגדיה שלה. יש גבול למה שגורילה יכולה להחזיר על האהבה וההשקעה שלך. היא אהבה אותן אהבת אם. אהבה טהורה שעוצבה בכאב ובבדידות. פוסי הייתה אישה מיוסרת, כפייתית, קורבן קלאסי של חוסר אהבה, שהשקיעה את רגשותיה בגורילות ההרים של רואנדה. אלמלא היא, ספק אם היו נשארות גורילות בהרי וירונגה. המחיר היה כבד, האויבים רבים, אך היא תיזכר כאישה שהצילה את הגורילות מהכחדה וזה עלה לה בחייה.