אני זוכר את היום הזה שבו קראתי לראשונה את ״התפסן בשדה השיפון״, בגיל 17, ומצאתי שם מישהו כמוני. קראו לו הולדן קולפילד, הוא היה הגיבור של הספר ובאחד העמודים של הספר הוא הכריז ש״יום אחד אני אבנה לעצמי בקתה באמצע היער ואחיה בה עד סוף חיי". ועד שזה יקרה הוא מציע תוכנית פעולה מאוד מעניינת.
״מה שחשבתי לעשות״, הוא אומר בספר, ״זה לעשות את עצמי כאילו אני אחד מהחירשים־אילמים האלה. ככה שאני לא אצטרך לשוחח שיחות טיפשיות מיותרות עם אף אחד". אני זוכר איך ישבתי וקראתי את זה והרגשתי שמצאתי שותף לתפיסת עולם שלמה שעדיין לא ידעתי לנסח אותה. הולדן קולפילד עזר לי לנסח את מה שהרגשתי כל חיי - ששיחות עם אנשים זה אירוע שמורכב מהמון מידע שלא נחוץ ולא חשוב ושלא סתם קק״ל הקימו המון יערות בארץ - זה בשביל שנבנה בהם בקתות.
כשקראתי את זה בזמנו, העולם עדיין לא היה כזה משוכלל ולא העניק לך את האפשרויות המדהימות שיש לך כיום, כשאתה יכול להעביר ולקבל כספים בפייבוקס ובביט וכך להימנע מפגישה פיזית עם המעבירים, ואתה גם יכול לכתוב “מזל טוב" על הקיר של אדם זה או אחר בפייסבוק ביום הולדתו, ובדרך זו להיפטר מהסכנה הכרוכה בהרמת טלפון שעלולה להיגמר בשאלה המצמררת: “אז מתי נפגשים?".
אחר כך הייתי מבוגר יותר וקראתי את ז׳אן פול סארטר, שהודיע חגיגית וחד־משמעית ש״הגיהינום הוא הזולת״, ואני ידעתי שמצאתי עוד חבר.
מאוחר יותר שמעתי את אריק איינשטיין שר שהוא אוהב להיות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים והרגשתי שמישהו שר את תחושות הלב שלי.
אני באמת לא מבין את הצורך הזה להיפגש, להצטופף, לשבת קרוב־קרוב בבית קפה, במרחק של 30 סנטימטר אחד מהשני, ולהחליף דעות, רעיונות, בדיחות, סיפורים, חוויות. לא מזמן איזו מכרה שאלה אם בא לי להיפגש, והרגשתי שאני חייב לומר את האמת כפי שהיא. ״אם להיות ממש כן ואמיתי״, כתבתי לה בהודעת טקסט, ״אז האמת היא שאין לי כוח לאנשים… אני אדם נוראי. אני נפגש עם אנשים רק כשיש לי אינטרס - אינטרס מקצועי או אינטרס רומנטי בעיקר. זו האמת. אני לא אדם שאוהב לשבת סתם ככה ולפטפט, אני אדם נוראי. זו האמת".
בגלל זה אני גם ממעט לצאת לרחוב - שם אתה עלול לפגוש מישהו שישאל אותך “מה קורה איתך, אחי?".
הפנטזיה שלי היא שכל האנשים ילכו עם שַלטים ביד, ואם במקרה הם יראו איזה מכר ברחוב וירצו לדעת מה שלומו הם פשוט יוכלו לכוון אליו את השלט וללחוץ על מקש info (כמו שיש בשלט של הוט ויס) ואז יופיעו מתחת לפרצופו כמה שורות ממצות על הנעשה כרגע בחייו של האדם (שייכתבו בטכניקת הולוגרמה) ולא יהיה צורך לברר ״מה שלומך״ בעל פה. זה פתרון אידיאלי מבחינתי.
לפני שש שנים החליטה ראש ממשלת בריטניה דאז תרזה מיי על הקמת משרד חדש בממשלה, משרד הבדידות, שבראשו יעמוד שר לענייני בדידות. איך ששמעתי על זה, בזמן אמת לפני שש שנים, חשבתי לעצמי שבעצם אני אזרח בריטי גאה (מצד אמי) ואני האדם המתאים ביותר לתפקיד. מה זה מתאים? נולדתי בשביל לאייש את התפקיד הזה.
אז כתבתי מכתב במייל לראש ממשלת בריטניה ושיגרתי אותו. היא לא חזרה אליי (היא מינתה את טרייסי קראוץ׳ מהמפלגה השמרנית לתפקיד). אבל לא התייאשתי, ובכל פעם שנכנס ראש ממשלה חדש לדאונינג 10, אני משגר את המייל שוב. במייל אני מסביר ש״שמי ליאור דיין ואני פונה אליך מכיוון שאני סבור שאני הוא האדם שעליך למנותו לעמוד בראש משרד הבדידות.
אומנם אני אשף של שנאה עצמית, אך אני אוהב להיות לבד. זהו כמובן פרדוקס שלא ניתן להסבירו בכלים לוגיים. אך לבדידות אין לוגיקה ואין חוקים. זה הדבר הראשון שצריך לדעת על בדידות. הדבר השני שצריך לדעת הוא שהבדידות היא כמו גל בים ואין טעם לחתור נגדו, צריך לדעת איך ׳לעלות׳ עליו ולרכוב עליו. ברגע שאתה יודע לגלוש על הבדידות, אין חוויה נפלאה מזו. ואני גולש בדידות מנוסה ועתיר ניסיון, אני יודע איך לרקוח בדידות ולהפוך אותה לחוויה אחרת שתגרום גם לאדם הבודד בארץ לחוש אחרת. אני מבטיח לך שאוכל לעזור לנתיני הממלכה להבין שיש ברכה בבדידות ושהלבד איננו אויב. הנני מצפה בקוצר רוח למינוי, שאותו אעשה בצורה הטובה והמקצועית ביותר".
ובדמיוני כבר שש שנים אני רואה איך אגיע לטקס ההשבעה שלי לשר הבדידות (אגיע לבד כמובן) ואעלה על הבמה ואשא נאום ארוך על הלבדיות והבדידות. את הנאום אסיים במילות השיר ״אלינור ריגבי״ של החיפושיות מליברפול:
All the lonely people
Where do they all come from?
All the lonely people
Where do they all belong?
או שבעצם אולי אלך על מופע הארנבות של ד״ר קספר, ששוררו ב״שיר שלי״ ש:
אף אחד כאן לא מוזמן
העולם שלי קטן
יש מקום רק בשבילי
כי הגעתי לכאן לבד
אני לא צריך פה אף אחד
כי לי תמיד יהיה אותי.
לא לא לא לא
אני אוהב להיות רק עם עצמי
בועט בשמש ממולי
אוהב אוהב תמיד אותי