בתולדות העיתונות ישנם סיפורים של כשלים עיתונאיים, פספוסים, הטעיות. מה שמכנים היום: פייק. זה קורה במקריות, או ברשלנות, או מתוך זלזול. מעבודתי ב”מעריב” במאה הקודמת עולה בזיכרוני כתב בדרום, שביום חורפי אחד התבקש להעביר ידיעה על מזג האוויר במצפה רמון. הכתב שלח דיווח צבעוני על שלג שירד שם, מה שלא היה ולא נברא. הוא לא היה במקום, שלח ידיעה ממוחו הקודח – והודח.

נזכרתי בסיפור ביזרי זה, כשנפרדנו בשבוע שעבר מאחד העיתונאים המסורים ביותר, האנושיים ביותר, כתב ערוץ 1 בצפון – מוטי עדן, רק בן 72 במותו. כשל כזה לא היה יכול לקרות לעיתונאי חרוץ כמוהו, איש שטח מובהק, שחי בכל מאודו את גבול הצפון ויישוביו, את מלחמת לבנון הראשונה ושלטון צה”ל בדרום לבנון במשך 18 שנה. עיתונאי שהביא למסך הקטן סיפורים מרתקים מהשטח, בתקופה הכי גועשת בצפון.

העובדה שהיה עיתונאי חסר פניות לא העיבה על ההערכה הגדולה שהייתה לו לראש הממשלה דאז יצחק שמיר. תמיד התלווה לביקוריו בגבול הצפון ויישוביו – וכך הכרתיו. אבחנתי מיד כעיתונאי שאצלו טובת המדינה, ביטחונה ושלום אזרחיה – מעל לכל. עיתונאי שמלקט כל בדל מידע, כדי להגיש סיפור מדויק ככל האפשר. עיתונאי רגיש, חרוץ, אמיץ, שמזוהה כליל עם הלוחמים ועם התושבים, והיה להם לפה.

נפשי נקשרה בנפשו. אני הדובר והוא הכתב, אני מהממסד (בחופשה מהעיתון) והוא מהתקשורת. ומסתבר שלא בהכרח יש ניגודים בין שני אלה. מוטי חיפש רק את האמת, לא ביקש להתריס וללעוג. הוא ההוכחה שעיתונאי יכול להיות הגון בלי לשרת את הממסד. ציוני, אוהב הארץ ואנשיה, שומר מסורת. אדם עם נשמה גדולה.

רבים בוודאי זוכרים היטב את הכתב המיתולוגי שדיווחיו חיברו את הפריפריה הצפונית למרכז. עיתונאי שכיסה מקרוב את כל ההתרחשויות, כשותף להן, עם אמפתיה עצומה לחיילים. ראה מקרוב קרבות ולחימה, חללים ופצועים, דם ויזע, הרס ושברים, ושמר על קור רוח בדיווחים, לפחות למראית עין. הצופה יושב לו בניחותא בסלון ביתו – וכתב הטלוויזיה מוטי עדן, עם הצלם והמקליט, מגישים לו, לאחר עבודה מאומצת ומסוכנת, דיווחים חיים מזירת הלחימה. 

מוטי עדן לא זכה מהבוסים שלו להערכה, שלה היה ראוי. פעם ועוד פעם התבטא: אני לא חלק מהקליקה. זכורני כתבה אחת עליו מלפני 30 שנה, בעיתון “חדשות”, שכותרתה מקבלת היום משמעות עצובה: “מנוחתו עדן”... אני יכול לציין עיתונאית שמזכירה לי אותו במסירותה, באנושיותה, וזכתה בימים אלה לפרס הוקרה מנשיא המדינה – כרמלה מנשה, תבל”א. 

כתב שטח הוא לרוב אדם מחוספס, חסר סנטימנטים, בעל אגו מנופח. מוטי עדן לא היה כזה. לא היה נשכן. מסור לשליחותו העיתונאית עד תום. עשה עבודתו נאמנה במשך עשרות שנים לא פשוטות – עד שהחליט בעצמו לפרוש. עזב את נהריה עם משפחתו לטובת כפר יונה, לשקט שאליו כה נכסף אחרי עשרות שנים של התרוצצות בשטח. או אז התמסר למעיין השירה שפרץ מלבו, כמו גם להעלאת זיכרונות מימי לבנון הקשים. במהלך 2022 דף הפייסבוק שלו התמלא, לצד שירים מרגשים, בפרקי פרוזה מרתקים, אותנטיים, תחת הכותרת: הייתי שם. 

קראתי פוסטים אלה בשקיקה. אמרתי לו: עליך להתמיד בכתיבת פרקים חשובים אלה מלבנון, להוציאם לאור בספר. מוטי הגיב בתנועת ביטול. אלה הם סיפורי עדות ממקור ראשון, מפרי עטו של עיתונאי שחי את השטח, אמפתי, כתובים ברגישות ובפרטנות. ראוי כי יחד עם פרקי השירה המרגשים, שגם אותם פרסם בקביעות בדף הפייסבוק שלו, יצאו במהרה לאור.

את מקצוע העיתונות מלמדים כיום באקדמיה, במחלקות לתקשורת. ואולם הכישרון המולד חשוב יותר מכל, וגם אהבת המקצוע. עיתונאי טוב יודע להתבטא, מכיר לעומק את תחום כיסויו, בוחן היטב ידיעה או כתבה מכל צדדיהן, משתדל לדייק ולהביא סיפור מושלם, מרתק, מחדש. מוטי עדן היה כזה, עיתונאי שהוא גם איש רוח. שראה בעבודתו שליחות. “הכתב שלנו בצפון”, שהיווה מופת לתקשורת במיטבה.

זה כמה שבועות שמוטי נלחם את מלחמתו האחרונה במחלה הממארת. האופטימיות לא משה מפניו. יומיים לפני מותו, נפרדתי ממנו באיכילוב. קשה היה לראותו מוטל באין אונים במחלקה לטיפול נמרץ. לא רציתי להאמין שחברי היקר, תאב החיים, יפה הבלורית והתואר, עומד לעזוב אותנו. האחות, המורגלת במראות קשים אלה, אמרה לי לקונית: “אין סיכוי”.

פגשתי בהלוויה רבים מהקולגות שלו, וביניהם צלם הטלוויזיה דאז יוסי גבאי. “אני חוזר מכאן הביתה לנהריה”, השיב לשאלתי, “ואולי היישר למקלט”. הכל מבינים שהלחימה בדרום לבנון עלולה להתחדש בכל יום. מוטי עדן כבר לא יהיה עמנו כדי לסקר אותה.