בואו נדלג, שוב, 20 שנה אחורה. הפעם, לא לתוכנית הכלכלית ההיא, אלא להתנתקות ולמה שקרה סביבה. הנרטיב של תומכי הממשלה וה"רפורמה" בשבועות האחרונים עוסק ב"אכיפה הבררנית". איך יכול להיות שאת המפגינים במחאה הנוכחית כמעט לא עוצרים, כמעט לא מאשפזים, כמעט לא בולמים, כמעט לא פוצעים, בעוד בתקופת ההתנתקות המשטרה עצרה בסיטונות, אפילו עד תום ההליכים, הוגשו מאות כתבי אישום, ננקטה יד קשה ואלימה נגד המפגינים וכו'.

אכיפה בררנית? יריב לוין בהתקפה חסרת תקדים על היועמשית
ארגוני הימין יפגינו נגד היועמ"שית: "אין לנו את החסינות שיש לאנשי השמאל"

בשלוש מילים: הבל ורעות רוח. בין תקופת ההתנתקות לתקופה הנוכחית יש רק שתי נקודות דמיון, די מדהימות כשלעצמן: אז הייתה זו מפלגת הליכוד שהובילה את ההתנתקות, עכשיו זו אותה מפלגה שמובילה את ההתנתקות מהדמוקרטיה. אז היה אחד בשם בנימין נתניהו שתמך במהלך והצביע בעדו לאורך כל הדרך, וגם היום הוא מוביל, אם כי בניגוד עניינים מובהק. אבל כאן, הדמיון נגמר.

בתוכנית "הצינור" הוקרנה השבוע כתבה עם התמונות, הסרטונים והמראות מתקופת ההתנתקות. נחשו מי עמד שם ואמר את הדברים הבאים: "מה שאני ראיתי פה היום בשלוש השעות האחרונות זה היה הדבר הכי קרוב למלחמת אחים שאני ראיתי במהלך המאבק נגד ההתנתקות... תמונות קשות, צריך לשים את הדברים בצורה ברורה ולהגיד אותם, היו מוכנים עם נינג'ות, דוקרנים, באו ותקעו מסמרים בתוך הכביש, הכביש היה משותק לחלוטין".

ובכן, זה היה הכתב הצעיר של ערוץ 10 לענייני מתנחלים (ונינג'ות), אחד בשם ינון מגל. זה פשוט: בתקופת ההתנתקות ההתנגדות למהלכי הממשלה הייתה אלימה עד אלימה מאוד. היא הכילה אלמנטים פליליים ואף טרוריסטיים, הצטיידות בנשק חם, באמצעי לחימה, פגיעה קשה בשוטרים ובחיילים וסרבנות. הרבה מאוד סרבנות. שיא המופרכות השקרית שייך, כמובן, לאלוף הנצחי של הז'אנר. בנימין נתניהו. הנה דברים שאמר לאחרונה: "לפני שני עשורים הוויכוח בתוכנו היה לא פחות סוער. המאבק הזה לא חצה קווים אדומים. לא ראינו אז את מה שאנחנו רואים היום. המפגינים לא הכו שוטרים, לא קראו למרי אזרחי, לא קראו לסרבנות".

זה יכול היה להיות מצחיק, אם זה לא היה טרגי כל כך. נתחיל בזה: לקראת סוף אוקטובר 2004 בישרה כותרת ב"גלובס" כי "אביו ואחיו של בנימין נתניהו, בין החותמים על קריאה לסירוב פקודה בעת ההתנתקות". כרזה מפורסמת שהפיצו אז המתנחלים קראה "אין מצב שאתגייס לצבא הגירוש לישראל". בינואר 2005 קראה דניאלה וייס לחיילי צה"ל: "לסרב פקודה ולא להישמע להוראות השלטון הרע". עמיתה של וייס, אז ח"כ ופרופ' אריה אלדד, קרא בפומבי למרי אזרחי. 

זאת ועוד: הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, הביא בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת תמונת מצב שלפיה בצה"ל יש כבר עשרות חיילים סרבנים. התמונה הזו הלכה ותפחה ככל שהתקרב מועד הפינוי. בצה"ל הכינו אז, בחשאי, רשימות צללים שאמורות להחליף את החיילים הרגילים ביחידות השונות שאמורות היו לבצע את הפינוי.

עשרות ולפעמים אף מאות מהחיילים נגרעו ממצבת כוח האדם בגלל "בעיות אידיאולוגיות" או מוסריות. נמשיך: שני חיילים מהנח"ל החרדי נעצרו בחשד כי הניחו מטעני דמה שעוררו פאניקה רבתי בתחנה המרכזית בירושלים. הפרות הסדר היו אלימות באמת, ואף מסוכנות. עשרות שוטרים וחיילים נפצעו. חלק מהפציעות הוגדר "בינוני". המפכ"ל קראדי כיתת את רגליו בין בתי החולים בביקור שוטריו הפצועים סביב השעון. אגב, גם הסוסים נפצעו. בניגוד לתמונת הפייק שהפיצו הביביסטים השבוע (סוס פצוע, התמונה מ־2014), אז סוסים נפצעו ונדקרו על ידי מפגינים. אגב, באירוע פינוי עמונה, כך סיפר לי השבוע ניצב בדימוס ברטי אוחיון, נמצאו סוסי משטרה רבים דקורים בסכינים.

הלאה: הפיגועים שתוכננו על ידי המוחים נגד ההתנתקות כללו פיזור שמן על הכבישים במטרה לגרום לתאונות, פיזור נינג'ות ומסמרים במטרה לפנצ'ר מאות כלי רכב ולתקוע אותם על הכבישים. אלה לא היו תוכניות בלבד. חלק יושם בשטח. השב"כ עצר כמה כנופיות שאגרו אמצעי לחימה. המפורסמת ביותר הייתה זו שבה היה חבר אנרכיסט משיחי צעיר בשם בצלאל סמוטריץ'. סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק (הגרוזיני) אילן (ז"ל) כינה את סמוטריץ' בשם "מחבל יהודי". לדבריו, הוא ניצל את זכות השתיקה שבועות ארוכים במעצר, אף שתכנן "פיגועים על האיילון".

אבל נמשיך: המפגינים גם הציתו שריפות. אחת מהן הוצתה סמוך למתקן של חברת החשמל ואיימה לפגוע בקווי מתח גבוה (600 אלף ואט). נהגים שצמיגיהם התפוצצו נקלעו לפאניקה. הכאוס היה רב, והייתה תחושה של אובדן שליטה. המשטרה והשב"כ עצרו פעילים שתכננו להצית מכוניות בצירי תנועה מרכזיים וכך לחסום אותם. עצורים נוספים תכננו לפגוע בארונות סעף של בזק בבאר שבע. על פי הפרסומים, "ההתארגנות פעלה באופן חשאי, ולולא סוכלה היו עשויים להיפגע שירותי חירום, מערכות שלטון ומשפט". 

ביוני 2005, זמן קצר לפני הפינוי, נתפסו עשרות קילוגרמים של דוקרנים ונינג'ות במסגרייה במושב בית גמליאל. 13 מתנחלים נעצרו. רשויות הביטחון חשפו כמעט כל יום התארגנויות מהסוג הזה, כמעט כולן של מתנחלים קיצוניים, שתכננו להפעיל אלימות כדי לפגוע בהתנתקות. מספר השוטרים והחיילים הפצועים לאורך התקופה מעיד על כך, כמו גם אמצעי הלחימה השונים שנתפסו.

מלל רב נשפך על העובדה שידן של הרשויות הייתה קלה על ההדק ושנערים ונערות נשפטו למאסר עד תום ההליכים בסיטונות. גם זה רחוק מלהיות מדויק. יש מקרה מפורסם של נערה שאכן נשלחה למעצר עד תום ההליכים, מסיבה פשוטה: היא סירבה להישאר במעצר בית והוריה סירבו לספק חלופת מעצר בית. לא נותרה ברירה. צעירים אחרים נעצרו ופשוט סירבו להזדהות ולשתף פעולה עם המשטרה. "היה די כיף, אין מה לפחד מזה", אמרה נערה שבילתה 36 ימים במעשיהו, וסירבה להזדהות, "אני קוראת לכולם להיאבק למען ארץ ישראל. נראה מה יהיה ביום רביעי, עוד לא החלטתי אם להצטרף לחסימת הכבישים".

לסיכום: הפעולות שסיכל השב"כ סביב ההתנתקות היו חשאיות, אלימות, גובלות בטרור. אין בזה שום דבר דומה למה שקורה היום. האלימות הייתה קשה, ההתרעות המודיעיניות היו ברורות, הסימנים המעידים היו רבים. חלק מהמוחים אז, שאפו לגרום לפגיעה בנפש. מספר רב של אנשי כוחות הביטחון נפצעו ואושפזו. במחאה הנוכחית אין פגיעה ברכוש, אין פגיעה בנפש, אין התארגנויות מחתרתיות, אין תוכניות לפיגועים או פגיעה בתשתיות. מה שיש זה חסימות כבישים בדרכי שלום, ללא אלימות כלשהי. זו הסיבה שהמשטרה נוהגת אחרת לגמרי. ככה פשוט.

ועוד משהו קטן, או גדול: במהלך הניסיונות לסכל את ההתנתקות, נרצחו שמונה ערבים. החייל עדן נתן־זאדה רצח ארבעה באוטובוס סמוך לשפרעם (לפני שנרצח בעצמו), המתנחל הקיצוני אשר ויזגן רצח, סתם ככה, ארבעה פועלים פלסטינים. בשירת הים נאגרו אמצעי לחימה ובלוני גז. בשלב מסוים הכריזו מתנחלי שירת הים על היישוב כישות מדינית עצמאית וניתקו את עצמם ממדינת ישראל.

אפשר להוסיף כאן סיפורי אלף לילה ולילה מסמרי שיער על מה שקרה בהתנתקות. על מה ששפכו וזרקו על החיילים והשוטרים מהגג של שירת הים ובית הכנסת בכפר דרום. על הקללות והיריקות. אבל אין צורך. ולסיכום: מי שמנסה ליצור סימטריה בין הטיפול בחוסמי הכבישים בהתנתקות לחוסמי הכבישים במחאה הנוכחית, פשוט לא אומר אמת. גם אין צורך לשאול לאן נעלם השב"כ. הוא לא נעלם, פשוט לא זקוקים לו הפעם.