השבוע נחתה בתיבת הדואר שלנו צרה. בדרך כלל, כשדבר מה מגיע אל תיבת הדואר שלנו, הוא נוסך בי תחושה של אחיזה נעימה בעבר והתרפקות, בפרט בזמנים סוערים. אלא שבמעטפה הלבנה הצחה לא היה דבר להתרפק עליו. חיכו בתוכה מילים כמו “עיקול", “רכב", “בא כוח" ו"מסייעים בתיק ההוצאה לפועל".
עכשיו, מה לנו, בית של שומרות ושומרי חוק, ולהוצאה לפועל, ומיהו אותו בא כוח שמתפרץ לחיינו עם אגרוף ומרשה לעצמו לאיים, כשהוא מסתתר מאחורי איזו כתובת בשרון?
קודם כל, הדופק שלי קצת זינק מבהלה. יש לי יכולת יוצאת דופן להיות בו זמנית בכמה מקומות, כך שכאשר פתחתי את המעטפה, נכחתי גם בסלון ביתנו וגם בעתיד, נאמר בעוד שבועיים, כשאני נתלית על סורגי משרדי ההוצאה לפועל ומתחננת שמישהו יקשיב לי.
זו תמונה שאני מכירה מקרוב: אחרי הצבא עבדתי שם בארכיון. בכל פעם שיצאתי מבטן האדמה לאור השמש, נתקלתי באנשים שהתחננו שמישהו יעזור להם. הקריירה המפוארת שלי כארכיבאית הסתכמה בתוך 12 יום, אם זיכרוני אינו מטעה אותי. מי ידעה שימים יכולים להיות כל כך ארוכים, מייאשים ועצובים.
עם המעטפה ביד התחלתי לפרוק את הנתונים שבתוכה. אז יש לנו “בא כוח", והנה התחקירנית שבי מעלה שזה עורך דין נתנייתי. אני באמת מבינה שאנשים שונים צריכים להתפרנס בדרכים שונות. יש כאלה שבחרו להיות טורפי נבלות. גם זו פרנסה. אולי אפילו הנבלות בחרו אותם, ורק אותם, להיות טורפיהן. אבל גם אם מאן דהוא, כמו שאומרים אצלנו בארמית, בחר להתפרנס מזה, אולי כדאי שיעשה את זה בלי לחפף?
אני לא יכולה שלא לחשוב כמה אנשים בארץ מקבלים מכתבים כאלה, פתאום באמצע החיים, בלי אזהרה. כמה אנשים חוטפים התקף חרדה או התקף לב כי איזה עורך דין החליט לעשות לעצמו חיים קלים. קל להעביר שדר אלקטרוני להוצאה לפועל, תוך הישענות על סטטיסטיקה שגורסת שרוב הסיכויים שזה יתפוס טוב.
ההוצאה לפועל גאה במספרים. לא מזמן פרסמה את חלקם: בשנת 2022 נפתחו בסך הכל 288,505 תיקי הוצאה לפועל לעומת 304,457 שנפתחו בשנה הקודמת. כ־93% מהתיקים נפתחו באופן מקוון. ומה באשר למיעוט שסתם אוכל חצץ בדרך? על זה לא מצאתי נתונים. כך גם על השאלה מי מזכיר מעת לעת לעורכי דין נכבדים רבים שהם פשוט גילדה שמכילה מספר מופרז של כמוהם, מה שאומר שהסיכון שלהם לשגות גדל.
מי, חוץ ממני, יתקשר גם ללקוח של עורך דין שכזה - במקרה זה חברת אשראי גדולה, כדי לדווח להנהלה על החפיפניק שהיא מעסיקה תמורת ריטיינר דשן, מי יתעקש, כשהוא מקבל מכתב כזה, להגיד לעורך דין מה דעתו עליו ולהעמידו על טעותו, ולמי לעזאזל יש כוח בכלל. החיים הרי מסובכים גם ככה.
איתרתי את כתובת הדוא"ל שלו וכתבתי אליו: “הייתי מצפה מעו"ד ותיק שיעשה את שיעורי הבית שלו לפני שהוא משגר מכתב הטרדה כמו זה שהגיע אלינו זה עתה. אלה חיים של בני אדם. קצת רצינות וזהירות!". מקץ דקות ספורות הגיעה התשובה. אם המכתב הבהיל אותי, ההודעה בדוא"ל כבר שרפה לי נתיכים במוח. פרט לעבודה רשלנית היו בה גם התרסה, התייהרות וכל הניסוחים שיכולים להוציא אותי משלוותי. “בהתאם לתקנה זו וזו", “ברוח האמור מטה - קצת רצינות והבנת הנקרא", “הומצא לנו", “מעלה תהיות" ועוד כמה מהמילון הארמי־עברי־יומרני כמו “הא ותו לא" ושאר חירטוטין לסומין. מה שנעדר מהמכתב היה התנצלות של עורך הדין הזה על טעותו. להפך. הוא דאג לחבוט לי בראש. חלילה שלא יתנצל, זה עוד עלול לעלות לו כסף.
ואני בכלל התכוונתי לכתוב על התנצלויות ועל מה שהן שוות, אבל אז הגיעה המעטפה הלבנה־שחורה. לעתים טורים אישיים, בפרט אלו השבועיים, צריכים להיחצב מתוך סלע עד שצורתם מתגלה. לפעמים, כמו השבוע, הם נכתבים מעצמם.
אני לא פריקית של התנצלויות, כן בעד הרעיון לנסות למנוע מצבים שאחר כך גוררים התנצלויות. “מודה ועוזב ירוחם", כתוב בספר משלי. אבל מה אם האדם לא באמת עוזב, אלא מקשקש שברי התנצלות וממשיך הלאה, למבצע הקטל הבא שלו עד ההתנצלות הבאה, או גרוע מזה, כמו בתחילת הפסוק ובמקרה שלנו, “מכסה פשעיו"?
אז האחד מתנצל, השני מביע צער, השלישי מביע חרטה, הרביעי מבקש סליחה. הבחירה בביטויים ספציפיים היא לא מקרית. כל אחד מהם מעיד על דרגת חומרת המעשים שעליהם נלקחת האחריות. מכל המילים והניסוחים, הכי ממזרה היא המילה “התנצלות". לכאורה, כמו שאומרים עורכות ועורכי דין המתרבים כחול אשר על שפת הים, התנצלות ראויה משמשת על תקן חרטה על פעולה שגויה או מזיקה, והבעת כבוד כלפי הצד השני. בהתנצלות כנה, קיימת הכחשה של כל כוונה לגרום נזק.
אני הקטנה, שבחרה ללמוד תחומים אחרים לגמרי, מסתכלת על המילה הזאת ומבינה שהיא יושבת על שורש נצ"ל, שמרמז גם על ניצול, על הסרת אחריות, ועל הצלה - פעמים רבות מדי, של המתנצל ולא של הנפגעים.