אומרים שאנחנו נולדים דף חלק, נקי נטול פחדים, והאישיות שלנו מתעצבת עד גיל 6 באמצעות הסביבה שבה אנחנו גדלים. זו הסיבה לכך שהייתי סקרנית לגלות מה הייתה חוויית הפחד הראשונה שהרגשתי בחיי, כזו שנחרטה בתודעה שלי וקרוב לוודאי השפיעה על העתיד שלי.
כל מה שיכולתי לדלות מזיכרוני היה שיעור בלט באולם ספורט בבית הספר בחופשה שבין הגן לכיתה א'. המורה לבלט התריעה שדלת הברזל ננעלה ואי אפשר לפתוח אותה, היא צעקה כל כך חזק מהחלון ואמרה: “מה יהיה?", צמד מילים ששינה לי באותו רגע, בגיל 5 ועשרה חודשים, את הכל.
זה מצחיק עכשיו, אבל הייתי בגיהינום של חיי. היא לא חשבה על עשרה ילדים בני כמעט 6 שהחוויה שלהם הייתה שלא יוכלו לצאת מהחלל הזה לעולם.
בסוף הדלת נפתחה. פועל מיוזע בגופייה לבנה עלה במדרגות והשאיר צרור מפתחות עבה. שנים אחר כך לא יכולתי ללבוש גופייה לבנה בגלל האיש שטרק את הדלת על קריירת המחול שלי לנצח.
אותי זה לא הרגיע. בכל עשר דקות רצתי למטה לוודא שהיא לא נטרקה שוב. בסוף השיעור המורה דיברה עם אמא שלי, ואמרה לה שאני כנראה עדיין לא מוכנה לחוגים עם ילדים אחרים. זה התאים לי, גם אני לא רציתי לחזור לשם שוב.
פרשתי זמנית מבלט ועברתי למוזיקה. למדתי במשך שנים לבד, עם מורה פרטי שהייתי באה אליו לשיעורים מדי שבוע. בלי ילדים אחרים, בלי דלתות ברזל עם סכנת נעילה.
חזרתי לרקוד רק כמה שנים אחר כך והצלחתי לא רע, אבל זה היה קצת מאוחר מדי במונחים של בלרינה קלאסית. לא פעם שאלתי את עצמי מה היה קורה אם לא הייתי עוזבת את השיעור באותו יום ולא חוזרת אליו לעולם, מעניין מה הייתי עושה היום בחיים אם לא הייתי עוזבת. נכון, אני מאמינה שהחיים הם דלתות מסתובבות וכל האפשרויות מתקיימות בו זמנית ומובילות בסופו של דבר לאותו מסלול קבוע מראש, רק שלפעמים הדרך קצרה וקלה ולפעמים היא ארוכה ומעייפת.
עד היום אני לא יודעת ממה באמת פחדתי, כי דלת נעולה היא בסוף רק דלת נעולה. אני מניחה שזה היה בעיקר פחד מהלא נודע, ובעיקר ממה יקרה אם זה יקרה שוב.
חשבתי על הסיפור הזה ועל ההחלטה הרגעית שקיבלתי בגלל התנהגות של אנשים אחרים. לבני אדם מסוימים זה נגמר בגיל 6, האופי מתעצב והאישיות מתפתחת בהתאם לנתונים הראשוניים שנצרבו בחיים על פני האדמה, אני מרגישה שאולי הייתי ספוג אנושי יותר מדי שנים, וספגתי יותר מדי נתונים ממה שהייתי צריכה.
אחת ממשימות חיי האישיות בשנות הבגרות הייתה לחקור את עניין הפחד. הפחד הלא מוחשי, לא מנחשים או מג'וקים או מגבהים, פחד עם שם לחרדה ממשהו ספציפי. המוח האנושי לא יודע להתמודד עם רגשות עצומים עד משתקים מתופעות אמורפיות, מדברים שאי אפשר להגדיר במילים.
תגידי לי בדיוק ממה את מפחדת, אמרו לי לא פעם, בעיקר בתקופה שבה הייתי אומרת קודם כל “לא" לפני “כן". התשובה, “אני לא ממש יודעת", לא איחרה לבוא.
פחד הוא עניין מתעתע, במיוחד כשהוא נובע ממשהו שאי אפשר להסביר, הלא נודע הוא ביטוי גדול מדי לחיים עצמם, מישהו באמת יודע משהו בחיים האלה?
לא מזמן עלתה פרסומת לאיזה מוסד אקדמי ששאלה את מי שצפה בה: האם את טיפוס שאוהב להיות מופתע או שאת מעדיפה להיות מוכנה? אני מיד עניתי שאני אוהבת להיות מופתעת, אבל הנדסת הרגשות של המפרסמים, שציירה דמות מבוהלת ומבועתת מפני עתיד לא נודע, לא הותירה לי ברירה אחרת. זאת אומרת, לא הייתה מותירה לי ברירה אחרת, אילו הייתי עכשיו בת 20 אבודה, שמבינה שהיא צריכה לתכנן כל פרט בחייה, כי לא נודע זה בהכרח מפחיד.
כמו שאתם בוודאי מבינים, הדוקטורט שלי על מנגנון הפחד האנושי עדיין לא ראה אור. רק למדתי לשלוט בו עם השנים, להשקיט אותו, להבין שרובו בכלל לא שלי אלא תוצאה של הנדסת תודעה קולקטיבית אנושית, שמקורה בצורת השליטה הנוחה ביותר על האנושות. תפחדי, כי כולם מפחדים. אז היום אני לא מפחדת בגדול, אולי בעצם לפעמים קצת כן ממש טיפה, אבל אז אני מיד מזכירה לעצמי שגם דלתות ברזל ענקיות שננעלות פתאום, אפשר בסוף לפתוח.