מדי פעם צף במערבולות חיינו הלאומיים אירוע מפיל אסימון. הקמת המדינה, מלחמות יום הכיפורים או לבנון, רצח רבין, או אלאור אזריה מוציא פלסטיני פצוע להורג בכיכר העיר ומעשה לגיבור עממי. כך גם קריאתו של בצלאל סמוטריץ' "למחוק את חווארה", או הקמת קואליציית 64 ימין על מלא אחרי הבחירות ניסיון.
כל הפעולות האלה הן תוצאה של תהליכים עומקים שעולים אל פני השטח, ובדרך אמורים לחולל גל צונאמי שאחריו ה"עם" אמור לחשב מסלול מחדש: או לקבל תכתיב ממשלתי שכולל הדתה וסיפוח, או לחולל תנועת מחאה.
גם רצח כפרי מקומי בבורקה על ידי מתנחלים שודדי קרקעות אמור להיות, ציבורי בישראל, סוג של מכה תודעתית מפילת אסימון. רון בן ישי כתב ב-Ynet כי "הפרעות שמייצרים הקיצוניים שבין המתנחלים משרתות היטב את 'תוכנית ההכרעה' שהתווה לפני שש שנים מי שמשמש היום כשר במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ'. על פי התוכנית הזו, יש להביא בכוונת לעימות גדול בין הפלסטינים ביה" ושומרון על היהודים במדינת ישראל ובהתנחלויות. כמו מהעימות הזה ייכנס צה"ל בעוצמה בפלסטינים, יהרוג אותם ויחריב את כפריהם". יופי, רון, ברוך הבא למועדון. שום דבר חדש עבור מי שקורא את הטקסטים בטורים שלי. ועדיין בן ישי טועה, ובגדול.
זו לא "תוכנית סמוטריץ' לפני שש שנים". הפיגוע הטקטי בבורקה הוא רכיב באסטרטגיה של 50 שנה כמעט, או דין בורקה כדין חווארה. שניהם יושבים על כביש 60, שהוא כביש משותף שחותך את הגדה והשליטה בצירים מרכזיים. מדובר בחלק מאסטרטגיית המתנחלים עוד משנות ה־70, מימי פנחס ולרשטיין, שהיה מראשוני גוש אמונים, מזכיר מועצת בנימין ומזכ"ל מועצת יש"ע בהמשך כ־30 שנה.
גילוי נאות: היינו קצת חברים, וגם ללא בדיקה אני משוכנע שולרשטיין מתנגד כיום לפעילות נוער הגבעות. לא שהוא מתנגד לסיפוח ולבו נכמר על גורל הפלסטינים, אבל הוא מה"ממלכתיים". אלה ששיחקו אותה ממשיכי השמאל, ואפילו נעזרו מקצוענים ואנשי רוח של מפלגות השמאל. אלה התקנאו ברוח החלוצית של חובשי הכיפות, לובשי הדובונים שהסתובבו בסנדלים תנ"כיים על גבעות טרשים והזכירו לחלוצי השמאל הוותיקים את תהילת נעוריהם כשהקימו כאן עם מפורד, מדינה עצמאית, צבא קטלני ותפוזים.
הציונות החלוצית־חילונית היתה מודל אופציה והזדהות של ראשוני המתנחלים, בהם משה לוינגר, חנן פורת, בני קצובר ועוד. תנועת בני עקיבא. לבאים אחריהם, מאורי אריאל, כצל'ה וזמביש, היו נערים משלהם שבושלו במכללות והמדרשיות בשטחים. אחריהם הגיעו לשטחים נערי גבעות מדובללים, מעין כת משלהם. אלה שהורסים, שורפים, עוקרים ושם הורגים כחיילי המיליציות האלימות בפיקודם של סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
ככל שגבר כוחם הפוליטי והשפעתם של העסקנים על מבנה הקואליציה, כך גברה חוצפתם של המדובללים בשטח. חוות הרועים הן סוג של סיפוח זוחל אלים, גם נגד צה"ל, בהמתנה לפרובוקציה ולמלחמה שיקרבו את הקץ לפלסטינים בשטחי הגדה. רק לפני כמה שבועות עצר צה"ל עדר דומים שלווה במתנחלים בפאתי הכפר אום צפא בשיטת הרועים היורים בבורקה.
הם מבצעים את אורנים קטן (כמו בשיטת עד 40 ק"מ במלחמת לבנון הראשונה) בהמתנה לצה"ל שיבצע אורנים גדול (כמו השלום עם לבנון) ותכנונים לאורנים ענק (חיסול המלך חוסיין והפיכת ירדן למדינה פלסטינית). כמו בלבנון, גם בגדה זה יסתיים בבכי ובנסיגה (סליחה, בקירה).
הורדת מסך
שנים אני מזהיר מפני גיוס חובשי כיפה. לא בגלל שהם חיילים גרועים, פחדנים או בלתי מיומנים. ההפך - הם המסורים והנחושים ביותר. מדובר בחיילי מוטיבציה שמתודלקים בהשקפת עולם אמונית־דתית־לאומנית, ומתמודדים על ניהול הצבא בדרגי הביניים ובשטח. במטכ"ל (עדיין) לא הולך להם, אבל בשטח הם ניצבים מול החייל הליברלי־דמוקרטי שמגיע מבית היוצר שלו בבית, בשכונה ובבית הספר.
גם חובש הכיפה וגם החילוני־דמוקרטי ניצבים מול הבעיה הבוערת, תרתי משמע, שהיא יחסים כובש־נכבש בינינו על הפלסטינים. היחידה לתפקד כחייל כובש (אלא אם אתה סדיסט מטבעך) היא הצדקה גמורה לפרקטיקה הבעייתית של ניהול ההיקף בשטח הכבוש. חייל ליברלי־דמוקרט מבית הגידול החילוני מגיע לחיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית עם תשתית כל־ישראלית שאומרת "הם אויבים שרוצים בנו אז אנחנו מתגוננים", אלא שהוא נטול מגננה אמונית מפני המראות והקולות של אוכלוסייה נכבשת.
למזלנו אין בשטחים "מלחמה" של ממש. נוהל הקרב הוא שיטור קלגסי שלא מחייב את העוצמה הנפשית שנדרשת במלחמה אמיתית. לחייל הישראלי בשטחים לעולם יש יתרון כוחני מכריע. פה ושם נקלעים ל"תאונות" אקראיות. משחקי החתול־עכבר מזמנים לחתול מדי פעם ביש מזל, והפגיעה בכוחותינו מלבה את המוטיבציה ברגשות נקם ברמה האישית והיחידתית.
אלה הם חוקיים המלחמה שנקלענו אליהם, וכאן מגיע התוספת של חובשי כיפות. יש להם כקול פעיל פעיל על הלכי הרוח ביחידות. לא רק על "מסורתיים" כמו אלא על אזריה, אלא גם על חילונים גמורים שאמורים להתמודד עם מדיניות שלכאורה סותרת את הערכים שהם סופגים בבתי הגידול שלהם.
דוגמית מני אלף? לפני כשבועיים חיילים גישו פלסטינים מבור מים בבעלות פלסטינית. מתנחלים שבאו לנפוש במקום הקימו ציליות והורשו להישאר. באורח טבעי, כלומר אנושי, חיילים מחפשים הצדקה להתמרות בפלסטינים. בצה"ל הם פוגשים ב"יחד" של חובשי הכיפות, ובמציאות של חוסר ודאות יש בו אפקט מחזק. חובשי הכיפות לא צריך להיות מיסיונרים גלויים ואגרסיביים של המשנה שעליה חונכו ובה נשבו.
בעיקרון, הדרך לתפקד בשטחים היא באמצעות הורדת מסך אט מול הכלל, וצה"ל בהחלט נעזר במוטיבציה הטבעית של חובשי הכיפות. מבחינתם ה"מלחמה" נגד הפלסטינים היא מלחמת מצווה, והטבעיות שבהן הם מערכות למלחמה הזו מד ביקוש גם חייל חילוני, שנטמע כבורג באווירת ה"לחימה".
ככה על הדרך, חובשי הכיפות קונים את ההדתה שפושה בצה"ל, וגם זה אתגר לא קטן עבור החייל החילוני־ליברלי. בייחוד למי שמגיע לסביבה מלחיצה עם המטען הכי חשוב של משנה ליברלית-דמוקרטית: לעולם תטיל ספק, ויש לך החופש לעשות זאת. החלק האופטימי הוא שבשירות עצמו, במאבק בין ספקנות לפסקנות, מנצח החייל הסרוג. בתוצאות האמת שנספרות אחרי שירות (לא מחקר, אבל התרשמות מבוססת) מספר היוצאים בשאלה מבין הסרוגים גדול בהרבה ממספר החוזרים בתשובה. וזה מה שינצח גם באזרחות.