לפני כשבוע וחצי החליט שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לעצור העברה של כמה מאות מיליוני שקלים לרשויות המקומיות הערביות, כספים שהובטחו להם בימיה של הממשלה הקודמת. שר האוצר תלה את ההחלטה הזו, בין היתר, בכך שתקציבים מהסוג הזה "עוברים פעמים רבות לארגוני פשע וטרור, שהשתלטו על המכרזים והתקציבים ברבות מהרשויות הערביות", ובכך ש"עד כה לא קיים שום מנגנון שעוקף את המכרזים הללו".
סמוטריץ' לא חוזר בו מהקפאת התקציבים, אך נתניהו מתחייב: "הכספים יעברו לחברה הערבית"
סמוטריץ' משיב לארבל ועוקץ את שקד: "מדובר בכסף פוליטי למשפחות פשע"
אדגיש, הטור הזה לא נכנס לשאלה אם צדק סמוטריץ', אם לאו, אם היה צריך להעביר את הכסף, אם היה צריך למנוע אותו, או אם היה עליו להעביר אותו רק אחרי שתושלם בניית המנגנון שיבטיח שיגיע ליעדו. אין לי דעה מגובשת בעניין. הטור הזה מבקש להראות כמה גדולה הבעיה ברשויות המקומיות הערביות. כמה מיליארדים משקיעה המדינה במגזר הזה, כשהיא יודעת היטב שחלק נכבד מהם לא יגיעו ליעד, אלא יזלגו הצדה.
זה נשמע מטורף, אבל זו המציאות. במשך שנים ארוכות מדינת ישראל מזרימה כספים בהיקפי ענק למגזר גדול בתוכה, כשהיא יודעת שאחוז גבוה מהכספים הללו מפרנס עבריינים, תחמנים וגנבים שעושים בית ספר לה ולכיס העמוק שלה. שחיתות יכולה להימצא, כמובן, בכל מקום. היא קיימת, כפי שאנחנו יודעים, גם במגזר היהודי. אבל האופן המובנה והשיטתי שלה טיפוסי למגזר הערבי, ולו בלבד.
חוגי בית
באפריל 2022 הניח גור רוזנבלט, סמנכ"ל ומנהל מינהל רישוי, בקרה ואכיפה במשרד החינוך, מסמך מטלטל על שולחנה של מנכ"לית המשרד דאז דלית שטאובר. כמה שנים קודם לכן קיבלה הממשלה את התוכנית לפיתוח כלכלי בחברה הערבית. פרויקט אחד מיני רבים שיצאו לפועל מתוך התוכנית הזו – "אתגרים לקידום מערכת חברתית־ערכית־קהילתית בחברה הערבית" – היה אמור לסייע לנוער הערבי בישראל לקבל "הזדמנות שווה לשכלל מיומנויות אישיות וחברתיות... לפתח את עתידם כרצונם ולהביא למוביליות חברתית".
במסגרת הזו תקצב משרד החינוך רכזי נוער ברשויות הערביות ובבתי הספר והפעיל מערך רחב מאוד של חוגים, חינם אין כסף. 70 מיליון שקל הקציב משרד החינוך מדי שנה בשנה רק למיזם הספציפי הזה, ובסך הכל השקיע בו למעלה מחצי מיליארד שקל. השורה התחתונה של הביקורת שהונחה על שולחנה של המנכ"לית הייתה מדהימה: רוב הכסף שהושקע בתוכנית היפה והחשובה הזו, מאות מיליוני שקלים, נזל ברשויות הערביות לצדדים, וכלל לא הגיע אל בני הנוער שאליהם הוא יועד.
אנשי הביקורת של משרד החינוך שיצאו לשטח, כדי לבדוק מה נעשה בכסף בשנים תשע"ח־תשפ"א (2017־2021 לערך), חזרו המומים. בשנת תשע"ח, לדוגמה, הם בדקו 250 חוגים ב־42 רשויות ערביות שמשכו עבורם כסף. 77% מהחוגים האלה, התברר, כלל לא התקיימו. בשנת תשפ"א השתפר המצב כש"רק" שליש מהחוגים לא התקיימו, כל זה כשהרשויות המקומיות מקבלות את הכסף ומדווחות דיווחי שקר, בלי להתבלבל ובלי למצמץ.
רגע, זה עוד כלום. המצב בפועל עוד הרבה יותר גרוע מכפי שזה נראה, משום שכל הנתונים שבידי המשרד מתייחסים רק לאותן רשויות "צדיקות" שבכלל טרחו להעביר דיווחים למשרד החינוך, ובכך אפשרו לאנשי המשרד לצאת לשטח ולבדוק מה הן עושות בכסף והאם הן אכן מקיימות חוגים.
35 מתוך 76 הרשויות שנכללו בתוכנית בכלל לא עמדו בהתחייבות לדווח למשרד החינוך מה עשו בתקציבים שהועברו אליהן, ולפיכך כלל לא נבדקו. והנה עוד נתון בלתי נתפס: בשנת הלימודים תשע"ח (2017־2018) רק 13% מהתלמידים שהרשויות הערביות דיווחו שמגיעים לחוגים וגם קיבלו עבורם כסף, אכן הגיעו. עבור כל השאר הועברו למשרד החינוך דיווחים פיקטיביים. נבהיר שוב, לא מדובר ברשות סוררת אחת או בראש רשות בעייתי אחד. מדובר בעשרות כאלה.
חלק מהחשבוניות שנבדקו גילו שהכספים זורמים לכל מיני מטרות, שבינן לבין חוגי העשרה לילדים ונוער אין ולו קשר קל. עוד נתגלו העסקות של קרובי משפחה, דיווחים סותרים על אותם חוגים, חשבוניות מזויפות, חשבוניות כפולות, משכורות כפולות ששולמו ועוד.
באחד המקרים הבחינו במשרד שתמורת הכסף שהועבר הגישה הרשות המקומית חשבוניות של ספקים של חומרי בנייה. ראש הרשות, שהוזמן לשימוע, הודה שבמקום להעביר את הכסף לחוגים לילדים, הוא לקח אותו כדי לשפץ לעצמו את הלשכה. כספים אחרים הוצאו על כנסי בחירות של ראשי הרשויות, שעל מנת להצדיק את השימוש בהם התכסו בעטיפה של ערבי חשיפה לתוכניות ההעשרה לילדים ולנוער.
שוב ושוב אנחנו שומעים מצדם של ראשי הרשויות הערביות דרישות מוצדקות בדבר הצורך להשקיע בילדים ובנוער, כדי שלא יידרדרו לפשע, ואז מתברר שכאשר המדינה משקיעה בצעירים הללו את מיטב כספה, לוקחים אותו ראשי הרשויות לטובת מטרות אחרת.
צריך לחזור שוב על השורה התחתונה: משרד החינוך תקצב חוגים לרשויות מקומיות ערביות ובדואיות בסכום של 70 מיליון שקל לשנה, ובסך הכל בסכום של למעלה מחצי מיליארד שקל במשך כמה שנים, כאשר הדוח קובע: "רובו של התקציב שהוקצה לתוכנית לא הגיע בסופו של דבר אל התלמידים". ומדובר כאמור בדוגמה אחת בלבד, בתקציב אחד שנבדק ובתוכנית חינוכית אחת מתוך מי יודע כמה.
במינהל רישוי בקרה ואכיפה, אגב, המליצו נוכח הממצאים הקשים לקזז את רוב רובם של הסכומים שהועברו לרשויות. "בפועל", מציין הדוח, "ולאחר התערבות ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל מול מנכ"ל המשרד ומול חשב המשרד, הוחלט להקל בצורה משמעותית את מסקנות הבקרה והביקורת באופן שרובם של הקיזוזים בוטלו בסופו של דבר". נפלא, לא?
ביולי 2020 פורסם מסמך סיכום של המלצות ועדת מנכ"לים שהוקמה כדי להתמודד עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. בראש הצוות הזה עמד רונן פרץ, אז ממלא מקום מנכ"ל משרד ראש הממשלה. "התקציבים הגדולים לרשויות המקומיות, ובפרט התקציבים שנובעים מהחלטה מס' 922 לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים, קורצים לארגוני הפשיעה", סיכם הדוח. "גורמי הפשע משתלטים על מכרזים עתירי תקציב ברשות המקומית, והכסף מגיע לידיהם במקום לשמש לשיפור השירות לאזרח. כך מהוות הרשויות המקומיות 'מכרה זהב' עבור ארגוני הפשיעה – מקור להכנסות עצומות בדרכים שנראות לכאורה כשרות...".
הסעה לשום מקום
לפני שנתיים פרסם מבקר המדינה מתניהו אנגלמן דוח מיוחד שעסק במצב בנגב. הדוח הזה סיפק עוד הצצה מרתקת על האופן שבו כספי מדינה זורמים במגזר הערבי לכל עבר, ומקום קבורתם לא נודע. קחו את המכרזים להסעות. בשנת 2019 שילמה המדינה 180 מיליון שקל רק עבור הסעות תלמידים בשתי מועצות אזוריות בדואיות, אל קסום ונווה מדבר. הרבה מאוד כסף. "ממידע שהתקבל במשרד מבקר המדינה", נכתב בדוח, "עולה החשש לביצוע מניפולציות ואי־התאמות בדיווחים השונים של קבלני ההסעות".
הבדיקות שנערכו העלו חשד שמכיוון שמשרד החינוך לא יודע איפה מתגורר כל תלמיד, מישהו חוגג על חשבונו עם דיווחים על נסיעות ארוכות בהרבה מאלה שבאמת מתרחשות. בין השנים 2015־2018 ביצע משרד החינוך שתי ביקורות שטח. בראשונה, שבה נבדקו מרחקי הנסיעות נוכח הדיווחים מהשטח ונוכח הסכומים שמשולמים עליהן, נתגלו פערים של 100% עד 500% בין המרחק הרשום בבקשת התשלום, לבין המרחק שנמדד בפועל.
כך לדוגמה, עבור הסעה מהיישוב סבבחה לגן המיוחד סעווה, נמדד בפועל מרחק של שלושה ק"מ, בעוד המרחק שצוין בבקשה להסעה עמד על 17 ק"מ. גם עבור ההסעה מפזורת כסייפה לגן מעוכבי התפתחות כסייפה נמדד בפועל מרחק של 15 ק"מ, כשהמרחק שצוין בבקשה להסעה עמד על 29 ק"מ. תעשו חשבון כמה פעמים נוסעים הקווים האלה הלוך וחזור בכל שנה, ותבינו איך גונבים את המדינה בקלות.
אבל זה עוד כלום. ביקורת שנערכה במועצה האזורית נווה מדבר ביוני 2018, עבור משרד החינוך, מצאה פער ענק בין הצהרת המועצה על מספר התלמידים שמוסעים אצלה ללימודים לבין הנתונים של משרד החינוך: פער של 3,015 אצל התלמידים המוסעים בחינוך הרגיל, ופער של 178 אצל התלמידים המוסעים בחינוך המיוחד. מבקר המדינה העריך את הפערים הללו בכ־20 מיליון שקל!
רוצים עוד? 65 תלמידים דוּוחו, לצורך קבלת תקצוב, גם על ידי מועצת אל קסום וגם על ידי מועצת נווה מדבר ככאלה המוסעים על ידן. 12,600 תלמידים שהמועצה האזורית אל קסום דיווחה שלומדים אצלה כדי לקבל עליהם תקציב להסעות, התגלו ככאלה שלא לומדים במועצה ואפילו לא גרים בתחומה. רשות הסדרת הבדואים הסבירה את הדברים מפורשות: "תקציב ההסעות מנופח ביותר, ומבוסס גם על מידע לא נכון של מגורי התלמידים, על כמויות לא נכונות ועל מסלולים לא נכונים. יש פה חשד גדול לפלילים על ידי כלל המעורבים בנושא...".
הלאה. יש בנגב יישובים שזכאים להטבות מס, ויש כאלה שלא. הטבת מס יכולה להגיע בשיאה עד לכ־42 אלף שקל לשנה. הרבה כסף. ומה התברר? שרשויות מקומיות בדואיות שתושביהן זכאים להטבה הזו, מסייעות לבדואים אחרים שלא גרים בתחומן, לקבל אותה גם הם. כך, ביקורת של רשות המסים, שנערכה ב־2019, העלתה שבלקיה, בכסייפה ובמועצה האזורית אל קסום מנפיקים אישורי תושב למבקשים שכלל אינם מתגוררים בתחומיהן.
נמשיך. דיברנו על גניבת כספים בהסעות, דיברנו על גניבת כספים בהטבות מס, ועכשיו תראו מה קורה במכרזים על אבטחת מוסדות חינוך. המועצה האזורית נווה מדבר שילמה בשנתיים שנבדקו 14 מיליון שקל לאבטחת מוסדות חינוך. באל קסום עמד הסכום בשנתיים האלה על כ־20 מיליון שקל. ומה גילתה הביקורת? שבשתי המועצות הללו לא מתבצעת שום אבטחה של הילדים בגנים ובבתי הספר.
המדינה משלמת עשרות מיליונים לרשויות המקומיות כדי שישמרו על התלמידים, הרשויות לוקחות בחדווה את הכסף, ולא מציבות שום שמירה. מה הן כן עושות? מה שבעגה המקומית קרוי "שמירת רכוש". חברות מקומיות מקבלות הרבה מאוד כסף כדי "לשמור" על מוסדות החינוך בשעות הלילה, כשאיש אינו נמצא בהם, מה שבמשרד מבקר המדינה פירשו כפרוטקשן.
במשרד המבקר נזכרו שנתקלו כבר בביטוי הזה "שמירת לילה". זה קרה בתיק שהתנהל בעבר בבית הדין לעבודה ועסק ב"שמירה" מהסוג הזה שהתקיימה ביישוב הבדואי תל שבע. המועצה המקומית הודתה אז ששילמה כסף בלי לקבל תמורה כלשהי, רק כדי שגני הילדים לא ייפגעו.
"תופעה שבה משלמות הרשויות העירוניות או הממשלתיות בעבור 'שמירה' על מבנים המשמשים לחינוך הילדים בשעות שבהן לא מתקיימת פעילות של ילדים, אינה תופעה מקובלת", קבעה אז השופטת, "וזאת להבדיל מתשלום בעבור אבטחת בתי הספר בשעות שבהן לומדים בהם תלמידים... המועצה טענה כי ההתקשרות בינה לבין התובע מקורה בהיענותה הכפויה לדרישת משפחת התובע לתשלום 'דמי חסות'. להתנהלות פושעת זו שותפים שני הצדדים. הצד הדורש והצד המשלם...".
ניפגש בבית המשפט
במרץ 2022 פורסם דוח הסיכום של צוות בראשותו של מנכ"ל משרד הפנים דאז יאיר הירש. הצוות הזה מונה על ידי סגן השר לביטחון הפנים יואב סגלוביץ, במטרה לבחון דרכים לצמצום ההשתלטות של גורמי פשיעה על מכרזים ברשויות המקומיות. בין השאר המליצו חבריו על הוצאת מכרזים מידיהן של הרשויות המקומיות, כדי שאלה ינוהלו מחוצה להן.
לפני 11 שנה פרסמתי ב"מעריב" תחקיר גדול על שיטות שונות ויצירתיות שפותחו ברשויות הערביות במטרה לשאוב כספי מדינה לטובת מטרות מפוקפקות. למה אני מזכיר אותן כאן, עשור וקצת אחרי? משום שלא מדובר בבעיה נקודתית של רשות זו או אחרת, או של גורם מושחת זה או אחר.
מדובר בהתנהלות שיטתית שחוצה את המגזר הערבי מקצה לקצה, ובגישה שרואה בתקציבי מדינה הזדמנות נהדרת לחלק כסף למקורבים. בדיקה של משרד הפנים לימדה אז על חובות פיקטיביים בסכום מוערך של למעלה מרבע מיליארד שקל, שהציגו למשרד כ־40 רשויות מקומיות ערביות, בניסיון להוציא כספים.
הרשויות, כך לימדה השיטה, צברו חובות גדולים להמוני נושים, חלקם הגדול פיקטיביים לגמרי, ואז, כשלא יכלו לשלם אותם, צעקו למשרד הפנים שיסייע לפני שיקרסו. כך הוענקו מתנות ופינוקים כספיים בהיקפי ענק לכל מי שהמועצה חפצה ביקרו.
באחת המועצות בצפון, שממנה החלו הבדיקות, העריך המשרד ששלושה רבעים מתוך 60 מיליוני השקלים שדיווחה המועצה שהיא חייבת, הם חובות מומצאים שלא היו ולא נבראו. איך זה עבד? ובכן, הדוגמאות רבות. במועצה המקומית משהד, המועצה הגישה למשרד הפנים בקשה לקבלת סיוע לסלילת כביש היקפי ליישוב, ואף קיבלה ממנו התחייבות למימון הכביש בעלות של 728 אלף שקל.
חמש שנים מאוחר יותר הגיש הקבלן למועצה את פירוט החשבון שמגיע לו, לטענתו, יחד עם חתימה של ראש המועצה ושל הגזבר, שאישרו שהעבודה בוצעה לשביעות רצון כולם. רגע לפני ששילמו, שלח משרד הפנים חברה חיצונית שתבדוק שהכביש אכן נסלל, וזה חזר ודיווח: "אין כזה כביש". כשבמשרד הפנים ביקשו לדעת כיצד אישרה קודם לכן חברה חיצונית שהסלילה בוצעה, התברר שנציגי המועצה עבדו על הבודקים ולקחו אותם לראות כביש אחר, שנסלל בעבר.
והנה עוד סיפור, שקשה להאמין שהתרחש במציאות. עובד סוציאלי שסיים את עבודתו ביישוב, הגיש לבית הדין לעבודה תביעה בסך 3,322 שקל על שכר שלא קיבל, בגין חודש עבודה אחד. בית המשפט פסק שהצדק עמו, וחייב את המועצה לשלם לו את הכסף. אלא שבמועצה עצמו עיניים, לא שילמו, ואפשרו לעובד הסוציאלי לפנות להוצאה לפועל ולנפח את התיק באין מפריע. הסכום תפח ותפח, ובמועד שבו עלה על זה משרד הפנים עמד החוב לאותו עובד סוציאלי, שביקש בתחילת הדרך 3,322 שקל, על 486,185 שקל.
כך בדיוק נהגה המועצה עם מנהלת חשבונות שתבעה 47,530 שקל בגין הלנת שכר, ופסק דין בורר קבע שהסכום הזה אכן מגיע לה. גם כאן בחרה המועצה לא לשלם, ולאפשר לה להתפיח את החוב. כשמשרד הפנים גילה מה מתרחש פה, החוב כבר עמד על 806,480 שקל.
לבדוק בשבע עיניים
במועצה מקומית ערבית אחרת התגלתה שיטה מעניינת עוד יותר, שאפשרה למקורבים לבכירי הרשות לעשות מיליונים בלי לעבוד. אנשים שלמועצה לא היה שום קשר ושום חוב אליהם, נהגו להגיש תביעות פיקטיביות נגד הרשות, וזו, ולאחר הליך משפטי, "ניאותה" להתפשר איתם ולשלם להם חלק מהסכום.
באחד המקרים הגיש אחד ממקורבי ראש המועצה תביעה בטענה שהוא סיפק למועצה שירותים שונים בשווי של 3 מיליון שקל ולא קיבל את שכרו. בין הצדדים התנהל מו"מ, שבסופו הסכימה המועצה "להתפשר" איתו על 1.7 מיליון. בדיקה מדוקדקת של משרד הפנים העלתה שמעולם לא היה שום קשר עסקי בין האיש למועצה. הוא, מצדו, לא סיפק לה דבר, והיא, מצדה, לא הייתה חייבת לו גרוש.
וזה לא נגמר פה. כי המועצה שילמה את הכסף בהמחאה, וכשזו חזרה מיהר אותו "בעל חוב", זה שלא נתן שום שירות, לפתוח תיק בהוצאה לפועל. בתיק אחד שניהל נגד המועצה נפסקו לטובתו 1.6 מיליון. בתיק ההוצאה לפועל הוא הצליח לעקל עוד 3.6 מיליון. בבדיקה האחרונה שערך משרד הפנים לפני שעצר את הטירוף, הגיעו סך כל העיקולים שלו נגד המועצה לסכום של 13 מיליון שקל. סכום מרשים למי שלא עשה כלום בשביל המועצה, ושהמועצה לא הייתה חייבת לו שקל אמיתי אחד.
משרד הפנים מצא שיטות כאלה בעשרות רשויות ערביות. רבות מהן השתמשו בדרך של "היעדר הגנה" כדי לאפשר להוציא מהן כספים. אנשים שלא סיפקו דבר וחצי דבר לרשות, הגישו נגדה תביעה על חוב שלא היה ולא נברא, וכשזו בחרה שלא להתייצב לבית המשפט ולא להגיש כתב הגנה, היה השופט פוסק נגדה את מלוא הסכום שנתבעה בו.
המועצה המקומית מג'ד אלכרום העסיקה קבלן לעבודות עפר וביוב שביצע עבור המועצה עבודות ניקוז וסלילה. במהלך השנים פתח הקבלן הזה 22 תיקי הוצאה לפועל נגד המועצה, בסך כולל של למעלה מ־5 מיליון שקל. פעם אחר פעם הוא הגיש תביעות. פעם אחר פעם בחרה המועצה לא להתייצב מולו, ובכך אפשרה לשופט לפסוק לטובתו כל מה שביקש. כשמבקרי משרד הפנים נכנסו לעובי הקורה, התברר שהמועצה התנדבה לשלם לקבלן הזה 4.6 מיליון שקל מעבר לכל מה שהתחייבה לתת לו.
בעילוט, שם הייתה הרשות בגירעון של 285 מיליון שקל, כשתיקי ההוצאה לפועל הגיעו לחוב של 42 מיליון שקל, העלתה הביקורת ש־19 מיליון שקל מהחובות נרשמו לזכותם של ספקים שבספרי הרשות כלל לא נמצא רישום כלשהו שמתאר התחייבות של המועצה אליהם. בעין מאהל התגלה שהמועצה נכנסה למו"מ עם גורמים שתבעו אותה והצליחה "להתפשר" איתם על סכום גבוה יותר ממה שתבעו. ברשות נוספת שולמו לקבלן הסעות כספים עבור הסעות שכלל לא ביצע בחודשים יולי־אוגוסט, ימי החופש הגדול.
מה המסקנה של כל זה? שהמדינה צריכה להשקיע ברשויות הערביות כפי שהיא משקיעה באלה היהודיות, ולפעמים, בהינתן מצבן הקשה, גם יותר. אבל במקביל, אי אפשר לעצום עיניים מול העובדה שברשויות האלה יש תרבות ארגונית עבריינית, שהבעיה הזו לא נוגעת לרשות ספציפית אלא מבטאת משהו רחב הרבה יותר, ושאין למדינה ברירה אלא למצוא דרך להבטיח שכל שקל שמוזרם לרשויות הערביות, מגיע ליעדו.