השבוע נפל דבר. ואני מדבר על מכנסי הג'ינס הארוכים שלי. אחרי שנים ארוכות ארוכות יצאתי מהבית במודיעין ליום פגישות תל אביבי כשאני חמוש במכנסיים קצרים. ואם זה נשמע לכם כמו עניין של מה בכך, כנראה שאתם גברים ממש צעירים. או, חטובים באופן כזה שכל פריט לבוש ייראה עליהם מצוין. או, חסרי כל מודעות להופעתכם החיצונית. אני, בכל מקרה, לא משתייך לאף אחת משלוש הקבוצות הללו, ולכן עניין השורטס הוא עבורי סוגיה מהותית. לא פחות.
העניין הוא כזה. אנחנו חיים במקום חם עד רותח, וההיגיון הפשוט אומר שצריך להתאים את קוד הלבוש לאקלים. רוצה לומר, מכנסיים קצרים וסנדלים/כפכפים. במקרה שלי, שבו אני מגיע לתל אביב ברכבת, ובדרך כלל נע ברגל בין פגישה לפגישה, זה מתבקש שבעתיים. ג'ינס ארוכים ונעליים הופכים עד מהרה לסיוט באוגוסט תל אביבי. ואכן, רובם המוחלט של הגברים בני 20 ומטה (החילונים לפחות) לא חושבים אפילו על האופציה, ומתהלכים חודשים ארוכים במכנסיים קצרים. ילדים, בכלל. וגם הנשים - שוב, החילוניות - מתעטפות במינימום של בד.
אבל צו האופנה, או הקונבנציה החברתית, גורסים שגברים מבוגרים אמורים ללבוש מכנסיים ארוכים. לפחות כשהם נתונים בפעילות “רצינית", ולא בנופש. או בדרך לסופר ביום שישי. סקר הצצה מהיר ברכבת, שאני עורך כל פעם מחדש, מאשש בקלות את הקביעה הזו. אבל זה הרי לא הגיוני בעליל. עוד בבוקר, כשאני מתעטף בג'ינס לראשונה, כל נקבוביות הזיעה שלי זועקות - מה אתה עושה? ובערב, כשאני שב ממסעותיי ומשיל בהקלה את המכנסיים, התחושה היא כאילו יצאתי ממצרים. אז למה בעצם לטרוח? בעבור מה? בעבור מי?
השבוע, כאמור, החלטתי להרים את נס המרד. אפילו רכשתי זוג מכנסיים קצרים ולא זולים כלל של ליוויי'ס, כדי להמחיש - בייחוד לעצמי - את רצינות כוונותיי. ובחרתי יום פגישות שגרתי, שבו אתקל רק באנשים שמכירים אותי כבר שנים. יום נטול דרמות, או צורך להרשים. יצאתי מהבית חדור מטרה, נהנה ממגע הרוח על רגליי החשופות. אבל מהרגע שבו נכנסתי לתחנת הרכבת, ביטחוני נטש אותי באחת. הרגשתי שכולם סוקרים אותי בתימהון מהול בזלזול. שהרגליים שלי חשופות. לבנבנות. מביכות. ברכבת עצמה הנחתי עליהן את התיק, כדי להסתיר ראיות. ולאורך היום כולו נלחמתי עם עצמי שלא לפרוש לרגע לחנות כלשהי, ולרכוש ג'ינס מגן.
מאז, מיותר לציין, הליוויי'ס חזרו לארון. ממתינים לנופש הקרוב. אבל התסכול נותר בעינו. ניסיתי להבין עם עצמי, איך ייתכן שאני, גבר במיטב שנותיו, שעברתי בחיים לא מעט אתגרים וקשיים ויכולתי לכולם - משימה פשוטה, וכאמור הגיונית, כמו הליכה במכנסיים קצרים בסוף אוגוסט, גורמת לי לכזו טלטלה.
בשלב ראשון, בחנתי את הסוגיה: האם מדובר בחוסר ביטחון עמוק שלי לגבי המראה החיצוני. אופציה שנשללה כמעט מיד, לנוכח העובדה שבכל הזדמנות חברתית אחרת, שאינה קשורה ל"עבודה", אני מסתובב במכנסיים קצרים. אז מה זה כן? כניעה לצו חברתי עמוק, שיוצר קשר בין הופעה חיצונית ותכונות אופי. “מצליחן" הוא אחד שגם מקפיד על הופעתו. לכן רפיון בהופעה הזו גם מצביע על רפיון מהותי. וכשמדובר בגילאים מתקדמים, אולי גם על סוג של ויתור, או פרישה מהמרוץ.
אבל הקונבנציה החברתית הזו לא נעצרת רק במכנסיים קצרים. היא בזה למי שסובל ממשקל עודף (מי קבע מהו עודף? ולמה הוא בעצם מוגדר כ"סובל"?). מזלזלת בהתקרחות. בקמטים. או בכל תופעה גופנית אחרת שעשויה להצביע - לא עלינו - על התרחקות מהמודל הצעיר והחטוב. ואני יכול להיות ציני כלפי כל זה עד מחר, אבל העובדה היא שהקונבנציה הזו מנהלת גם אותי. אומנם לא ברמת הניתוח הפלסטי או השתלת השיער, אבל כן בחשיבה על כל פריט מזון שאני מכניס לפה, או - לעזאזל - על אורך המכנסיים שלי בקיץ. הלוואי שיכולתי לשים פס, באמת, אבל זה חזק ממני. סיכמה יפה דפנה ארמוני: "סיפור בג'ינס, מכה מתחת לחגורה".
על הסכין
- הדבר הטוב היחיד שאני מגלה בממשלת הימין על מלא, הוא שאחרי פיגועים (שמספרם רב, תחת שלטונה) נחסך מאיתנו הריטואל הדוחה של אנשי ימין הרוקדים על הדם, ומצהירים שהפיגוע הוא הוכחה לאוזלת ידה של ממשלת ה"שמאל". נכון שגם בקדנציה שלהם אין גבול לתירוצים (היוע"משית, בג"ץ או סתם גלנט). ועדיין, אפשר להתאבל בשקט.
- הרכבת הקלה החדשה בגוש דן התגלתה בינתיים כנוחה, יעילה ומשמחת. כשיתר הקווים יושלמו, זו תהיה מהפכה של ממש. אבל דבר אחד מבאס, חוסר הסנכרון עם רכבת ישראל. למרבה ההפתעה, אין שום חיבור פיזי בין תחנות כמו ארלוזרוב והשלום בתל אביב לבין התחנות החדשות של הרכבת הקלה. מה שמוציא הרבה עוקץ מהחידוש התחבורתי.
- "אימפריית הכאב" (נטפליקס) עוסקת במגיפת האופיואידים בארה"ב והשלכותיה. נושא רלוונטי מאוד, גם בישראל. אבל מרבית הביקורות בארץ קטלו אותה, גם על רקע העובדה שכבר נוצרה סדרה אחרת על הנושא, “דופסיק". לשמחתי, החלטתי לבחון בעצמי את הנושא וגיליתי סדרה אנושית מאוד, מרתקת ומטלטלת.