1

נכון, אין הרבה כאלה, אבל ישנו דבר אחד שהוא שילם עליו מחיר מלא. דבר שאותו רכש בעמל רב, בהתעקשות, לאורך שנים, והוא חוסר אמינותו. היכולת לשקר, להוליך שולל ולשטות בעמיתים, ביריבים פוליטיים ובשותפים בארץ ומעבר לים. כל אלה הפכו להיות שם נרדף לראש הממשלה הישראלי, ונראה כי מדובר במכשיר עבודה שהפך להיות לגיטימי בארגז הכלים שלו. הייתי אומר אפילו שבעניין זה בנימין נתניהו הקדים את זמנו והיה ראש וראשון, עוד לפני שתרבות ה"פייק ניוז" הפכה ללגיטימית בארץ ובעולם אצל פוליטיקאים ועוזריהם.

אין טעם לתת בעניין הזה דוגמה אחת או שתיים. שורו, הביטו וראו, שאו עיניכם אל רחבי הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים וכמעט לא תמצאו בה דמות ראויה אחת שנתניהו לא הוליך אותה שולל, בלי להניד עפעף ובלי להתנצל. זהו אחד מכרטיסי הביקור הבולטים שלו. אבל לא רק את עמיתיו, שותפיו ויריביו הוא מוליך שולל, אלא גם את הציבור בישראל, כבר שנים.

כל זה מקבל כעת משנה חשיבות כשנתניהו, לאחר שהסתובב בסופרמרקט הפוליטי, מגיע אל הקופה, אל החובה לשלם, כשהוא מבקש פשרה ושותפות. שם יש בעיה. אף אחד לא מאמין לו יותר, ואין לו עוד את מי לרמות ולמי לשקר.

את ״טעות חייו״ עשה נתניהו עם בני גנץ ועם גבי אשכנזי – שני רמטכ"לים ששירתו תחתיו, פוליטיקאים טריים, שזה עתה באו, שטרם למדו לשקר, שטרם למדו שבמקצוע הזה צריך לדעת לשרוט ולהישרט, שהיה להם למרות הביקורת סוג של רספקט לנתניהו. ושני הטירונים הפוליטיים (במובן החיובי) נתנו לנתניהו, אחרי שלוש מערכות בחירות, את האפשרות להיות ראש ממשלה ואפילו הסכימו שיהיה ראשון ברוטציה. והוא? לקח את המתנה שקיבל, לא אמר תודה, שתה כוס וויסקי, עישן סיגר, הונה ורימה אותם ושיקר להם מהיום הראשון.

כעת הוא מבקש את חסדו של בני גנץ כדי שיציל אותו מידי יריב לוין, שמחה רוטמן, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', כדי שיסלול לו כביש מהיר לבית הלבן ולנשיא ביידן וכדי שיאפשר לו להתקדם עם סעודיה ולקבל פרס נובל. ובעיקר, כדי שיסייע לו להשתחרר מהמוטציה הפוליטית הקיצונית והמשיחית, כדי שתמלט אותו מאימת הדין.

ונתניהו כבר מבין שזה לא יקרה, שהוא מוקף באינטרסנטים שסוחטים אותו, הופכים אותו למוקצה בעולם, נוגסים באלקטורט של הליכוד ומציירים לו מורשת נוראית שמבטלת את הישגיו לאורך השנים. עכשיו, בקופה, נתניהו ניצב מול המציאות הקשה ומול חובתו לשלם על מעשיו ומחדליו.

2

ולמרות כל מה שכתבתי לעיל, אני סבור שעצירת מהלכי החקיקה המטורפת, "הרפורמות" ההזויות והאיום על עצמאות מערכת המשפט ושלטון החוק בישראל, ובנוסף - הצורך להרגיע את החברה הישראלית ולעצור את הדימום – כל אלה הם אינטרסים לאומיים מובהקים ודחופים של מדינת ישראל. חובה על כל מנהיג פוליטי לעשות כל מאמץ ולהפוך כל אבן ואבן, להעז ולהסתכן, כדי להביא לסילוק הסכנה המרחפת מעל לדמוקרטיה הישראלית מהממשלה הרעה והקיצונית והמסוכנת הזאת.

בעוד בנימין נתניהו רוצה, אך איננו יכול בגלל הרכב ממשלתו ובגלל איומי יריב לוין עליו ועל עתידו הפוליטי; ובעוד בני גנץ ויאיר לפיד, גם אם היו נכונים – מרחפת מעליהם אימת המחאה שחלקים רבים בתוכה אינם מסתפקים עוד בביטול החקיקה ורוצים "הישגים נוספים" - במציאות הזו, אני רוצה להצביע בפניכם על אדם אחד שיושב על הגדר שבכוחו, אם ירצה, להמציא פתרון ואפילו די לכפות אותו. קוראים לו אריה דרעי, והוא ותיק הפוליטיקאים בממשלה (כן, יותר שנים מנתניהו), וברוב שנותיו בממשלה היה אדם שקול, מתון, פרגמטי ברוחו של מנהיגו ורבו מרן עובדיה יוסף ז"ל.

נכון, אריה דרעי כועס על כולם, חש שנגרם לו עוול והוא יושב בבית כמו אריה בסוגר, אבל גם משם יש בכוחו לשנות ולהשפיע יותר, כדי לעצור את הטירוף שאיש ממנו לא יינקה. כמעט אין לי ספק שלו מרן עובדיה יוסף היה בחיים, הוא היה מורה לו כך לנהוג.

דרעי, למרות הוותק שלו, עודנו צעיר ויוכל לכהן בממשלה הבאה לכשתקום, ואז הוא ומפלגתו יהיו מקובלים על כל מחנה פוליטי. אבל תפקידו כעת, עת צרה לישראל, הוא "להיכנס לאירוע" ולעצור את הטירוף. האמינו לי שאין הרבה אחרים שמסוגלים.
 
3

האירועים האלימים של הפליטים האריתריאים בתל אביב בשבת האחרונה חשפו פעם נוספת חולשות ופערים של המשטרה, ואין להתפלא על כך. בשלוש השנים האחרונות התמודדו המפכ"ל והמשטרה עם אכיפת הקורונה בישראל, עם מהומות בירושלים, עם הפיגועים הקשים בשומר החומות, עם הפשיעה הגואה בחברה הערבית והיהודית, עם חוסר משילות ותרבות פרוטקשן, עם מאבק בטרור, עם אבטחת מאות אירועי מחאה מדי שבוע ברחבי הארץ ועם שר "מורכב", עם נטישת מפקדים ועם אתגרים בגיוס שוטרות ושוטרים.

וכל זה קורה לאחר שראש הממשלה נתניהו ביצע סיכול ממוקד במשטרה על שהעזה לחקור אותו. הוא ערך לה דה־לגיטימציה והותיר אותה שנתיים וחצי ללא מפכ"ל. הוא ושליחיו פעלו להחליש את המשטרה, לפגוע באמון הציבור בה, שללו ממנה את היכולות הטכנולוגיות, מקימים לה ועדת חקירה – והתוצאה לפניכם.

ואני אומר לכם: את המשטרה צריך לחזק, להוסיף לה תקציבים ותקנים, ולגבות אותה ציבורית ותקשורתית היכן שניתן ואפשר, כי אין לנו משטרה אחרת – היא שלנו ולמעננו.

4

אלפים ליוו השבוע למנוחות את לוחם צה"ל, החייל הבודד מאוקראינה, מקסים מולצ'נוב ז"ל, שנפל בפיגוע בצומת מכבים. מקסים היה אחד מהחיילים הבודדים שנהנה מהליווי של עמותת "אח גדול", המלווה מאות חיילים בודדים מחו"ל או מנותקי קשר ממשפחותיהם ומסייעת להם. ידידי רו"ח ראובן שיף הוא יו"ר העמותה החשובה והצנועה הזאת, הממלאת את החסר בטיפול באוכלוסייה החשובה והיקרה של החיילים הבודדים.

השבוע, שעות בודדות לאחר הלווייתו של מקסים ז"ל, ערכה העמותה שאיננה זוכה להכרה ממשלתית, את ערב ההתרמה השנתי שלה והוקירה את 600 המתנדבים שלה. כולם חיילים בודדים לשעבר, שמאמצים היום חיילים בודדים הנהנים ממלגות, מהכשרה מקצועית, מכתף חמה ומאוזן קשבת. בשם רבים וטובים, אני אומר לראובן ולכל המתנדבים – תודה ויישר כוח.

5

שנת הלימודים החלה כסדרה ונקווה שכך גם תמשיך. ואני רוצה לספר לכם על הדבר שהכי אהבתי בילדותי לקחת איתי מדי בוקר לבית הספר – על "תיק האוכל". התיק הזה שבו אתם שולחים את כלכלת הבן או הבת ליום הלימודים, איננו אמצעי להתקיים. יש להתייחס אליו כאל מכשיר חינוכי חשוב שישפיע על חייהם של ילדיכם, על בריאותם ועתידם, אולי יותר מכל מה שילמדו בכיתה. האמינו לי, על בשרי למדתי זאת, ואני כותב לכם את הדברים באותיות של מיונז ושוקולד השחר.

אם אתם דואגים לילדיכם, לעתידם ולבריאותם, חנכו אותם לכלכלה נכונה ולתזונה בריאה דרך "תיק האוכל": טחינה במקום מיונז, ירקות אנטי־פסטי, גבינה לבנה, חביתה וירקות, טונה, שקית עם שקדים ואגוזים ואולי גם ירקות בכמה צבעים ופרי מתוק.

ענת ענבר לימדה אותי שאין שום דבר מנחם באוכל, הכל עניין של תודעה וחינוך. אני את עצמי תפסתי בגיל מאוחר. לא חבל?

6

חברי אודי שמחון זיכה אותי השבוע בכתיבת אות בספר תורה ובשמחת הכנסתו לבית הכנסת בנתיבות, לזכרם ולעילוי נשמותיהם של הוריו תמר ושמעון שמחון ז"ל. כבר כתבתי אותיות בספרי תורה, אבל בחודש אלול, בנתיבות, זו הרגשה שונה ועילאית.

בין לבין ערכתי סיבוב של שעתיים בעיר המשגשגת והמטופחת הזאת. מה אגיד לכם? סעו לראות ותתרשמו כמוני: אין־ספור מנופים ובניינים חדשים, גינות מטופחות, אגם חדש מוקף בפארק, פארקים נגישים, מוסדות תרבות וחינוך לרוב. כל כיכר בעיר מטופחת, וכל צמח במקומו, מרכזי קניות ענקיים, מסעדות חדשות ואותנטיות ואנשים חמים, ותיקים וצעירים, מאירי פנים ושוחרי טוב.

הרכבת לנתיבות עשתה את שלה, החזון והמנהיגות גם הם. וכל אלה, ובעיקר החינוך והתעסוקה, הפכו לאבן שואבת לזוגות צעירים רבים. בנתיבות השבוע שאפתי אוויר פסגות.

7

כבר שנים שבני בכורי אורי מסתובב לטוב ולרע עם התואר "הבן של אבי בניהו", והנה כעת אני נושא עליי בגאווה את התואר "האבא של אורי בניהו". אורי התמנה השבוע לתפקיד ראשון שלו כמנכ"ל מלון "ליאונרדו ביץ'" של רשת פתאל בחוף תל אביב, לאחר שנים של תפקידי ניהול במלונות אחרים בתל אביב, בהרצליה, בנתניה ובחיפה. הוא למד תואר בניהול מלונות ומכור לענף, ואני גאה בו מאוד.

הוא קיבל מלון בלוקיישן נהדר עם פוטנציאל ענק. ואתם – אם תזמינו אצלו מקום ותגידו שאבא של אורי שלח אתכם – תקבלו בקבוק מים מינרליים קרים ומגבת לחוף הים. בהצלחה, בן.

8

אני מסתובב ברחובות תל אביב וגם ביד אליהו הייתי, ואני תר אחר הריחות והאווירה המיוחדת של חודש אלול, שאליהם התמכרתי בילדותי. אין לי מילים לתאר למה אני מתכוון, אבל חלקכם בוודאי מבינים. אני ממשיך לחפש ואני חייב למצוא. אעדכן.
שבת שלום.