1
ההיסטוריה הפוליטית של ישראל, ואולי גם זו העולמית, תיטיב עם מחאת הישראלים נגד הניסיונות להפיכה משטרית ותוקיר אותה. הסיבה לכך פשוטה: הם כותבים אותה כבר חודשים ארוכים במו ידיהם, ברגליהם, מדם לבם, באמונתם עם הוריהם וילדיהם, ועם דגל ישראל ביד.
הם רושמים אותה בדמעה, בזעם ובתדהמה, חשים כמי שנלחמים מלחמה מחודשת לעצמאות ישראל ולהגנה על חוסנה, ערכיה ודמותה.
מדובר במאות אלפים ואולי מיליונים בישראל, ועוד אלפים רבים של ישראלים ויהודים בכל פינה ברחבי העולם, שמתייצבים עם דגל המדינה וקוראים "דמוקרטיה". הם מזכירים לכל שר ונבחר ציבור למה הוא שותף, למה הוא אחראי ומהו חלקו במה שעובר על כל ישראל.
השבוע הגיעה המחאה בעוצמות גבוהות ובצורה חריגה גם למסלול ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בארה"ב, מסן חוזה ועד לניו יורק, ממפעל טסלה ועד למלון ולבניין האו"ם.
אכן, יש להודות שאופי המחאה בארה"ב, לרבות הראיונות לתקשורת האמריקאית נגד נתניהו בעודו מבקר שם, כמו גם הקרנת השלט על בניין האו"ם בניו יורק, הוא חריג וחסר תקדים. זה נכון. אבל האמת היא שהמצב שהביא לכך הוא בעצמו הרבה יותר חסר תקדים, מסוכן וחריג.
המחאה הישראלית בארץ ומעבר לים היא חזקה, נחושה ואפקטיבית מאוד. בלעדיה ספק אם ג'ו ביידן היה בכלל פוגש את נתניהו גם בשולי עצרת האו"ם. בלעדיה אילון מאסק לא היה מצהיר בשידור חי בפני נתניהו שעובדיו ביקשו ממנו שלא להיפגש איתו. בלעדיה לא הייתה בארה"ב וברחבי העולם תקווה שישראל לבסוף תדחה את חקיקת התרעלה. בלעדיה נתניהו עצמו לא היה אומר בשידור חי שהרפורמה שהביא יריב לוין הייתה "רעה". ובלעדיה ייתכן שבצלאל סמוטריץ' היה שר הביטחון במקום יואב גלנט, ודירוג האשראי שלנו בעולם היה אחר.
אבל, ויש אבל גדול: ראשי המחאה יעשו נכון אם יוודאו כל העת שהעסק לא הולך לקיצוניות, שתחת המחאה ב"אוהל" הרחב הזה יכולים להמשיך למחות גם אנשים כמו אליקים רובינשטיין, כמו רבנים ותלמידי ישיבות, כמו חברים שלי דתיים ואנשי ימין שמזדהים עם מסרי המחאה - אבל לא תמיד עם הדרך. לדעתי, הקרנת תמונתו של נתניהו במדי אסיר על כותלי כלא אלקטרז הייתה משגה חמור. מארגני המחאה צריכים לא לאבד קשר עין עם היום שאחרי, שבו נצטרך כולם להיות יחד ולשמור ולהרחיב את האוהל שלנו. לו יהי.
2
גם הנשיא ביידן, שנפגש שלשום עם נתניהו, גם הסעודים וגם ראש הממשלה עצמו, יודעים היטב כי האופוזיציה הגדולה ביותר לנתניהו, שתומכת בקידום מדיניות וסדר יום לטובת ישראל, נמצאת בתוך הממשלה שלו. בתוך המוטציה הפוליטית הימנית, הקיצונית והמשיחית שבנה שלופתת אותו כעת, סוחטת אותו ומרחיקה אותו ממורשת של הסדרים והסכמי שלום. זוהי האופוזיציה הראשית.
במעגל האופוזיציה השני נמצאת המחאה נגד ההפיכה המשטרית על שלל מארגניה, תומכיה ופעיליה. ואילו רק במעגל השלישי נמצאים בני גנץ, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונוספים.
אם שנתו של נתניהו נודדת בלילות, זה בגלל סמוטריץ', איתמר בן גביר, לוין, לימור סון הר־מלך וחבריהם. לא בגלל גנץ ולפיד. בקרוב מאוד, כך נראה, יידרש נתניהו להכריע בין בן גביר מקריית ארבע לבין מוחמד בן סלמאן מריאד.
האחרון הודיע השבוע שהעסקה קרובה מאי פעם, אולם הבהיר כי ישראל תצטרך ללכת לקראת הפלסטינים והעביר מסר לביידן ולנתניהו לפיו אם האופציה הצבאית הגרעינית של איראן לא תחוסל, תצטרך גם סעודייה להצטייד בו. הסכמה ישראלית ליכולת גרעינית בסעודיה היא אפשרית, אבל תביא לשינוי במצבה הגיאו־אסטרטגי במזרח התיכון ותבטל את היתרון האיכותי הבלעדי שלה במרחב.
נתניהו וישראל יעמדו בקרוב מול קרני הדילמה. הלחץ האמריקאי יהיה כבד, ביידן מתקנא בפרס הנובל לשלום שקיבל ברק אובמה על כלום ושום דבר, וגם נתניהו רוצה לבסס מורשת של שלום ומתקנא קצת בבגין, פרס ורבין. זה יהיה צומת מדיני, ביטחוני ופוליטי מרתק, שיקנה הזדמנות להעלות את ישראל מחדש על המסילה, לכונן ממשלה רצינית ורחבה שתעסוק בעיקר ולא במשיחיות, וכן, תהיה תקופה קשה ומורכבת מצד הימין הקשה, שכבר מתכנן מיליון יהודים ושדה תעופה ביהודה ושומרון.
גם בתחום הביטחוני ישראל תצטרך להתפשר. לאחר שהסתיר מצה"ל את עסקת מכירת מטוסי 35F לאמירויות, את ההסכמה לצוללות למצרים, כמו גם את פתיחת מנהרות הכותל ואת ניסיון חיסול ח'אלד משעל בירדן – הפעם נתניהו מנסה לשתף דרך רון דרמר את ראשי מערכת הביטחון, ומנסה לגייס את הסכמתם להסכמות העתידיות. הם, אגב, חרדים מהמתנות האמריקאיות לסעודיה הרבה יותר ממנו.
3
אם אני יודע ומבין היכן מסתובבים הצוותים של סיירת מטכ"ל, ובאילו משימות מודיעיניות ומבצעיות הם עוסקים (ובקרוב עוסקות), הרי שעל פניו שיבוץ לוחמות ביחידה הזו לא מחליק לי טוב בגרון. כתבתי "על פניו", כי זה בגללי, בגלל דעות קצת קדומות, בגלל מסורות ומפני ששהיתי שנים ארוכות בתוך המערכות הללו והייתי שותף לעשרות דיונים בסוגיות הללו.
לצד הדעות הקדומות, שמהן אנו משתחררים מהר יחסית, אני יודע שזה ניתן ואפשרי. החשש אינו מהמאמץ הפיזיולוגי, מהרכיב החברתי או מ"השילוב הראוי" בשירות עם לוחמים דתיים. החשש הכבד הוא מנפילה בשבי, והשאלה היא אם החברה הישראלית תוכל לעמוד בכך.
במלחמת לבנון השנייה נחצה רוביקון אחד, כשלוחמת צוות האוויר רס"ר קרן טנדלר נפלה ונספתה עם צוות המסוק בלבנון. גם צה"ל וגם החברה הישראלית קיבלו את האירוע הראשוני הזה בצער כבד, אבל באופן שוויוני לגברים שנפלו. זה היה סימן להתבגרות החברה. מכאן ואילך, אין כמעט מחסום שאישה לא תוכל לחצות.
צה"ל הוא ארגון שמי שטוב בו ומתאים וראוי – מקודם. בתחום הנשים, בעיקר בדרגות הבכירות, יש עוד דרך לעשות. הצבא מוביל בבניית מנהיגות, בבניית העתודה להייטק ולטכנולוגיה, בחינוך ועוד. כך ראוי.
4
במטה הכללי של צה"ל לא יושבים עוד אלופים שראו במו עיניהם כיצד מטוסי חיל האוויר נופלים כמו זבובים מטילי האויב בתעלה ובגולן. הם לא ראו טנקים ישראליים בוערים באש או נסוגים לאחור. הם לא הסתובבו בשדות קרב נודפים ריח בשר חרוך של גוויות חיילי האויב וחיילינו, ולא עמדו חסרי אונים בחפ"ק ליד מכשירי הקשר, מקשיבים לזעקות השבר של הלוחמים במעוזים העולים באש. אין אף נציג סביב השולחן הזה שחווה את הטראומה ושהוא מצולק בה – וטוב שכך.
אבל סדרות הטלוויזיה שמקרינים הערוצים השונים במלאת 50 שנה למלחמה, הן בבחינת צפיית חובה לפיקוד העליון של צה"ל: שם הם יתוודעו יותר מכל מקום למחיר הכבד של הביטחון העצמי, של תרבות ה"יהיה בסדר", של השחץ, היוהרה וההתנשאות, של ההליכה בשבי הקונספציה, של היכולת להיות מופתע ולהימצא לא מוכן.
צפיתי השבוע ב"האחת" של סימה קדמון, גלעד טוקטלי ואמנון רבי על טייסת 201 במלחמה. הסדרה מנפצת מיתוסים, חושפת כשלים וחשובה מאין כמותה ברמה הלאומית.
"בני הרשף" המופיעים בה, שאת חלקם אני מכיר אישית, אותם "אבירי הרוח בעבים" ו"בני האלים" – מתגלים כבשר ודם, כאנשים שמפחדים, אבל גם כאלה שהצילו בעוז רוחם, במסירות הנפש יחד עם חבריהם ביחידות היבשה, את ישראל מחורבן בית שלישי ומכשלי הפוליטיקאים.
הסדרות הללו חשובות לפיקוד העליון בצה"ל ולכולנו, כי זה יכול לקרות שוב. ארבע שנים כיהנתי כיועצו של שר הביטחון יצחק מרדכי, לאחר תקופת מה עם שמעון פרס ויצחק רבין ז"ל. במרדכי הייתה המלחמה טבועה בדם, בראש ובלב. בכל פגישה ובכל דיון, דבר אחד עניין אותו מעל לכל – כיצד לוודא שצה"ל לא ייקלע שוב למצב שבו נתפס ביום הכיפורים 73', וכיצד לא ייקלע בהמשך למצב שאליו נקלענו שנים אחר כך בלבנון. הוא הנחיל זאת לכל מי שהיה תחתיו.
יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש אישי ולאומי, בין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו. ואנחנו? מה נעשה אנחנו? לפחות דבר אחד קטן: נתהלך על בהונותינו בחרדת קודש בארץ ספוגת דם הבנים שלנו, נשמור עליה מכל משמר ונהיה כבודדים, כקהילות וכאומה ראויים לקורבן הענק שהקריבו למען יחיה העם.
5
רגע לפני שנתנה תוקף קדושת היום, בעת נפתחים שערי השמיים, ביום הקדוש שבו ייכנס הכהן הגדול אל מאחורי הפרוכת, אל קודש הקודשים, אשא בלבי תפילה אחת קטנה וצנועה – לא עבורי, אלא עבור ילדינו ונכדינו, ואני בטוח שכל יהודי וכל ישראלי יצטרף אלי בקול גדול: "תן שלום בתוכנו, שים שלום בינינו".
אני יודע שבלי זאת נתקשה מאוד לעמוד באתגרים שלפנינו. שבת שלום, שנה טובה וגמר חתימה טובה.