לא לציטוט | רון מיברג

בגיליון מיוחד של "מוניטין" (אוקטובר 1983) במלאת עשור למלחמת יום כיפור, התפרסמה כתבה של רנן שור על קרבות עמק הבכא ברמת הגולן. שור היה כתב "במחנה" והגיע לרמה ימים ספורים אחרי תחילת הקרבות. כתבותיו היו מבוססות ברובן על ראיונות ושיחות שערך בשטח עם המפקדים והחיילים של חטיבה 7, וביניהם יאנוש בן גל, אביגדור קהלני, מאיר זמיר, צביקה גרניגולד, אמי פלנט, אלי גבע ואחרים. שור טבע לראשונה את המונח "עמק הבכא".

היום הארוך ביותר | רון מיברג
נוהג לשיר | רון מיברג
 
על בסיס שיחותיו הרבות הצליח שור לשרטט ב"במחנה" דיוקן של חטיבה לוחמת ופצועה שקרבות הבלימה שלה הצילו את הרמה וכנראה גם את הגליל. כתבותיו של שור על עמק הבכא פורסמו ב"במחנה" בדצמבר 73' ובתחילת ינואר 74'.

"מלחמת יום הדין", ספרו של אלוף (במיל') חיים הרצוג שהיה פרשן צבאי בעת המלחמה ונשיא המדינה בעת הפרסום ב"מוניטין", ראה אור במרץ 75'. קודם לכן התפרסמה סדרת כתבות שלו ב"ידיעות אחרונות", שהייתה בסיס לפרק על הגולן באוקטובר 74'.

בקטעים רבים היה דמיון רב בין הטקסט של שור על עמק הבכא שהתפרסם ב"במחנה" והטקסט של הרצוג, ב"ידיעות" ובספר, לפעמים עד כדי זהות מוחלטת. הדמיון בין הטקסטים כלל ציטוטים מדויקים, תיאורי קרב, תחושות ותחביר. ניתן להניח שכאשר שני עיתונאים כותבים על אותו נושא, יתקיים דמיון בין הטקסטים. בעיקר משום ששניהם ראיינו לכאורה את אותם לוחמים ושמעו תיאורי קרב זהים ותחושות דומות. מבדיקה שעשינו אז, עלה שחלק ניכר מהמצוטטים לא רואיינו על ידי מר הרצוג או מי מתחקירניו. חלקם אף הביעו תרעומת על העובדה שהתחקירנים לא גבו מהם את גרסתם ואת זיכרונותיהם מעמק הבכא.

כמי שלא ראה את הקרבות במו עיניו אך גבה עדויות טריות בזמן אמת, אמר לנו שור שהיו מקרים שבהם נזקק לכושר תיאורי ונעזר בהשכלתו הקולנועית (הוא הקים את בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל וניהל אותו כ־30 שנה) כדי להשלים את החסר. ההשוואה בין הטקסטים של שור והרצוג לא הותירה ספק: הרצוג השתמש בטקסטים של שור מבלי לציין את המקור וללא מתן קרדיט הולם ומתבקש.

בתשובה לפנייתנו לבית הנשיא בשאלה מדוע לא היה כל אזכור לשור בספר, ענה לנו בכתב דוברו עמי גלוסקא: "אכן הקטעים שציטטתם לא זו בלבד שהם דומים, הם אף מבוססים על התיאור שהובא ב'במחנה'. מכיוון שמדובר בביטאון רשמי של צה"ל, עשה המחבר מאמץ להישאר נאמן ככל האפשר לתיאורים שהובאו ב'במחנה'... המחקר וכתיבת הספר נמשכו למעלה מ־18 חודשים. במהלך התקופה הזאת ראיינו מר הרצוג ושני תחקירנים עשרות אנשים בכל הדרגים בצה"ל, מדינאים ודיפלומטים ישראלים וזרים, וקראו מאות עיתונים מקצועיים וכלליים המתפרסמים בארץ, בארצות ערב, באירופה וארה"ב. ברור, שבין העיתונים תפס 'במחנה' מקום חשוב, בהיותו פרסום רשמי של צה"ל..."

"'מלחמת יום הדין' לא נכתב כספר אקדמי צבאי אלא יועד לקהל הרחב ככל האפשר. כנהוג בספרים מעין אלה, לא נכללו בו הערות מדעיות, מראי מקום וציוני מקורות. בכבוד רב, עמי גלוסקא, דובר נשיא המדינה".

תשובתו האינפורמטיבית המקיפה של גלוסקא הסגירה התעלמות מנוהלים מקובלים בעיתונות ובספרות עיונית והחלטה עקרונית להתנער ממחווה אנושית אלמנטרית שנעדרה מספרו של הרצוג בקשר לשור. טענתו של שור לא הייתה על הפרה של זכויות יוצרים. קובלנתו שלא הייתה קרדום לחפור פה ולא היה לה היבט משפטי. שור לא ביקש להתעמת עם נשיא המדינה אלא חשב שמגיע לו קרדיט על עבודתו (שעליה היה מועמד לפרס סוקולוב) ואולי גם התנצלות. במכתב שפורסם בגוף הכתבה וחלקו מופיע בהמשך, לא טען שור במישור הפורמלי. נטייתו הייתה לנשוך שפתיים ולהמשיך הלאה.

ספרי עיון, כולל אלה המיועדים ל"קהל רחב", מכילים לרוב אינדקס, הערות על פי פרקים וקרדיט אלמנטרי למקורות שאותם ציטטו ושאיתם דיברו. הוצאות ספרים מתעקשות על כך גם כדי לצאת ידי חובה אתית ומקצועית וגם כדי להגן על עצמן מתביעות משפטיות. הכנת פרקי מקורות פרטניים, מראי מקום ואינדקס הם טרחה גדולה ועבודת נמלים. יש מידה של רשלנות בהתנערות מהחובה הזאת בהנחה כוללנית שיהיה בסדר, במיוחד אם הספר עוסק בנושא שהוא בנפשנו.  

גם אם זכויות היוצרים היו שייכות ל"במחנה" ששור כתב בו, התעלמות טוטלית מעבודת השטח שלו, השקעתו וכישוריו, היה בה משום התעלמות אדנותית מרגיזה שבחרה לא לתת לשור את שהגיע לו בכמה מילים אלמנטריות ומתוך כבוד מקצועי. התייחסות כזאת של מר הרצוג, שכה התבקשה בנסיבות ההן, הייתה עונה על כל טענה אפשרית.

תחקירניו של הרצוג ידעו את מקור החומרים שהגישו למחבר. הם טרחו לציין את שם הכותב ואת העיתון. זה לא היה חומר תחקירי חסוי של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, אלא ציטוט ממקור גלוי. ראוי היה ליידע את שור על הכוונה להשתמש בכתביו, אפילו לבקש את הסכמתו. הבחירה לשנות ניואנסים תיאוריים בכתבותיו של שור כדי לטשטש את הדמיון, תמוהה גם היא, אלא אם הכוונה הייתה להתרחק במידת מה מהטקסט שהופיע ב"במחנה".

רנן שור:
"...'הניצחון בידינו', מתרגש א' (אביגדור קהלני) בקשר, מתרווח במושבו, 'הם נסוגים ומושמדים'.
"'אתה גדול', מתפרץ המח"ט, מזהה מגבעת החפ"ק פטריות רכות חדשות המתאבכות בשדה המערכה.
"...'אתה גיבור ישראל! כולכם גיבורים. אני אוהב אותך! שמור על עצמך...'
"'רבותי', חודר קולו של מפקד האוגדה אל מכשירי הקשר, 'אתם הצלתם את עם ישראל'. רפול אינו נוצר את רגשותיו: 'אתם הצלתם את עם ישראל'.
חיים הרצוג:
"'...הם נסוגים!' - צרח אבי מלא רווחה - 'אנחנו מנצחים!'
"'אתה גדול!' - אמר לו אביגדור (יאנוש בן גל) 'כולכם גדולים! שמרו על עצמכם'... קולו השקט של רפול, מפקד האוגדה שהצליחה לבלום בגבורה את המתקפה הסורית נשמע ברשת הקשר של החטיבה: 'אתם הצלתם את עם ישראל...'".
רנן שור:
"'...אני יורה ויורה ויורה', הוא מזהה את גווני קולו הצרוד של אמי הפרוש במישור לימינו, 'והם בוערים אבל הם מתקרבים, זה הולך להיות קרב בטווחים של שלוף... חבר'ה', מתפרצת זעקתו הנצורה, 'אל תתנו להם להפוך את הגזרה ל"דרייב אין"', והטנקים הסוריים בוערים מתקדמים וכובשים שעל אחר שעל, שדרות מתמשכות מתנקזות אל הוואדי".
חיים הרצוג:
"'אנחנו יורים ויורים ועדיין הם מוסיפים ובאים', התלונן אלי באוזני המג"ד שלו אבי. אך מיד היפנה דבריו אל המט"קים שלו וקרא: 'חבר'ה, אל תתנו להם להפוך מקום זה לחניון!'... הסורים אכן הוסיפו ובאו. הם עקפו את הטנקים שלהם שנפגעו והמשיכו להתקרב מטר אחרי מטר כשמאחוריהם ניתן לראות שיירות של טנקים נוספים ממתינים לתורם להיכנס לקרב...".
רנן שור:
"...ריח אבק שריפה חריף פורץ אל רכסי חרמונית בשחר יום א', היום השני למערכה...
"...השמש מפלסת בחמקנות דרכיה בין מתחמי הלילה וקרניה משפיעות תאורה אחידה על שדה הקטל של אתמול: צי פרוש של טנקים בוערים ורכב פגוע בתנוחות של אנדרטאות אפשריות - הפוכים, פגועים, שרופים, תקועים חסרי אונים בשדות מוקשים. אנשי צוות רבים רצים בין האבוקות. צריחים ניתכים בלהבות אדומות וסגולות, משאיות תחמושת ונושאי גייסות מתפוצצים ומתפרקים לרסיסים, פטריות עשן לבן מתאבכות. 'כמו בשדה המערכה של "חלף עם הרוח"', מהרהר אמי, 'אבל בגרסה מודרנית, אלקטרונית'. זירת הקרב המסתמנת עד מהרה דרך כוונות ואפיסקופים בלבד - הפגזה סורית מדויקת דוחקת את מפקדי הטנקים פנימה וסוגרת את המדפים הצה"ליים. בליל של עופרת שוטף ארצה. כוחות סוריים טריים מתקדמים בעמק בחסותה של האש העזה ופותחים במערכה נוספת, שניה, על 'עמק הבכא'".
חיים הרצוג:
"...השחר העולה, בבוקר יום א', חשף לעיניהם הנדהמות של אנשי חטיבה שבע את שדה הקטל, המשתרע בין חרמונית ו'בוסטר' - העמק שעתיד היה להיות נודע בכינויו 'עמק הדמעות'. זה היה 'שטח ההריגה' שבחר אביגדור. על פני העמק בערו טנקים, נגמ"שים וזחל"מים הפוכים, פגועים ושרופים נחו למעצבה בשדה המוקשים. בתוך המהומה הזו ובין הלהבות התרוצצו אנשי צוות, צריחים שנקרעו מעל הטנקים היו מוטלים פה ושם, להבות אדומות ליחכו את משאיות התחמושת, ומדי פעם התרוממה אבוקה ברעם בהתפוצץ התחמושת בנגמ"ש נטוש. פטריות של עשן עלו מן הרק"ם. 'ממש כשדה הקרב ב"חלף עם הרוח"', הגה אמי, מ"פ צעיר בגדוד 5, 'אלא שכאן בנוסחה מודרנית אלקטרונית'... אש מדויקת של הארטילריה הסורית אילצה את מפקדי הטנקים למצוא מסתור בצריחים, ובחסותה יצא עוד שריון סורי לתגר קרב שני ב'עמק הדמעות'".

זה חלק ממה שהיה לרנן שור לומר בעת הכנת הכתבה: "הוויכוח על הדמיון בין כתבותיי לבין כתבותיו של מר הרצוג, אינו ויכוח בין סמל בשירות מילואים לבין אלוף במילואים ופרשן בעל מוניטין... הוא גם, למעשה, אינו ויכוח על נטילת זכויות יוצרים ללא ציון היוצר ושם האכסניה שלו. מבחינתי, לפחות, הוויכוח אינו ברמה הטכנית־משפטית אלא על הנורמות הנגזרות ממצב זה..."

"כאשר סוכם איתי שאכתוב כתבה על 'בחזרה לעמק הבכא', הצעתם לי לפרסם ביוזמתכם את 'סיפור הרצוג־שור'... עדיין הייתי חצוי בתוכי בנושא פרסום הפרשה. היה לי ברור שזה יכול להיראות, מבחינתי, קטנוני וסוג של יחסי ציבור מאוחרים ומיותרים. זה טוב אולי ל'מוניטין' כסקופ אבל מבחינתי, זה תשע שנים אחרי..."

"תשובותיי לא היו מספקות תחילה, לא יישרו את ההדורים ביני לבין עצמי. אך לאט־לאט הבנתי את משמעות הסכמתי היותר אינטואיטיבית לפרסום הקטעים בעיתון... מכתבו אליך של עמי גלוסקא שבו מתחבא הרצוג מאחורי התחקירנים שלו, מאחורי 'במחנה' שהוא 'פרסום רשמי' של צה"ל אבל אינו 'פקודות מטכ"ל', התסיס אותי. תשע שנים אחרי המקרה הבאמת שולי הזה, הוא עדיין אינו לוקח אחריות... זה מקומם כאזרח שאינו מבקש 'ונדטה' פרטית. זה מדאיג אותי כפטריוט (נגד רצוני) המתרגש כדי דמעות בעת הדלקת המשואות בהר הרצל..."

"ועם כל זאת, אם היה במר הרצוג את היושר לפנות אליי עכשיו, ערב פרסום הדברים ולהתנצל, או לחלופין לומר לך שהוא מעביר משהו מהכנסותיו מספרו 'מלחמת יום הדין' לליב"י, הייתי עותר כך מוסרית לרדת מיוזמתכם בפרשה. ביוגרפיה של אדם, כמאמר הסופר הצ'כי מילן קונדרה, היא לא רק הדברים שעשה, אלא גם דברים שחשב, רצה, ולא עשה".

רנן שור:
"...'אתה מפקד הגזרה', חוזר המח"ט לכוונתו, מחזק את כוחו של א' בשטח, 'ואני מעביר את כל הכוחות לרשת שלך וא' - שמור על עצמך!'... 'הם לא יעברו אותי, המח"ט', משיב א', בן בכור למשפחה תימנית ותיקה, מתרווח בצריח, 'אני פנתר שחור, הם לא יעברו אותי!' משמיד 6 טנקים מזנקים מהוואדי.
"...בענני אבק מתאבכים מתגושש קומץ טנקים בטנקים סוריים המטפסים בדבקות במטרה אל העמדות הישראליות ומתדפקים עליהן. ספורים, כ־15, נאבקים הטנקים הצה"ליים במרחקים של 250־500 מטר מעמדותיהם המקוריות, החולשות על העמק בשטח השמדה אידיאלי, מנהלים קרב במישור מסולע, משופע 'שטחים מתים' בין כוחות המשנה. להבות ועשן מהטנקים הסוריים והישראלים הבוערים, אבק התנועה ו'טפטופי ארטילריה' והשמש המסנוורת מכהים את ערנות חיבוקי המוות ההדדיים, מכבידים על מלחמת הטנק הבודד כ־360 מעלות של פטריות עשן ומטרות אויב".
חיים הרצוג:
"...עתה מינה אביגדור את אבי למפקד כל כוחות החטיבה במרכז הגזרה. 'אל תדאג, המפקד', אמר אבי, כשהוא מדגיש במתכוון את היגויו התימני, 'אני פנתר שחור. הם לא יעברו אותי'. אך הסורים ניסו, במאמץ נואש ובדבקות, נגדם ניצבו כ־15 טנקים ישראליים והלחימה התנהלה בטווחים של 250־300 מטר. ברם, הכוח הישראלי ניצב עתה שוב בעמדותיו הישנות, החולשות - דבר שהעניק לו עדיפות ניכרת. להט האש מן הטנקים הבוערים הגביר את החום; וריח אבק השריפה הבאיש את האוויר".
רנן שור:
"'...המח"ט', הוא פונה ככוח עתודה עצמאי ישירות, 'אני קצר בתחמושת, נותרתי עם שני פגזים בלבד לקנה'.
"'אני מבקש שתעמוד 19 דקות', הוא מאזין לקולו השלו של המח"ט, 'יבואו להחליף אותך'.
"...הסורים שבים ופורצים אל הרכס, האגף הדרומי לכוח נפרץ. הטנקים הסורים עוברים את קו ההגנה המקביל לתל־ג'ית, כוח משנה סורי מטפס על התל, טייגר מדווח על טנקים מולו ומאחוריו, נותר ללא כל פגז, טוען את כיס ימין והסרבל ברימונים...".
חיים הרצוג:
"...בטנקים של 'טייגר' לא נותרו עוד אלא שני פגזים לטנק. 'המפקד', הוא שידר למח"ט 'אי אפשר להחזיק מעמד'.
'למען השם, עוד 10 דקות!' אומר המח"ט אביגדור, 'התגבורת כבר בדרך!'
שני הפגזים האחרונים נורו ו'טייגר' החל ממלא את כיסיו ברימוני יד...".
רנן שור:
"...טייגר אינו שוקט. הוא מדווח למח"ט לא בלי גאווה, על ארבעים טנקים שאנשיו הצליחו להבעיר, ועותר בו להרשותו לזנב במשאיות.
"'שלילי' משיב המח"ט, אני זקוק לך. השאר אותן למישהו אחר". תגובתו של סרן מאיר אינה ברורה. המח"ט מאזין לאכזבתו הסמויה ושב ומתקשר אליו.
"'טייגר' שואל המח"ט, 'אתה שומע אותי?'
"'שומע, המפקד', נדרך טייגר.
"'טייגר', מושך המח"ט את מילותיו הספורות, 'אני אוהב אותך!'
"'ואני אוהב אותך!', מתפרץ טייגר, ואחר מוסיף, 'המח"ט...'".
חיים הרצוג:
"...הוא דיווח לחטיבה כי השמיד 40 טנקים וביקש רשות לרדוף אחרי השיירה.
"'שלילי', השיב אביגדור, והורה לו לחזור.
"'טייגר' אמר, 'אני אוהב אותך'.
"'ואני אותך', השיב טייגר".
רנן שור:
"...לאחר עשרים שעות של לחימה חוזר צביקה דרך הרכסים והגדרות החיצוניים של נאפח, המשופעים בטנקים ונגמ"שים סוריים שרופים ובוערים בתנוחות שונות. צביקה עדיין חוקר את קצין הקשר, אם 'מתארגן משהו'. פצוע וזב דם, בבגדים שרופים, שיערו הבלונדי מפויח, הוא יורד מהטנק בנקודת ההתארגנות החדשה. 'אני לא יכול יותר', הוא אומר בקול שבור לקצין המודיעין החטיבתי, וזה מחבק אותו ברגשנות ומפנה אותו אחורה לנקודת איסוף פצועים".
חיים הרצוג:
"עשרים שעות לאחר שיצא את מחנה נאפח ועלה על 'ציר הנפט', חזר צביקה למחנה. על הגדר במחנה עצמו ועל הגבעות מסביב ניצבו פגרי שיריון סוריים מפויחים, בוערים ומעלים עשן. צביקה - בגדיו שרופים, שיערו הבלונדי חרוך ופניו מכוסים דם - השתפל אט אט מן הטנק שלו. הוא הביט ב־ז. בהתנצלות ומלמל 'אינני יכול יותר'. ז. לא אמר דבר אך חיבק את צביקה בעוז ואחר החישו אל התאג"ד".

בפולו־אפ לכתבה ב"מוניטין" כתבה רות יובל ב"כל העיר": "שור מתלונן ש"בארה"ב היה סיפור כזה מגיע למהדורות החדשות. בישראל, העיתונות, הרדיו והטלוויזיה, התעלמו ממנו".

"אני מוכרחה להודות שיש בזה משהו, אם כי יכול להיות שהעיתונאים הותשו על ידי התחמקויות של לשכת הנשיא. גם ל'כל העיר' לקח זמן עד שקיבל תשובות. כשעמי גלוסקא הגיב בסופו של דבר, הוא הגיב בכוח: "'מר רנן שור לא טרח לפנות אל המחבר בטענה כלשהי לפני פרסום הספר, ועד עצם היום הזה לא פנה מעולם בבקשה לשוחח עם מר הרצוג. כעבור עשר שנים הוא נזכר לבוא בטענות ומתעטף בצדקנות מתחסדת בבואו להסביר מדוע לא פנה אף פעם בטענה כלשהי. הוא מסביר כי החריש במשך כל השנים מתוך מניעים נאצלים וצניעות בלתי מצויה. לי נדמה, שמר שור גילה לפתע הזדמנות פז לעשות כותרות, ויש מי שמסייע לו בכך. יסלח לי מר שור, שאולי נשכח קצת, ניסה להיתלות באילן גבוה מדי ולזכות בקצת פרסום'".

השיעור הראשון שקיבלתי בתחילת דרכי בעיתונות, היה לתת קרדיט. לכל אחד, בכל הזדמנות ובפה מלא. זה הדבר הנכון, האתי והמוסרי לעשות, גם כאשר אתה מייחס את הדברים לכתב בעיתון מתחרה או כזה שמזנב בעקביך. בישראל יש התעלמות מקרדיט נצבר, שחוץ משכרנו זה הדבר היחיד שיש לנו להראות על עבודתנו. לעתים יש פתח לעצלות אינטלקטואלית כאשר אתה מביא ציטוט מעיתון זר. מי קורא אותנו בניו יורק. אבל זה חשוב וקורקטי להבהיר שמישהו אחר כתב את הדברים לפניך.

במקרה של שור, כתבותיו על עמק הבכא לא היו תחילתה של קריירה עיתונאית. שור הוא איש קולנוע, תסריטאי, במאי, מפיק ומנהל בית ספר במשך 30 שנה. הכתבות ב"במחנה" לא היו צעד ראשון במקצוע. הדיון הזה ורבים כמותו היו נמנעים אילו טרח מחבר הספר, במקום המיועד לתודות ומראי מקום, לציין שבין השאר נעזר בכתבותיו של שור; כה פעוט, כה מתבקש וכה אלגנטי. 