"מעמדה של ישראל כמרכז תוסס של העם היהודי התבסס, בין השאר, כאשר התברר שמשקלה הדמוגרפי מסך כל העם היהודי נמצא בעלייה, וכי ישראל היא אבן שואבת ליהודים". זה ציטוט מתוך פרק בהערכה השנתית של המכון למדיניות העם היהודי. ולציטוט הזה אולי ראוי להוסיף חצי משפט: היא לפחות הייתה אבן שואבת ליהודים עד לא מזמן. גילוי נאות: אני ראש פרויקט ההערכה השנתית של המכון. עוד גילוי נאות: ההערכה במלואה פורסמה וזמינה לקריאה. עכשיו נקדיש כמה משפטים לשאלת האבן השואבת.
פגישת היח"צ של נתניהו עם מאסק הבטיחה הרבה - אך קיימה מעט | שמואל רוזנר
בין נתניהו לאייכלר: המחלוקת בתוך עם ישראל שאינה ניתנת לפיתרון
בעשורים האחרונים נרשמה מגמה קבועה של דפוס הגירה חיובית לישראל (כלומר, מספר הבאים גדול ממספר העוזבים), וזו העידה על עוצמה כלכלית ותרבותית. על מי שבכל זאת מהגרים החוצה ניתן לומר בקווים כלליים שהם משכילים יותר מכלל האוכלוסייה, מרוויחים יותר ובעלי מעמד מקצועי גבוה יותר מהממוצע. זה לא מפתיע: מי שעוזבים לחו"ל הם מי שמאמינים שיצליחו בחו"ל. רובם חילונים ויחסית צעירים.
מגמות כאלה אינן משתנות בדרך כלל בתוך פרק זמן קצר, אלא אם מתחולל אסון. בימים האחרונים התברר שיש תופעה של עזיבת פלסטינים את רצועת עזה. זה כמובן טבעי: בעזה אין עתיד. אפשר להבין מדוע מי שיכול מעדיף לעזוב. ומה בישראל? ישראל אינה עזה, ויש לקוות שלעולם לא תהיה. אך אי אפשר שלא לזהות שהשנה נרשמו גם בישראל כמה סימנים מדאיגים. הם מעלים את האפשרות שהקיטוב החברתי־פוליטי מחדד לישראלים לא מעטים את השאלה על רצונם להמשיך לחיות בישראל.
יש קושי מובנה באיסוף נתונים על עזיבה וחזרה של ישראלים, לא רק בשנה זו אלא בכל השנים, בין השאר, כי שאלת מיהו מהגר ישראלי נתונה "לפרשנויות והטיות רבות", כפי שנכתב באחד הדוחות. על פי הגדרת הלמ"ס, שהדוח עשה בה שימוש, "מהגר הוא מי שיצא מישראל לתקופה העולה על שנה, ובתנאי שקודם לכן שהה בישראל לפחות 90 יום ברציפות (על מנת למנוע ספירת ביקורי מולדת)".
הגדרה זו אינה דורשת שהות מינימלית של חיים בישראל כדי להיחשב "מהגר ישראלי". משמע, עולים שחיו בישראל תקופה קצרה ועברו למדינה אחרת נספרים כחלק מהתפוצה הישראלית. בנוסף, נכללים בהגדרה גם ישראלים רבים שנמצאים בחו"ל לתקופות של שנים בודדות. ישראלים אלה אינם מתכוונים להגר, ובכל זאת הם נספרים כמהגרים.
מה קרה השנה שאפשר לזהות? שיח גובר ברשתות החברתיות על אפשרויות לעזיבה ול"רילוקיישן", בכלל זה בקבוצות ייעודיות שנפתחו לשם כך בעקבות המשבר החברתי; ריבוי מאמרים וכתבות בעיתונות ובטלוויזיה על ישראלים שעזבו או עוזבים את ישראל (מה שמתאר אווירה או מחולל אווירה, אבל מעיד על מגמה שלילית בשני המקרים); עדויות על ריבוי פניות למשרדים העוסקים בהסדרת דרכונים זרים; פתיחת אפשרויות נוספות לקבלת דרכון; נתונים המעידים על כך שישראלים רבים "חושבים" על האפשרות לעזוב את ישראל.
סקר המדד מחודש מרץ מצא שקרוב לשליש מהיהודים בישראל "שקלו לעזוב או שקלו להמליץ לילדיהם לעזוב" את ישראל, מתוכם 6% גם "החלו לפעול בכיוון". סקר חדשות 13 שנעשה ביולי מצא גם הוא כי כשליש מאזרחי ישראל "שוקלים לעזוב את הארץ". כמובן, יש הבדל גדול בין אמירה בנוסח "אני שוקל" לבין מהלך מעשי של עזיבה, וכאמור, נתונים על עזיבה עכשיו לא יתגלו באופן מוסמך - אלא רק בעוד שנים.
ובכל זאת, הממצאים העולים מן הסקרים מעידים על מגמה של שינוי לפחות במענה לשאלות מעין אלה. סקר מ־2007, לדוגמה, בחן העדפה למגורים בישראל לעומת מדינה אחרת ומצא שיעור של כ־13% המעדיפים לעבור. סקר באותו נושא מ־2018 מצא נתונים דומים. נוסח השאלות אינו זהה, ולא בטוח שאפשר להשוות בין מי שהיו "מעדיפים לעבור" לבין מי ש"שוקלים לעבור". אבל דבר אחד כן אפשר לומר במידה של ביטחון: שיח מוגבר על עזיבה אינו מצביע על חוסן חברתי.
כמה ישראלים יכולים לשקול ברצינות מעבר למדינות אחרות? נתונים מדויקים על שיעור מחזיקי הדרכונים הזרים מתוך כלל הישראלים אינם מתפרסמים, אך הערכות שונות העמידו את שיעור בעלי הדרכונים הזרים על בין חצי מיליון ישראלים למיליון וחצי. אולי נכון יותר יהיה להסתמך על שני סקרים שנערכו לאחרונה והגיעו לתוצאה דומה למדי. היא מאפשרת להעריך ששיעור בעלי הדרכונים הזרים באוכלוסייה היהודית בישראל הוא כחמישית. סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה העמיד את השיעור על כמעט 20%, סקר המכון למדיניות העם היהודי על 23%. משני הסקרים עולה שלכ־60% מאזרחי ישראל היהודים אין דרכון זר ואין עניין בדרכון זר.
ומה עם השאר? 6% פעלו להנפקת דרכון זר והם בעיצומו של תהליך כזה. כמחציתם החלו בו עוד לפני הבחירות האחרונות (נובמבר 2022), וכמחציתם לאחר הבחירות. על פי סקר המכון למדיניות העם היהודי, עוד כעשירית חשבו על האפשרות להוציא דרכון, אך לא פעלו מעשית בכיוון זה (סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מעמיד את שיעורם של מי שחשבו אך לא פעלו על 16%).
צירוף של כלל הנתונים מלמד שכשליש מהיהודים בישראל מחזיקים בדרכון זר או פועלים להשגת דרכון זר או חושבים על האפשרות לעשות זאת. ההחלטה לפתוח בהליכים להוצאת דרכון זר לאחר הקמת הממשלה ניכרת במיוחד בקבוצת השמאל־מרכז (12%). אבל שוב, יש להבחין בזהירות בין "התחלתי בהליכים" לבין כוונת עזיבה. רוב המוציאים דרכון רוצים את האופציה, אם וכאשר, לא בהכרח את הדבר עצמו. איך סיכמנו את התהליך הזה בהערכה השנתית על מצבו של העם היהודי? "המתח הרב מתורגם בקרב ישראלים רבים גם להצפה של דאגות מפני הצפוי לישראל בשל תהליכים דמוגרפיים המשנים את אופייה. דאגה זו מזינה התפתחות של עמדות מגזריות לעומתיות ועלייה ברמת החשדנות בין קבוצות בחברה. היא מובילה לשיח מקטב על רצון ל'הפרדה' בין מגזרים שונים, וכן, בקרב מיעוט לא קטן, על אפשרות למעבר למדינות אחרות".
תפילות והפגנות
יש שתי דרכים לפרש את מה שאירע בערב יום הכיפורים בתל אביב ובערים נוספות. הראשונה מובילה להסתייגות, ואולי לזעזוע. השנייה מובילה להבנה, ואולי הסכמה. ראוי לתת לדרכים האלה שמות: דרך ראשונה: יהודים הפריעו לתפילת יהודים. דרך שנייה: יהודים הפריעו להפגנת יהודים. זהו. זה כל הסיפור. וכל השאר הוא שיח של חירשים בין מי שמתייחסים למה שקרה כאל הפרעה, או חבלה בתפילת יום הכיפורים – לבין מי שמתייחסים למה שקרה כאל הפרעה, או חבלה בהפגנה ביום הכיפורים.
האם מה שבאו אנשי ראש יהודי לערוך בכיכר דיזנגוף הוא תפילה או הפגנה? כמובן, גם על זה לא תהיה הסכמה, אבל בדיוק מכאן מתחילה המחלוקת שהידרדרה למעין קטטה. ראש יהודי הוא גוף שמארגן תפילות בכיכרות. בערב יום הכיפורים חלק ניכר, ואולי רוב היהודים שבאו לכיכר, רצו להתפלל. הם לא רצו להפגין. ההפרעה לתפילתם היא הפרעה לתפילה. מצער היה לראות את דמעותיהם.
ומצד שני, ראש יהודי הוא גוף פעלתני, ממומן, מחובר לשלטון, שיש לו סדר יום שנוגע לחברה הישראלית. יש לו מצע מגובש שהוא מנסה לקדם, שמטרתו עיצוב מחדש של החברה הישראלית מתוך הנחה, לא סמויה, שלעמדות שלו יש עדיפות עקרונית ומוסרית על פני עקרונות של קבוצות אחרות בחברה. לכן, כל פעולה שלו, בוודאי כאשר היא נערכת במרחב הציבורי, היא גם פעולה פוליטית, סוג של הפגנה. נכון, זו הפגנה שנראית כמו תפילה, וגם משמשת עבור רבים מהבאים אליה כתפילה. אבל מבחינת הארגון, כך נראית הפגנה.
זו הפגנה שעיריית תל אביב נותנת לה רישיון. כי אין סיבה למנוע רישיון מהפגנה, גם של ראש יהודי. היא נותנת לה רישיון בתנאים מסוימים, שהמארגנים אמורים לעמוד בהם. השנה, הם לא התכוונו לעמוד בהם. למה? משום שאם היו עומדים בהם, היה ניטל טעמה של ההפגנה, שכל מטרתה לחגוג ברוב עם יהדות אורתודוקסית, יהדות שמרנית, בלב תל אביב. מי שאמור היה לפעול כדי לפזר את ההפגנה הזאת היו פקחי העירייה או השוטרים. ראש העיר, רון חולדאי, עשה משגה ולא שלח אותם לפזר את ההפגנה, או למצער לאלץ את המארגנים לקיים את הכללים שנקבעו להפגנה (הוא פחות או יותר הודה בשגיאה בראיון הבוקר אצל אריה גולן). תושביו עשו את עבודת הפיקוח. וכן – זה לא נראה יפה. וכן, באופן כללי, לא טוב שתושבים לוקחים לעצמם את תפקיד שומרי החוק. רק שבאווירה הציבורית הנוכחית, להסתמך על סבלנותם של תושבים זו אולי עמדה צודקת אבל לא עמדה חכמה. בישראל לא נותרה סבלנות ולא סובלנות.
על צקצוקי הזעזוע מבתי המדרש הפוליטיים נדלג. כבר ראינו יהודים מתקוטטים ביום הכיפורים על לא מעט דברים (כולל, בלא מעט בתי כנסת, על עליות לתורה ושאר כיבודים). כשרע, כשמתוח, כשסוער – מתקוטטים. בנסיבות כאלה, החוכמה היא לייצר מרחבים נקיים מפרובוקציות, ומה לעשות, במצב הדברים היום, תפילה של ראש יהודי בכיכר מרכזית בתל אביב היא פרובוקציה. היא גם תפילה – אבל גם פרובוקציה.
רק דמיינו סיטואציה הפוכה, ותראו בקלות שזה המצב: דמיינו את הארגון ראש פרוגרסיבי מנסה לקיים תפילת כיפורים מעורבת בהובלת נשים בכיכר העיר בבני ברק, או ברחבה הסמוכה לכותל, או במרכז היישוב עלי שבהרי בנימין. זה היה עובר בשקט או שהיו קטטות? היה זעזוע, או שלכולם היה ברור מראש שיש סוג של דברים שמוטב לא לעשות?
הקלות וגרעין
הביקור בארה"ב היה יום טוב לבנימין נתניהו. לא בגלל מה שאמר הנשיא ג'ו ביידן, ולא בגלל מה שאמר נתניהו עצמו – אלא בגלל מה שאמר מוחמד בן סלמאן הסעודי. משום שנדמה שהסכם עם סעודיה קרוב מכפי שנראה. נתניהו מתקרב להישג משמעותי, שמתברר שאיננו מושפע באורח דרמטי ממה שקורה בזירה הפנים־ישראלית.
על ההסכם הזה מדברים כאן הרבה בימים האחרונים, ובחלק גדול מהזמן מדברים עליו בהקשר של הטפל ולא של העיקר. מה הטפל? השאלה אם ישראל כן או לא תעשה כמה מחוות לפלסטינים כדי שאפשר יהיה לחתום על הסכם. זו שאלה חשובה מבחינה קואליציונית, כי לנתניהו יש בקואליציה שלו כמה אומרי לאו מקצועיים, שמחוות לפלסטינים לא מחליקות להם טוב בגרון. אומרי הלאו ינצלו כל הזדמנות להוכיח שהם הנאמנים האמיתיים של ארץ ישראל, ועלולים לשבש לנתניהו את החגיגה אם יחליטו שהם לא מוכנים לאשר את ההסכם שיביא. כמובן, יהיו באופוזיציה מי שעשויים לסייע לנתניהו להעביר הסכם. אם זה יהיה הסכם טוב, הם יצביעו בעדו. אבל הם לא יעזרו לנתניהו להחזיק את ממשלתו בחיים. יצביעו בעד ההסכם, וגם בעד פיזור הכנסת. כך שנתניהו יצטרך למעשה להקריב את הקואליציה שלו תמורת ההסכם. להמר על כך שהציבור יגמול לו בקלפי על ההסכם, ויאפשר לו להקים עוד קואליציה גם אחרי הבחירות שיבואו בגלל הסכם.
לא בטוח שזה יהיה הימור טוב. הבוחרים ראו את נתניהו מתפקד היטב בקורונה, וראו אותו מביא הסכם עם המפרציות, ולא גמלו לו בקלפי. בבחירות שאחרי הסכמי אברהם קמה קואליציית בנט־לפיד. כך שראש הממשלה יודע שקהל הבוחרים לא בהכרח גומל, ומעניש על עניינים ספציפיים. מי שלא רוצה את נתניהו בשלטון יצביע נגדו, גם אם נתניהו יוריד את הירח. ובכל זאת, הסכם עם סעודיה יהיה הישג מרשים. ומי יודע, אולי יתברר שהוא מרשים מספיק כדי להביא את נתניהו לניצחון.
וכאמור, כל זה הטפל, לא העיקר. בראייה אסטרטגית, מחוות קטנות לפלסטינים הן, ובכן, עניין קטן. בראייה אסטרטגית, חישובים קואליציוניים הם עניין קטן. מה העניין הגדול? הגרעין הוא העניין הגדול, ועליו צריך לומר לפחות שלושה דברים. הדבר הראשון – בן סלמאן הבהיר שאם לאיראנים יהיה נשק גרעיני, גם לסעודים יהיה נשק גרעיני. זה מסר שנועד לאוזניים אמריקאיות. אם ממשל ביידן, או זה שיבוא אחריו, לא ידאג לוודא שלאיראן אין נשק גרעיני – התוצאה תהיה מהלך מהיר של תפוצת נשק גרעיני ברחבי המזרח התיכון. משטר הבקרה על תפוצת נשק גרעיני למעשה יקרוס, והסעודים כבר מתכוננים לזה. למעשה, דרישתם לאפשר מעגל מלא של העשרה בסעודיה נועדה בדיוק לזה: יש לנו יכולת, והשאלה אם נממש אותה תלויה בבלימה של איראן. אם תבלמו את איראן, לא נממש. אם לא תבלמו, הכלים בידינו לממש.
הדבר השני – בעוד כולנו מביטים ימינה כדי לבחון מה יאפשר בצלאל סמוטריץ' בהקשר למחוות לפלסטינים, אנחנו מזניחים את המבט שיש לו משמעות רבה יותר: על התנגדות אפשרית של גורמים רבים לסעיפים הנוגעים להיבט הגרעיני של ההסכם. לישראל יש היסטוריה של התנגדות להעשרה גרעינית עצמאית של מדינות אחרות. גם לאמריקאים יש היסטוריה של התנגדות להעשרה גרעינית עצמאית של מדינות אחרות.
ארה"ב נמנעת מלספק למדינות אחרות טכנולוגיה שיכולה לשמש לפיתוח תוכנית גרעין צבאית, ומקפידה במיוחד על יכולות עצמאיות להעשרת אורניום (ההסכם האמריקאי הגרעיני עם קוריאה הדרומית הוא דוגמה לכך). לכן, אין ודאות שהאמריקאים יסכימו להסדר שאותו מבקשים הסעודים, ואין ודאות שישראל תסכים להסדר הזה. כמובן, גם כאן עלולה להתגלע מחלוקת. בין מי למי? בין נתניהו לבין גופי מערכת הביטחון. הוא ירצה הסכם, בהנחה שהסכם טוב לישראל, גם במחיר מסוים בהקשר הגרעיני. מערכת הביטחון תתנגד להסכם, בהנחה שנזק ההסכם עולה על התועלת, ושמגולם בו סיכון משמעותי, אולי אפילו דרמטי, שמחייב דחייה שלו.
הדבר השלישי – כל הדיון הזה מתנהל בנסיבות שיש בהן קושי משני סוגים. קושי אחד – העניין הגרעיני סבוך, חשאי, מובן רק לכמה יודעי סוד. יאיר לפיד כבר רמז שיתנגד להסכם הכרוך בוויתור גרעיני, אבל לפיד חשוד במניעים פוליטיים. מי יהיה זה שיוכל לומר לנתניהו "לא" ולשכנע את הציבור שמניעיו טהורים, זו שאלה שלא קל להשיב עליה בימים כאלה. מה שמוביל לקושי השני – היכולת של חלק משמעותי מהציבור הישראלי לסמוך על כך שנתניהו פועל מתוך רצון לקדם את ישראל, ולא מתוך רצון לקדם את עצמו, אישית ופוליטית, נפגעה באורח קשה. וזאת כמובן לא אמירה שיפוטית על נתניהו – אלא אמירה עובדתית על המציאות. חלק לא מבוטל מהציבור הישראלי סבור שאם נתניהו אומר לילה אז כנראה יום, ואם נתניהו אומר טוב לישראל אז כנראה רע לישראל.
למנהיג שמביא הסכם שיש בו בשורה גדולה, ולצדה גם (אולי) סכנה גדולה, אמון הציבור הוא דבר מכריע. במקרה של הסכמי אברהם זה היה קל: הייתה ממשלת אחדות נתניהו־גנץ, והוויתורים לא היו כואבים במיוחד לרוב הציבור (ישראל ויתרה על סיפוח שטחים, שממילא חלק משמעותי מהציבור מתנגד לו). במקרה של סעודיה המצב אחר: ישראל שסועה ונתונה במחלוקת קשה, והוויתורים עשויים להיות בעלי משמעות כבדה. גם זה עשוי להקשות על נתניהו להגיע להסכם.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, בהערכה השנתית של המכון למדיניות העם היהודי, בנתוני הלמ"ס, המכון לדמוקרטיה, "מעריב", חדשות 13, מרכז המידע למודיעין ולטרור
[email protected]