בעולם תקין לאף אחד לא היה אכפת מהלוגו של הספרייה הלאומית. מדובר בבחירה גרפית, שולית יחסית למוסד שהוא בית לתרבות ולהיסטוריה של מדינת ישראל.
מעצב הלוגו של הספרייה הלאומית מגיב לראשונה: "הלחצים הגיעו מכל הכיוונים"
גם תפילה בהפרדה לא הייתה אמורה להפוך לעניין, גם אם היא נעשית במרחב הציבורי ואף עם מחיצה בין המתפללים למתפללות. זה עניינם, זו בחירתם, זו תפילתם. כל אחד יכול להצטרף, לעקוף ולהמשיך בדרכו. או בדרכה. הקרנה של סרט לנשים בירושלים הייתה צריכה לעבור כאירוע שקט ונעים. השבוע הוא הופרע על ידי חבורת גברים שחשבו שזו הפרדה שאין מקומה במדינה.
אלה לא זמנים רגילים. אנחנו לא במלחמת דת כמו שאמר ח"כ משה גפני, אלא במלחמה על החילוניות. הסמליל המקורי של הספרייה היה יותר דתי, לאומי וכלל דגל, טלית בצבעי כחול־לבן. הלוגו החדש הוא שחור, בינלאומי, אזרחי וחילוני. שר החינוך ואחרים ראו בשינוי העיצובי עניין ערכי. הם דרשו להחזיר עטרה ליושנה, הספרייה נכנעה, הלוגו הישן הוחזר, החדש הוסר. קיש נלחם בלוגו וניצח.
המלחמה על החיים עצמם בעיצומה. חוזה חדש מנסה להיכתב בדקות אלה ממש. ולכן סופו של כל עימות להיות מוכרע ללא פשרה ולשרטט מחדש את המותר והאסור בציבור. אין מקום לוויתורים. "להכעיס", "אצבע בעין" ו"דווקא" - הן תוכניות עבודה, ברוח התקופה. אל לב הקרבות מגיחים מדי פעם "משפיעני דת" - אומנים ואנשי תקשורת שנהנים ומתפרנסים מערכים ליברליים, מערביים, חילוניים ותל אביביים, ומקדמים דתיות ואמונה כמוצר צריכה.
הזמרת אודיה עמדה בלבוש מינימלי על במת פארק הירקון בהופעה של נועה קירל - רגעים לפני שזו רקדה בארוטיות תחת מפלי מים - וביקשה מהקהל לשמור שבת. הדיסוננס בין התוכן האמוני למראה החושפני היה מדהים. הזמר קובי פרץ סיפר בראיון למאקו על השינוי הדתי שעבר: "אני שומע סיפורים, בן רוצח את האבא, ילדה יורקת על האמא בפנים". החילוניות, לפי פרץ, ריקה ואלימה. לכן העביר את ילדיו לחינוך דתי, שם רואים אותם. ולהבדיל מהחינוך הממלכתי־חילוני, "מקבלים אותם בבוקר עם שוקו ולחמנייה". מבחינתו, זה סממן לאהבת התלמידים ולפערים פדגוגיים, ולא תוצאה של כספים קואליציוניים.
מסתבר שגם השבת בבית משפחת פרץ עברה שינוי דרסטי. בעבר, כך אמר, היה עסוק בעבודה ו"זה היה מגעיל". פרץ מוכר את הדת כיתרון שעוזר בבחירה בטוב בחיים. כשהיה חילוני, הורשע בעבירות מס. הוא נידון למאסר בפועל. האשמה בעיניו היא שהחזיק בערכים חילוניים, ולא בהצהרות הכוזבות לרשות המסים.
הוא תמה איך יכול להיות שהוא "רודף חסדים" ובכל זאת חטף עונש כזה. הרב הבהיר לו שדווקא "צריך להודות לבורא עולם, כי היית אמור למות, אך רק בגלל המצוות שעשית ה׳ ריחם עליך ונתן לך כלא, במקום מוות". כאילו לאלוהים אין מספיק על הראש אלא לקצוב את עונשו של זמר ולקזז עונשים בחסדים. אגב, לדבריו, הוא גם נותן בסתר ולא מספר לאשתו - וגם על כך סיפר בראיון. כך שה"מתן בסתר" מתגלה כשקר, וההסתרה מהאישה כרגע נחשפה.
הצגת הדתיות כדרך אולטימטיבית וטובה יותר לחיים, משותפת לאומנים רבים שמתראיינים ומספרים על חיי משפחה טובים, ערכיים ושווים יותר, כמו על שיר חדש או קידום של הופעה. למשל, המתחזק הבלתי נלאה, אביב אלוש, פרסם פוסט שבו הוא מדווח על שיתוף פעולה עם עומר אדם, ועל הדרך מבקש מכולנו "לחזור הביתה לסיפור ולשורש שלנו, למקום אליו אנחנו שייכים".
גם מבחני ה"במה אתה יהודי?", שעושה ינון מגל תכופות למרואיינים שלו, בטון נזפני מוסרני ומיסיונרי, מעניינים ומרגיזים רק משום שהם משודרים בפלטפורמה חילונית ליברלית, שמקדשת את חופש הביטוי, וממילא לא היו משודרים בפורמט כזה או הפוך ברדיו דתי או חרדי.
הדתיות הפכה מטבע עובר לסוחר. יש שמתעליינים ומתנשאים באמצעותה. מטיפים לשמירת שבת כשהם עומדים על במה חילונית. רק בעולם ליברלי אודיה יכולה להופיע בלבוש מינימלי בהופעת פופ בפני קהל מעורב, בפארק באמצע העיר, ולהטיף. זה לא משהו שיכול לקרות באלעד או בקריית יערים. מדובר במיסיונרים בהתנדבות. האמונה בעיניהם היא סטורי באינסטגרם. נידה יכולה להיות שת"פ רווחי. הדת, בעיניהם, כה חלשה שהיא זקוקה לסוכני הטפות ושליחי אמונה מטעם עצמם, שעומדים על במות פתוחות כדי לספר לחילונים שהם טועים.