אם יש בין הקוראים מי שטרם השתכנעו להביא ילדים לעולם, הרשו לי לשתף אתכם באחד הערכים המוספים הגדולים של הריבוי הטבעי: השמחה לחזור לשגרה. עוד לא נכנסה השבת - קל וחומר שעוד לא יצא החג - וכבר אפילו מי שלא מתחיל לקרוא את התורה מבראשית, שרוי בשמחת תורה גדולה: החופשה במערכת החינוך, שנמשכה מיום חמישי שלפני יום הכיפורים ועד ליום ראשון הקרוב, ארוכה כחופשת הפסח, עומדת להסתיים ולאפשר ללא מעט הורים בישראל, שאך בקושי התאוששו (כלכלית ונפשית) מחופשת הקיץ, לחזור ולעסוק בשלהם.

טוב נו, על מי אני עובד? מי שהפך להורה - ולא משנה בני כמה הילדים - כבר לעולם לא ישוב לעסוק רק בשלו. הנה אצלי למשל, חופשות בית הספר הן כבר מזמן לא עניין. הגדולה שקועה בניהול הקריירה שלה (שום קשר אליי אלא רק לאמא שלה: נשים מצליחות מצמיחות תחתן בנות מצליחות). הבן יקיר לי נהנה מימים אחרונים של חופשת הסמסטר בין שנה א' ל־ב', לפני שישוב לשגרת הלימודים המפרכת. והקטנה מתכננת גיחה אחרונה לחו"ל לפני שתתגייס לצבא ההגנה לישראל.

כן, אפילו בת הזקונים שלי היא כבר אישה צעירה שתכף תצטרך לעמוד בזמנים ולהסתדר בשלשות, רגע לפני שתתחיל לחלק פקודות בעצמה (רא"ל הרצי הלוי, שלא תגיד שלא התרעתי: חצי שנה מהיום - ואתה כבר מגיש לה קפה). ובכל זאת, אף שכבר מזמן איני צמוד ללוח החופשות המקובל, עדיין מביא אליי סוף השבוע הבא עלינו לטובה ניחוחות של סתיו ושל חזרה לשגרה.

ככל שהעיסוק ברווחתם של ילדיי הוא עדיין אחד המרכיבים החזקים בחיי, הרי שהטיפול היומיומי בהם כבר מזמן אינו תופס את מרב זמני. וכיוון שכך, אין לי אלא לצקת מחדש תוכן לזמן הרב שהוקדש לגידולם, מעתה ולפחות עד שאדרש לעזור להם עם הנכדים (משהו שאפילו לא נתפס בהכרתי, שכן אני עדיין מגיב כשמכריזים על מבצע "לחיילים וסטודנטים").

חלק מהתוכן הזה הוא כמעט בנאלי ומעוגן בהחלטותיי לשנה החדשה (שתתחיל הלכה למעשה רק מחרתיים), למשל: לשאוף לחמישה אימוני כושר בשבוע, או ללמוד פורטוגזית בחוג שאליו נרשמתי כבר לפני כחודשיים. ויש שם, בצ'ק ליסט שלי, שבריבועים הקטנים בצדה אנסה לסמן "וי" עד שתשפ"ד תהיה לתשפ"ה, גם סעיפים שקשורים להפחתה בכמות (אבל לעלייה באיכות!) בתחום הקולינרי.

זה אומר שבעוד שנה מהיום, שרק נהיה בריאים, כשתוצג לפניכם השאלה: מי הוא זה שחטוב, נמרץ ודובר פורטוגזית? תיאלצו להתלבט בין כריסטיאנו רונאלדו לביני - או שאשב מול המקלדת בבושת פנים, ואתרץ את כישלוני לפחות באחד מהסעיפים. ויש גם משאלות מופשטות יותר שקשורות לסגנון החיים שלי, ובעיקר לעובדה שעם כל הכבוד ליוקר המחיה המאמיר (כן, ביבי, מה קורה עם זה באמת?), הרי שהמצרך שמחירו נסק ביותר עבורי השנה, לא תלוי בתשומות ייצור, עלויות שינוע ועמלות שיווק. זהו רק הזמן שמשיק שבוע לשבוע, כמעשן כבד שמצית סיגריה בקודמתה.

כיוון שכך, ההחלטה הראשונה שכבר הספקתי ליישם בשנה החדשה היא השבת זמני לידיי. אני בהחלט אסלח לעצמי אם לא אהיה המנהל הכי חשוב בעולם, שלא לדבר על חלומות שספק אם היו לי אי־פעם - כמו למשל לכתוב את שמי בין דפי ההיסטוריה או להתעשר. על מה לא אמחל לעצמי? על זמן שחולף מבלי שאנצל אותו כראוי.

כדי להקל מעט על המשפט האחרון, אבהיר שבעיניי ניצול נכון של זמן הוא גם להמיר את אחד מאימוני הכושר השבועיים בשחייה בים ואפילו בבירה ב־11:00 בבוקר עם חבר, התמכרות לסדרה מהז'אנר המכונה "גילטי פלז'ר" או טיסה לירכתי תבל כדי לצפות בדרבי של בואנוס איירס (בקלאסיקו הספרדי כבר נכחתי יותר מפעם אחת), שביחד עם ה"אולד פירם" (הדרבי של גלזגו) נותר אחד משני המשחקים הגדולים שבהם טרם ביקרתי. אה כן, וגם ביקור ביפן - מדינה שאיכשהו הצליחה להישאר מחוץ למפת המסעות העולמית שלי, זאת שבה תקעתי דגל כבר בחמש יבשות ובלא מעט ארצות וערים.

חלק ממכריי המבוגרים ממני דחו את מימוש החלומות האלה עד לפנסיה, רק כדי לגלות באיחור מצער שבריאותם התרופפה בינתיים או שממונם אינו עומד להם, ואילו לי אין אלא להודות על מזלי הטוב שמאפשר לי לשלב אותו בשגרת עבודה מחייבת - והנה מצאתי את הדבר היחיד שאני יכול לעשות (מלבד למות כמובן) ולהיחשב עדיין לצעיר: להתחיל לחיות את החלום!

לפיכך אני מישיר מבט אל שמחת תורה, שהיא גם השבת האחרונה של חודש החגים ואומר לה: "בואי כלה". ולתקופת החול שתחל לאחריה: "בואי קלה".