מבחר הפוסטים שהאלגוריתם של פייסבוק מציג בפנינו אינו עניין מקרי. ועדיין, לא יכולתי שלא להתחלחל מהשילוב שנחשף על מסך האייפד שלי כשגלשתי בתחילת השבוע.
בבוקר בכנסת, בערב בקריה: הטיפול במשפחות החטופים מבזה וציני
ממשלה פוסט ציונית על מלא: דואגים לשלמות השלטון, לא לשלמות הארץ
למעלה, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מקדם בתשלום טור ב"מעריב", המסנגר על התעקשותו שלא לשחרר כספים קואליציוניים לצורכי מלחמה ("דיקטטורת הפקידים", קלמן ליבסקינד, 17.11). למטה, תמונות של חיילים שנפלו בקרבות באותה יממה. כששר מוצא לנכון בעיצומה של מערכה גורלית לממן קידום כתבה שמיטיבה עמו, אם מכספו של משלם המסים ואם מכיסו, זה כשר אבל מאוד־מאוד מסריח.
בה בעת סמוטריץ' הביע עמדה שלפיה שחרור החטופים לא אמור להיכלל במטרות המלחמה. בהמשך, חבר סיעתו שמחה רוטמן, בקולו היהיר, המתנשא, הנעדר כל רגש אנושי, הודיע על התנגדות לעסקה המתגבשת. אבל בשעות הקטנות של הלילה בין שלישי לרביעי סמוטריץ' הפך את עורו. שרי הציונות הדתית הצביעו בעד העסקה, כשרק עוצמה יהודית התבצרה בהתנגדותה.
הצבעתם של השרים סמוטריץ', אורית סטרוק ואופיר סופר נבעה משיקול פוליטי טקטי. לעומת זאת, עמדתם המוצהרת היא עמדה עקרונית ועקבית שמתחברת לגישת נציגי טלי גוטליב מהליכוד ועוצמה יהודית. גישה שמקורה בקביעת סדרי עדיפויות ביחסי אזרח ומדינה.
בסוגיה המטלטלת והמצמררת של החטופים כל הברירות רעות, כל החלטה פוצעת ומותירה צלקות. מקבלי ההחלטות הם כקצינים שנכפה עליהם להוביל את חייליהם בשדה מוקשים. מה יעלה בגורלם של החטופים שלא נכללו בעסקה? מה יהיו ההשלכות של הפוגה בלחימה? ובכלל, האם העסקה תתממש במלואה? מה אם תתגלה כתעתוע?
עלמה בת ה־13 מבארי
הנסתר רב, הגלוי כואב, ועדיין קיים הבדל מהותי בין עסקת שליט לעסקה כלשהי הקשורה לחטופי השבת השחורה. זאת משום שמדובר בשני חוזים שהם שונים בתכליתם. האחד, חוזה בין מדינה לחייל. השני, חוזה בין מדינה לאזרח.
מדינה חייבת לספק לחייל תחמושת, ציוד, מדים, אוכל. היא חייבת גם לדאוג לביטחונו, לחלצו משדה הקרב אם ייפגע, לטפל בפצעיו, לשלם לו קצבה במקרה של נכות, לפצות את בני משפחתו אם חס ושלום ייפול בקרב. היא אף חייבת לפעול בכל דרך אפשרית להחזירו אם הוא נשבה.
ועדיין, מלכתחילה חייל, אם בסדיר ואם במילואים, אם בחזית ואם בעורף, מסכן (או מסכנת) את חייו מתוקף תפקידו. על המדינה לצמצם את הסיכונים, אך אין באפשרותה לבטל אותם כליל. זה נכון לגבי כל מדינה.
לא כן בחוזה בין מדינה לאזרח. אזרח חייב לשלם מסים ולכבד את חוקי המדינה. הוא לא אמור לסכן את חייו, ההפך הוא הנכון. מחויבותה העליונה והראשונה של מדינה היא להבטיח את ביטחון אזרחיה ואת ביטחון ילדיהם. זאת חובתה המוחלטת.
בחוזה בין מדינת ישראל לאזרחיה המחויבות הזו לביטחון האזרח ולביטחון ילדיו מקודשת שבעתיים. העיקרון הוא עיקרון מכונן: השבועה "לעולם לא עוד" שנשבעו מייסדי המדינה לאחר השואה.
מדינת ישראל לא הפרה את שבועתה ולא הפרה חוזה בינה לבין חייליה כשנחטף גלעד שליט. גם אם ניתן היה לדבר על כשל פיקודי כזה או אחר - הסיכון היה סיכון שלוקח חייל קרבי. כשמבשרים מדי יום בשורה מרה על נפילתם של חיילים, הלב של כולנו נקרע כל פעם מחדש. אבל זהו חוזה בין מדינה לחייליה. חוזה שהנורא מכל הוא אחד מסעיפיו.
האסון האזרחי של 7 באוקטובר, לעומת זאת, הוא הפרה בוטה של החוזה בין מדינת ישראל לאזרחיה. המדינה נכשלה בתפקידה העיקרי, שהוא שמירה על ביטחונם וחייהם של האזרחים, ולא משנה אם הם חיילי מילואים, כל עוד הם בביתם ולא בשירות צבאי. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשמירה על ילדים.
מכאן, עם כל הכאב שמפלח את הלב מדי יום, לא ניתן להשוות בין סיכון חייהם של החטופים לבין האיום העתידי על חיילנו - אם וכאשר קיימת זיקה בין השניים. מה שברור ומשמעותי אף יותר הוא שאסור בתכלית האיסור להשוות בין המחיר שהמדינה הייתה או לא הייתה אמורה לשלם על שחרורו של גלעד שליט, לבין המחיר שהיא נדרשת לשלם על שחרורה המשוער של עלמה אור בת ה־13, שנחטפה מביתה בקיבוץ בארי. חטיפתם של אזרחים מבתיהם מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל, ועל כן שחרורם הוא מטרה שחייבת להיכלל במטרות המלחמה.
חייל בחזית וילדה בבית
ביום שני ניהלה ועדת הכנסת לביטחון לאומי בראשות צביקה פוגל דיון מתוקשר בהצעת החוק שהגישה חברתו של פוגל לעוצמה יהודית לימור סון הר־מלך, להטיל עונש מוות על מחבלים. משפחות החטופים הודיעו מראש כי הדיון מסכן את יקיריהן, והתחננו לדחייה.
יומיים קודם לכן היועמ"ש לשעבר ד"ר אביחי מנדלבליט הסביר בתוכנית "פגוש את העיתונות" כי החוק הקיים מאפשר להטיל עונש מוות על הרוצחים מ־7 באוקטובר שבידינו. יו"ר הקואליציה אופיר כץ (הליכוד) הבהיר כי נכון לעכשיו הצעת החוק הפרטית של סון הר־מלך אינה על סדר היום, ולא תאושר ללא החלטת הקבינט המדיני־ביטחוני. מדוע אם כן תחנוני בני משפחות החטופים שלא לנהל את הדיון בעיתוי הנוכחי נפלו על אוזניים ערלות? ואם כבר, למה פוגל לכל הפחות לא הורה לסגור את הדיון לתקשורת?
את הצעת החוק יזמה בזמנו ישראל ביתנו, אך השבוע התחשבה בעיתוי והבליגה. ישיבת הוועדה נערכה כישיבת סיעת עוצמה יהודית לכל דבר ועניין, רק שלישיבת הסיעה הוזמנו נציגי משפחות החטופים, וחברי הסיעה ביזו אותם והתעללו בהם להנאתם. לעניות דעתי, המחזה ששודר היה המביש שבתולדות הכנסת. אבל אני לא נמנית עם הבייס של איתמר בן גביר – והוא תכנן, ביים וכיוון את המחזה לבייס. אז ברור שהתקשורת הוזמנה.
מיומה הראשון של המערכה מנהל בן גביר קמפיין בחירות. הוא הצליח לבדל את עצמו מהכישלון חסר התקדים שאיתו מזוהים בנימין נתניהו וגם סמוטריץ'. בהזדמנות הראשונה בן גביר עשוי לפרק את הממשלה כדי לפדות את הצ'ק שבאמתחתו. סמוטריץ', לעומת זאת, מעוניין להרחיק את הבחירות. זו הסיבה שבגללה הוא מסרב לשחרר כסף קואליציוני לצורכי המלחמה. זו גם אחת הסיבות שבגללה החליט לתמוך בעסקה.
אבל הגישה העקרונית לסוגיית החטופים היא גישה המאחדת את בן גביר, סמוטריץ' רוטמן והאגף הכוחני של הליכוד (ע"ע טלי גוטליב) - גישה שדוגלת בעליונות הקולקטיב על הפרט, ובכל מחיר.
זאב ז'בוטינסקי, ליברל מובהק, דגל בזכויות הפרט, כולל חופש כלכלי. תנועת חרות ההיסטורית ביקשה לחרות על דגלה שילוב בין שאיפות לאומיות מובהקות לכיבוד זכויות הפרט, כולל זכויות הפרט של בני מיעוטים. זוהי מהותה של מפלגה ימנית ליברלית.
סמוטריץ', רוטמן, בן גביר, יריב לוין וגוטליב דוגלים, לעומת זאת, בגישה הקובעת סדר עדיפויות שונה. גישתם מקדשת את הקולקטיב, ומבטלת את זכויות הפרט בכל נקודה שבה מסתמנת סתירה בין מטרות הקולקטיב לזכויות הפרט. מכאן הרפורמה המשפטית שנועדה לסלול לקולקטיב המועדף מבחינתם ("הרוב שזכה בבחירות") דרך לכל החלטה ולכל מטרה, תוך רמיסת זכויות הפרט (נשים, להט"בים, בני מיעוטים ו"אשכנזים פריווילגים").
אם המדינה שייכת לקולקטיב הנכון (ממשלת ימין על מלא), אין דבר כזה חוזה בין מדינה לאזרח. יש מחויבות מוחלטת של אזרח לקולקטיב ולמדינה. מכאן - שחרור חטופים הוא דבר משני, שמותנה בכך שהוא לא פוגע במטרות המלחמה. זה בדיוק התירוץ שבו השתמש סמוטריץ' כשהסביר את שינוי עמדתו: שכנעו אותנו שהעסקה לא תפגע במטרות המלחמה. זהו ימין אנטי־ליברלי.
מעבר לשיקולים טקטיים ופוליטיים, אלה הן שתי הגישות בקבינט. אלה גם שתי הגישות בחברה הישראלית. מי שמאמין בחוזה בין מדינה לאזרח גורס כי שחרור החטופים הוא אחת המטרות האסטרטגיות של המלחמה. מי שגורס כי למדינה־קולקטיב עליונות מוחלטת לא מבדיל בין חייל בחזית לילד במיטתו.
ישראל אינה המדינה הראשונה שניצבת בפני בחירה בין שתי הגישות. אנחנו נצטרך להכריע בין השתיים – גם במהלך המלחמה וגם בבחירות, שצפויות ככל הנראה בשנה הקרובה.