הוא עמד שם עם שורשים רחבים שנפרשו לרוחב הגינה. תפס לי את העין. עץ גדול ומרשים, עם אופי, עם פז"ם, שראה כמה מלחמות רציניות בחייו. הסתכלתי עליו מהחלון ויכולתי להישבע שהוא קורא לי לגשת, לשים עליו יד, לשבת בצלו, לקחת את הזמן.
העמדת החטופים ברף גבוה פוגעת באינטרס המלחמה | דעה
אנחנו לא עושים את זה כבר, יושבים בצלו של עץ. בטח בתל אביב, העיר שטסה במהירות מסביב לעצמה. אין לנו זמן. אבל עכשיו אנחנו במלחמה, ונדמה שהזמן טס מהר מדי או שלא זז בכלל. יש לגיטימציה לשבת על ספסל, יש לגיטימציה לעמוד באמצע הרחוב ולבהות בנקודה כלשהי כדי לסדר את המחשבה. יש לגיטימציה לא לעשות כלום.
לפני כמה ימים אמרתי לחברה שאני מרגישה שאני חיה בבועה בחלל. מבצעת את המשימות שאני צריכה, אבל רוב הזמן בוהה, סופרת ימים, מעבירה מחשבות, משתדלת ללמד את עצמי לחיות את הרגע, לא לתכנן קדימה, ובניגוד לכבדות שבחוץ - להיות יותר קלילה עם עצמי.
אבל הזמן, מה איתו? או שהוא נעצר ומוציא את הנשמה או שהוא טס וכבר אין לו משמעות משימתית יותר. איך בעל כורחנו הפכנו כולנו למאסטרים ב"זן". חיים את הרגע, כי אף אחד לא יודע מה יהיה מחר.
“זה עניין של חמלה כלפי עצמנו", ענתה לי, בלי להתנצל על כך שגם היא לא ממש מצליחה לעמוד במשימות מורכבות, לעשות את כל מה שתכננה, להניע דברים, לחזור לשיחות עם אנשים. גם היא פשוט מעבירה את הזמן. “לפעמים צריך רק להרפות, לא לדבר עם אף אחד, לא לעשות כלום", הוסיפה. כמו בים, כשנכנסים למערבולת, יש לחכות שהיא תעיף אותך החוצה לחוף מבטחים. גם זה לוקח קצת זמן.
יש לי חבר עם מקצוע רגיל ומשכורת ממוצעת, שבמשך שלושה שבועות בשנה, בדרך כלל בתקופת החגים, היה נעלם. טס להודו או לדרום אמריקה, לפעמים יורד למדבר ועושה סדנאות שתיקה ויוגה. היה מספיק אחראי לעצמו ולזמן שלו. ידע לנתק את הטלפון כשצריך, לא להיות ברשתות החברתיות, לא לקחת פרויקטים חדשים בעבודה, לא להתפתות להצעות, לא משנה מה השכר שבצדן. להישאר נאמן למה שהנפש שלו ביקשה: זמן לעצמה.
גם היום, כשיש לו משפחה וילדים, הוא יודע לקחת את הזמן. רק שעכשיו המטרה שונה: זמן איכות עם המשפחה. או כמו שהוא תיאר: “שלושה שבועות בשנה שמזכירים לי שאני לא עבד של אף אחד בעולם הזה. כי תראי - את רצה, רצה ואז מלחמה".
תמיד כשאני פוגשת אותו אני חושבת על עצמי, על כמה מעולם לא הייתי מסוגלת להרפות ככה. ועד כמה גם היום אני עדיין לא מצליחה לשים גבולות ולנתק את מצבורי האנרגיה שלי לזולת רגע לפני שהם מתרוקנים לגמרי. בחודשיים האחרונים יוצא לי לחשוב הרבה על האנרגיה המתכלה שלנו. על כך שיש לנו זמן לשקם את עצמנו, אבל אנחנו שבויים בתוך ספירלת עצב, צער והפחדה, בלי אפשרות לצאת ממנה.
הצורך של אנשים לפרוק את רגשותיהם ברשתות החברתיות כבר לא נותר רק בגדר אקט של פורקן, שיתוף רגש, אלא בריכת התבוססות של צער ולופ שאי אפשר לצאת ממנו. הוסיפו את התקשורת - היא כבר מזמן הפכה לא רק למעבירת מסרים ועדכוני מלחמה, אלא לתוכנית מהדהדת תרחישים שמשמרת את הדריכות של צופיה ומשתלטת לנו על הנפש ועל הזמן.
החלטתי שאני יוצאת מהלופ. מכבה מסכים, נכנסת לגינה שקראה לי לנוח בה ולהעביר בה את הזמן. בניגוד לגינות חדשות בעיר, היה בה משהו קלאסי וישן. גינה מטופחת ושמורה, אבל לא סטרילית מדי. מותר לדרוך בה על הדשא, מותר לילדים וכלבים לרוץ בה, ויש בה גם עץ ענק של פעם.
פתאום חשבתי שכבר כמעט שלא רואים עצי ענק יותר בתל אביב. פה ושם אפשר למצוא גזעים מרשימים יחידי סגולה בשכונות הוותיקות עם הבניינים לשימור, הבתים עם תריסי הגלילה וחדרי המדרגות מבטון. לפעמים אני רואה עצים קטנים וחסרי משמעות על הרחוב הראשי שמוקפים בגדר עם שלט “עץ לשימור". תוהה אם השורשים של העץ הרזה הזה שתקוע ככה באמצע הרחוב כל כך עמוקים שאפילו העירייה לא מעיזה להזיז אותו.
איזה יופי לחיות במקום שבו גם עץ לא מרשים וסמכותי במיוחד כמו הגדול ההוא בגינה ליד הבית, הפך לכזה בר־מזל שגם הטרקטורים ההרסניים שחופרים את הרכבת, או צוותי ההתחדשות העירונית למיניהם שמורידים כל פיסת היסטוריה בעיר, לא יכולים להזיק לו לפי חוק. והנה, כבר עברה לי מחשבה טובה אחת בראש על אנשים עם לב ועצים שיום אחד יגדלו ואפשר יהיה לשבת בצלם, במקום אלף מחשבות רעות מול המחשב.