משהו: גורל עם ישראל תלוי עכשיו בגיבורים ובגיבורות שנולדו מאז תחילת המאה ה־21.
"עברתי שואה, כולם שם מחבלים": מייה שם מספרת לראשונה על הימים בשבי
טריק משנה חיים: כך תסירו כתמי שמן ותבלינים מקופסאות הפלסטיק שלכם | צפו
לקראת ינואר 2024
ביום שני מתחילה שנה חדשה, שנת 2024. בוקר טוב לך, שנת 2024. אנחנו עוזבים את 2023 שתיזכר לדורות כשנה הנוראה שבה ישראל הותקפה, ישראלים נרצחו, נאנסו, נחטפו, עברו התעללויות שעוד שנים ייקח לעכל אותן. מסתיימת שנה שבה אני מביט לאחור ושואל את עצמי: איך יכול להיות שאיש בישראל לא הבין את מה שעומד לקרות? לא בממשלה, לא באופוזיציה, לא בתקשורת, לא באקדמיה, לא בצבא, לא במודיעין. איך אני לא ראיתי?
היו הפגנות נגד הממשלה השנה, אבל איש לא הפגין נגד הממשלה בדרישה לתקוף את חמאס בעזה. אם לקראת ינואר 2024 נחטט במה שאמרה התקשורת בינואר 2023, לא נמצא מילה שחוזה את העתיד.
אבדוק מה אמרתי ומה דיווחתי בעצמי בתחילת השנה. האם הבנתי שצריך לצעוק נגד השאננות מול חמאס? לא. לא הבנתי. מבט לאחור על מה שעסקתי בו מאכזב אותי. אני מצטרף למדינה מאוכזבת שלמה שלא ראתה את מה שמראים לה. לא ראתה זוועה שמתקרבת אשר רק תצפיתניות מעטות, מופלאות, ראו, ולא נתנו להן להעביר זאת אלינו.
מה העסיק אותנו, אותי, בינואר 2023? העסיקה אותי, למשל, הפגיעה בזכויות אדם שהתגלתה במשפט נתניהו. הסיפורים המבהילים שנחשפו במשפט נתניהו על שיטות החקירה האכזריות של אישה עדינה כמו איריס אלוביץ', סיפורים שהתגלו כאשר אנשי חוק מתעללים, שצריכים להסביר את התנהגותם בבית המשפט, יורים תשובות שבהן שזורות כל ההטיות של "לא זוכר, לא יודע". מול זה שאלתי את עצמי אם ישראל היא באמת דמוקרטיה, כי הבנתי שישראל היא מדינה שבה כל אחד יכול להיות אסיר בכל רגע. נזכרתי שבנעוריי קראתי משפט שאלכסנדר סולז'ניצין, הסופר הרוסי שחי בגיהינום של הקומוניזם, כתב: "לימדו אותנו הכל, אבל לא לימדו אותנו איך להיות אסיר".
הוא, שהיה אסיר בגולאגים הקומוניסטיים, הסביר שלומדים זאת בדרך הקשה, ומביע צער שלא הכינו אותו יותר. בישראל של תחילת 2023 החולפת הדאגה שלי הייתה שאם ימשיכו להשתמש בכוח החוק והמשפט ללא ריסון ובאופן לא דמוקרטי, פירוש הדבר, כך כתבתי, ש"צריך ללמד ילדים בכל בית ספר איך להיות אסירים, כחלק מההכנה לחיים".
לא חשבתי אז, בינואר 2023, שלמילים האלו יש משמעות מבהילה הרבה יותר. שהחיים נוראים עד כדי כך.
אני מביט עוד מה היה לי בראש בינואר 2023. כתבתי, למשל: "שנת 2023 רק החלה. בואו ניתן לה 100 ימי חסד". עד 7 באוקטובר 2023 עברו כמעט 300 ימי חסד. ימים שבהם היינו יכולים למנוע את מה שקרה. מדוע איש לא צעק באותם 300 ימים? מדוע לא ראינו ולא פעלנו?
האם לא כתבתי על יישובי עוטף עזה בינואר 2023? כתבתי. תיארתי ביקור של למעלה מ־150 עיתונאים ושדרני טלוויזיה ורדיו. כולם נוצרים אוהבי ישראל שהגיעו מ־37 מדינות בהזמנת לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) ביוזמת ניצן חן העומד בראשה. יום אחד הוקדש לביקור ביישובי עוטף עזה. שם הם גם ביקרו בבסיס צבאי והראו להם את מתחם "מיני־עזה", זאת אומרת מבנים המדמים עיר ערבית שבהם לוחמי צה"ל מתאמנים להגן עלינו; והשיא: הורידו אותם אל מנהרות דמה, שבהן צה"ל מתאמן ללחום בתוך המנהרות.
צפיתי בכתבת טלוויזיה שבה כתב CBN (ערוץ טלוויזיה מרכזי בעולם הנוצרי) מתאר את הביקור הזה בעוטף עזה ובמנהרות הדמה של חמאס. באתר של אותו ערוץ מצאתי כ־700 תגובות. אנשים מכל העולם מביעים את תמיכתם בישראל. למשל, סוזן מ' כותבת: "כל יום אני מתפללת נגד כל האיומים האלה ונגד הרדיפות כלפי ידידיי היהודים. שום נשק המופנה כלפיהם לא ינצח".
העיתונאים מהעולם שהגיעו לכנס התקשורת הנוצרית ביקרו בקיבוץ נירים, מול עזה, שם הם אכלו בחדר אוכל קיבוצי, שוחחו עם חברי הקיבוץ, ואז כתבו ושידרו על ההלם שלהם מהחיים הקרובים כל כך לעזה. עיתונאי מנפאל אמר שהרשים אותו לשמוע מהישראלים החיים שם שהם לא שונאים. "למדתי בישראל איך אתם אוהבים את האויבים שלכם", הוא אמר.
באוקטובר הנורא הייתי בקשר עם סופר מנפאל שהכרתי פעם, והוא סיפר לי שסטודנט שלו מנפאל, שהגיע לישראל, חטוף בעזה. עשרה סטודנטים אחרים שלו נרצחו. נזכור גם את החטופים שאינם ישראלים.
תארו לעצמכם שבתחילת השנה, בינואר 2023, הדאיג אותי הדור הצעיר של ישראל. הצחיק אותי השיח שנדמה היה לי שהוא השיח המייצג אותם. שיח של מי שלא רוצים לקחת אחריות. "שיח מאוכזבים" קראתי לקטע שכתבתי. ובו, למשל:
אורי: "אני רוצה לומר משהו, אני מאוד מאוכזב מן המדינה. חיכיתי ליותר. עוד מעט אתגייס לצה"ל, ואני מאוכזב מאוד. המדינה היא לא מה שציפיתי שתהיה. חשבתי שהאנשים יהיו יותר גבוהים ופחות קירחים, זה בהחלט לא זה. בשביל מדינה כזו אני צריך ללכת לצבא לשלוש שנים? אני מאוכזב".
דני: "עוד לא החלטתי אם אני מוכן להילחם בשביל מדינה כזאת. אני מאוד מאוכזב מן המדינה. עד גיל 16 עוד נתתי להם צ'אנס, אבל אחרי שהכלבה שלי, שהיא גזעית, המליטה שלושה גורים ג'ינג'ים וממזרים, התאכזבתי סופית. איך יכול לקרות דבר כזה בארץ מתוקנת?"
נועה (באכזבה): "אני מאוכזבת לחלוטין מן המדינה. אני מאוכזבת מאוד מאוד, ועכשיו אני עומדת להתגייס. אני לא בטוחה שאלך להיות חיילת שלהם. אולי בכלל ארד מן הארץ, זה עוד תלוי אם אצליח להתקבל ללהקה צבאית או לא".
ככה העזתי להשמיץ את הדור הצעיר בינואר האחרון. בסוף השנה הזאת, לקראת ינואר 2024, אני עומד המום, כמו שאר העולם, מול העוצמות, הערכים, ההקרבה שמייצגים באמת את הדור הזה. גם את זה לא ראינו. לא ראיתי.
הם הפיצוי והם התקווה. הם נלחמים ושרים "חרבו דרבו". הם שרים "חבורת עכברים פאקרים יוצאים מהמחילה" ומודיעים: "לא תהיה מחילה", ומבטיחים: "כל מי שתכנן, כל מי שתמך, כל מי שביצע, כל מי שרצח, כל כּאלב ביג' יומו".
ולסיום: זה לא הזמן להצטרף ליתושי הפוליטיקה, זה לא העיקר, אבל 2023 היא השנה שבה לצערנו נתניהו איבד את יכולת החיזוי שלו ואת החושים המחודדים שלו שהוליכו את ישראל קדימה. אין גם אחרים שאפשר לסמוך על החושים או על החזון או על התבונה שלהם. לגמרי אין. מה יש? הדור הצעיר המפליא הזה. הם התחזית האופטימית שלי. אני מתעקש להיות אופטימי. נבדוק שוב בינואר 2025. אולי בגוש קטיף הבנויה.