"בימים נורמליים התנהגות כזו הייתה עוברת אצלי, אבל אנחנו לא בימים נורמליים", אמרה חברה תוך שיחה על משהו שולי לחלוטין, שקשור להבלים שהיו מתאימים יותר לחיים עד 6 באוקטובר. זה היה נחמד פתאום לעצור לרגע את פרצוף הזומבי שנדמה שכולם מסתובבים איתו ולהתלונן על משהו שמישהו חסר חשיבות אמר, כאילו אין מלחמה בחוץ, כמו בימים נורמליים.
שופטי העליון כונסו לישיבת חירום; לוין: "לא לפרסם פסק דין שייקרע את העם"
בעיצומה של המלחמה: מחאת המילואימניקים החדשה
כי בימים נורמליים זה בסדר להתעצבן מזוטות, למשל ממלצרים שלא מתייחסים כשמבקשים מהם יותר משלוש פעמים כוס מים, או משטויות שאנשים עושים או אומרים. זה לגיטימי לכעוס על עצמך כי לא הספקת לסייל הגדול של זארה, או שמישהו לא החזיר לך תשובה בזמן. בימים נורמליים כמובן. אבל שוב, אנחנו לא בימים נורמליים.
לפי מודל שלבי האבל של קובלר רוס, הנחשבים בעולם הפסיכולוגיה כ"נורמליים", היינו אמורים להיות בשלב הכעס. אבל אין זמן מומלץ או נורמלי להתקדמות בשלבי החלמה, ובוודאי שלוחות הזמנים המנטליים של כל אחד מאיתנו שונים, בלי קשר לעוצמת הטראומה האישית שהוא חווה. ואם הסיטואציה לא הייתה נורמלית, אז למה שלבי האבל יהיו כאלה? ובכל זאת, נדמה לפרקים ששלב הכעס הגיע בימים אלה כמעט לכולם ללא יוצא מן הכלל. והנה דבר אחד נורמלי שקרה בתקופה שהיא כל כך לא.
אי אפשר להתעלם מהכעס. ברחובות רואים יותר ויותר אנשים כועסים מאשר אנשים אבלים וחפויי ראש. לפעמים אני מרגישה כאילו ענן כעס אחד גדול יושב כמו ערפל מעל לראשינו, ומתחשק לי לפעמים לעשות לו פוו ארוך ולמוסס אותו. אבל אני מבינה שהשלב הזה חשוב להתפתחות. כי אם נגיע לשלב הקבלה ולא נכעס לפניו, לא נדע איזה שינוי אנחנו צריכים לעשות.
אז נבלע את זה, אף שכל מי שפגש בענן הכעס הזה שט לעברו, יודע שזו לא חוויה נעימה. עוצמות הכעס שונות מאדם לאדם, יש מי שרק ממתין לטריגר שיוציא אותו החוצה, ויש מי שרק מחכה להתפרץ לשיחה של אלה שעומדים לפניו בתור או נתקעו איתו במקלט באמצע אזעקה כדי להגיד: “איך זה ייתכן שהם עדיין יורים עלינו המנוולים האלה". באמת איך זה ייתכן? 80 יום, זה לא נורמלי.
הכעס, שנע על סקאלת הזעם, לא מוצא את דרכו החוצה, כי לא תמיד נעים להתעסק רק בכעסים. בכל זאת, בכל יום מתים חיילים ועוד יש חטופים שזמנם הולך ואוזל, שלקחו בעל כורחם חלק במשחק פוליטי (ואולי בגלל זה דווקא כן צריך לכעוס). אז פתאום מגיע פרץ זעם מתעתע, כמו שתמיד כעס שמודחק יותר מדי זמן יודע לעשות, בוודאי בעיצומו של אירוע שעדיין מתגלגל.
הוא יוצא על משלוח שמתעכב, על מלצר שלא מקשיב, על אנשים שחוסמים מדרכות, על מישהו בעבודה שאמר משהו לא במקום, ואפילו על מי שחושב שהוא יכול לצפור בפקק כאילו אנחנו עדיין באופוריה של ספטמבר, עם תוכניות לשנה החדשה.
כל זה קורה כי מסתובבים בינינו אנשים כועסים וזועמים שלא יודעים מה לעשות עם פרץ הרגשות המצטבר הזה ולא מבינים לאן לנתב אותו. הם מבינים למה הם כועסים, הם מבינים שאי אפשר להמשיך להדחיק או לספק תירוצים כמו העובדה שאנחנו עדיין בזמן מלחמה.
יש מי שרואים מרחוק את הזעם שלנו, ובקור רוח מקפידים להותיר אותנו בתדר הפחד, כדי שחלילה לא יהיה לנו זמן לזעום. תפחדו, אנחנו אוהבים אתכם יותר מבוהלים מאשר זועמים. אנשים מבוהלים מפריעים פחות, מנוהלים יותר.
ובכל זאת, כעס הוא רגש שאי אפשר לכלוא יותר מדי זמן. אז כולם כועסים, כי הם יודעים מה היה ומה הולך להיות, ובימים נורמליים אולי הם היו יודעים מיד מה צריך לקרות ומה עושים. אבל אנחנו לא בימים נורמליים, ורובנו לא יודעים מה לעשות עם המידע הזה.
בימים נורמליים אולי גם לא הייתי כל כך מתעצבנת מכל סקרי המפלגות שמתחילים להגיע אליי למייל. למי תצביעי? הם שואלים ואני עונה “לא יודעת", כי אני באמת לא יודעת. “באמת? את לא יודעת? את רוצה שוב את הממשלה הנוכחית?", הם תוהים, ואני עונה שנמאס לי מברירות מחדל, בדיוק כמו שנמאס לי מאנשים שמביאים למחדל.
ואז אני מנחשת ביני ובין עצמי עבור מי הסקר הזה מוזמן, וכמובן שכמה שאלות מאוחר יותר אני רואה את שם המזמין קופץ כבדרך אגב, ואומרת לעצמי שזה לא נורמלי שמתעסקים בזה עכשיו, ואין שום סיכוי שמדינה אחרת הייתה מתעסקת בבחירות בזמן מלחמה. אבל כאמור, אנחנו לא בימים נורמליים.