לפני שנתיים שלח לי בן כספית הודעה. אין לי הנוסח המדויק שלה, כי אני מרסקת טלפונים בכל חצי שנה בערך, אבל זה היה משהו כמו “מרסל, יש לי חבר טוב, שמו איציק חנונא, הוא חירש ועיוור ומאוד רוצה לפגוש אותך, תסכימי?".
כמו אחרונת הרדודות, קפצה לי לראש מיד הלן קלר. עוד לפני שעניתי לו הרצתי חיפוש בגוגל, “איך עיוור וחירש גם יחד מתפקד?", כדי להבין איך מאותתים ומתקשרים איתו החיים שבחוץ.
קראתי קצת וחזרתי לבן: “אשמח לפגוש אותו, תן לו את הטלפון שלי", כתבתי. יופי, מרסל, גאון הדור, איזה טלפון לאדם חירש? מה שכן, הצלחנו להתכתב דרך האי־מייל, באמצעים כאלו ואחרים. במחשב הוא משתמש, ולא רק משתמש אלא גם כותב בחסד בעיתון וירטואלי, בפייסבוק ובעוד המון דרכים אחרות.
הוא גר בחולון, בבית עם עוד כמה אנשים המתמודדים עם מגבלות כאלו ואחרות, אבל הבית כשלעצמו - מתנהל כרגיל, מאוד יפה ויזואלית, והם גם דואגים לטפח ולתחזק אותו.
את זה ידעתי רק מאוחר יותר, כי מהרגע שהתחלנו להתכתב ועד הרגע שמימשתי את הבטחתי ונסעתי אליו, חלפו שנתיים. אני לא יודעת להגיד לכם למה דחיתי את זה כל כך הרבה זמן, גם לאיציק עצמו לא הצלחתי להסביר, אולי החשש, אולי החיים שלי כשלעצמם היו גדושים מדי במהמורות, ואולי זה פרח מזיכרוני, כמו הרבה דברים שהחיים מזמנים לי ולא עוברים איתי אל היום הבא.
זה בעוכריי, כמובן.
בשבוע שעבר אושפז אבי, שוב נסתם משהו ושוב צנתור. הלכתי ללוות אותו. הוא, כידוע, דרמה קווין. לפני שנכנס לצנתור, הביט בי ואמר “תשמרי על עצמך, מרסל, אבא אוהב אותך". הסתכלתי על הסניטר. “זה כלום, אדון מוסרי", אמר לו וצחק, “לא צריך להיפרד".
“אל תפריע לי", הרצין אבי, “ראינו מה קרה באוקטובר, אני נפרד, ואם אצא משם בסדר, זכיתי".
נשבעת לכם, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות מהאיש הזה. הוא נכנס לצנתור וחיכיתי לו בחוץ. על הדרך עברתי על מיילים, ניקיתי מה שלא היה צריך והשבתי על קטעי כתיבה שאנשים שולחים אליי לביקורת. לא הגעתי אל המיילים מאיציק, אבל איכשהו, הוא עלה לי בראש. אולי כי בדיוק שודר איזה ראיון עם בן כספית בטלוויזיה הקטנה שבחדר ההמתנה. התחלתי לחפש את המיילים שלו ומצאתי.
אחרי שתיאמנו שאגיע, פתאום הפסקתי לענות. הוא שלח עוד שלושה מיילים אחרי זה, ומכיוון שלא הגבתי (ואני מתביישת בזה, אבל אם הטור אותנטי, אז עד הסוף) - חדל. אף אחד לא צריך להתחנן אליי.
באחד המיילים שלח לי את מספר הטלפון של מנהלת הבית שבו הוא גר: “תכתבי לה כשתרצי להגיע", ביקש, “מתי את חושבת שתוכלי להגיע?".
שמרתי את הטלפון בזיכרון והכנסתי את הסלולרי לכיס. בן המשיך להתראיין, אבא שלי עדיין בחדר הצנתורים, והזיכרון שלי סלקטיבי מדי, אלו יותר מדי סימנים. שלפתי את הנייד מהכיס וטלפנתי אליה, ננה שמה. היא לא ענתה, שלחתי לה וואטסאפ.
“היי ננה, זו מרסל מוסרי מ'מעריב', קיבלתי את הטלפון שלך מאיציק חנונא, אפשר להגיע לבקר?".
“איציק ישמח! בואי!", כתבה לי בחזרה בתוך רגע. מאוחר יותר אבין שהיא חירשת.
כשאבי יצא מהצנתור מטושטש, הביט בי ושאל: “איפה אני?".
“בקרב על גבעת התחמושת", עניתי לו, “אל תדאג, תכף יגיע חובש".
הוא צחק מיד, חרטטן כזה לא פגשתי.
חיכיתי שיתאושש, ישבתי לידו, קניתי לו משהו טעים לאכול, ובחלוף שעתיים, כשרצה לנוח קצת, נישקתי אותו ועזבתי. נהגתי ישר לביתו של איציק, שם בחולון.
המון אנשים עמדו שם, דיירים, מדריך גבוה ונאה וננה, בעלת הבית. היא אמרה שאיציק בטח מאוד מתרגש מזה שאני באה. עניתי לה ארוכות, שזו הפתעה, והוא לא יודע ולא תיאמתי איתו כלום.
“חכי, תדברי לאט בבקשה, אני צריכה לקרוא שפתיים", אמרה. כמובן.
דיברתי לאט יותר, היא והמדריך הופתעו: “הוא לא יודע שאת באה?", שאל המדריך.
“זו בעיה? ללכת?", נבהלתי. “לא, לא", אמרו, “מיד ניידע אותו".
כמה דקות אחר כך, בחדרו של איציק, בקומה השנייה של הבית היפה ההוא, ישבתי על ידו, כתף אל כתף מול מחשב, מקלדת ודף שמונח על שולחן. על הדף הזה כתובות אותיות רגילות ותחתיהן כתב הברייל.
איציק, שדיבר בצפיפות, אבל רגיל כמעט לגמרי, הסביר לי מה לעשות כדי לתקשר איתו, כל אותו הזמן הוא לא יודע מי אני, להזכירכם. איזה מוזר וכמה יפה זה לפגוש אדם ובתוך רגע לשלב את ידך בידו ולהצביע יחד על אותיות שירכיבו מילים שיתחברו לכדי משפט. יד ביד, אצבע באצבע, אות אחר אות.
“מי את?", הוא שואל אותי בקול.
ואני אוחזת בידו ומזיזה את אצבעותיו על האותיות: “מ,ר,ס,ל".
“מהעיתון?", הוא שואל.
אני טופחת פעמיים על גב כף ידו (זה סימן ל"כן").
“למה לא אמרת לי שאת באה?", הוא לא חייך ולא התרגש, אפילו קצת חשד.
“אני מתנצלת", הזזתי את ידו, “לקח לי יותר מדי זמן".
“העיקר שבאת", אמר, “מה שלומך?".
השיחה הייתה אטית יותר משיחות רגילות, כמובן. אבל בשיחה כזו אין שום אמצעים חיצוניים שמציקים, לא סלולרי, לא מסך טלוויזיה וגם לא אנשים. אני עסוקה בלהבין אותו, יד אחת שלי נתונה לו, וביד השנייה חיבקתי את גבו בכל פעם שאמר משהו שריגש אותי.
“אתה כותב כל כך יפה, איציק", אמרתי לו.
“את קוראת אותי?".
“כן, בפייסבוק".
הוא חייך.
“אני כבר לא קורא אותך", ענה, “פעם מישהו היה מביא לי ‘מעריב' בכתב ברייל, היום כבר לא".
הבטחתי שאדאג לזה. עדיין אין לי מושג איך, אבל אנסה.
“מה הפסדתי?", שאל.
“מאיפה להתחיל?", עניתי וצחקנו שנינו (הסימן לצחוק הוא דגדוג על כף היד).
אחר כך נעמד, פחדתי שימעד, אז נעמדתי מיד אחריו, אבל הוא הלך בביטחון יתר אפילו אל ארגז קטן בחדר, פתח אותו ושלף משם ספר דק. “שמיעה פנימית", הוא נקרא. “זה ספר שירים שלי, אני כתבתי".
לקחתי את הספר מידו, ועיינתי בו. חזקה הבעיטה שבעט איציק חנונא בחיים, הם חילקו לו את הקלפים הכי מגעילים, והוא פשוט פרש מהמשחק והלך לקחת משחק אחר, ככה החיים נשארו לשחק לבד והוא פרח.
“תמשיכי לקרוא בבית", אמר לי, “אני נותן לך את הספר".
אחר כך השתררה שתיקה. “אני יכול לחבק אותך?", שאל.
“בטח!", עניתי והוא חיבק. חיבוק של טוב, תמים ונקי מאוד.
ואז שוב שתיקה, ושאל: “את חושבת שהחטופים בחיים?". הטרגדיה הזו הגיעה גם לאוזניו ולעיניו של איציק. “אני חושבת שהרבה מהם כבר לא, אבל מי יודע?", עניתי.
הוא נעצב.
“תבואי שוב?", שאל
“אבוא", הבטחתי ושוב התחבקנו והצטלמנו. שלחתי לבן את התמונה שלנו. “מסרי לו שאני מתגעגע", כתב בחזרה. מסרתי לאיציק.
“הוא עסוק, מלחמה עכשיו, גם אני מתגעגע אליו", השיב לי ויצאתי אל הרכב.
אסיר / איציק חנונא
אסיר ללא שם
הוא ללא מספר. יושב שם שנים,
בלי סיבה גלויה, בלי משים
מבין הסורגים חודרת קרן שמש.
עוזרת לו לא להתייאש.
פתאום נפתחת דלת
ומגיחים צלילים,
עומדים ומביטים בו נדהמים.
עומדים שם סוהריו,
המומים, תוהים, לא מבינים
איך זה הוא שר לו את שיריו.
הלוואי ובביקור הבא שלי אצל איציק הוא ישאל “מה עם החטופים?", ואניח את ידו על האותיות “ב,ב,י,ת".
הלוואי.