החיה שבאדם | רון מיברג

למרות Black Lives Matter ומחאות אחרות, לא הייתה לדור הצעיר באמריקה עילה ראויה, מתמשכת ועקרונית שמיקדה רבים למחאה נוסח מלחמת וייטנאם של הדור הקודם; עד מתקפת חמאס ופלישת ישראל לעזה. הקמפוסים לא תססו כמו בשנות ה־60, אבל זרעי המחאה היו שם. מי שזכרו או למדו את עידן וייטנאם ואת ההפגנות הגדולות נגד המעורבות האמריקאית בדרום־מזרח אסיה, לא החמיצו את הדמיון לאופן שבו התפשטו ההפגנות בעד הפלסטינים.

מדינה חמושה במיטב הנשק המודרני החלה לזרוע הרס ומוות על ישות זעירה שאפילו אינה מדינה והיא גורמת למותם של אלפי אזרחים. אמריקאים מבוגרים המודעים לתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, קיבלו החלטה מושכלת ובחרו צד, אבל דור צעיר שמחפש פלטפורמה להתבטא בה פוליטית, רואה את המלחמה דרך הכמות הלא מידתית של האבידות בנפש. הם חשים שהמלחמה מייצגת זרמים פוליטיים ותרבותיים רחבים יותר המחייבים התייחסות ונקיטת עמדה.

למרות הבדלים ברורים, כמו העובדה שחמאס תקף ראשון באקט ברברי ואילו אמריקה נכנסה לווייטנאם בשם אידיאולוגיה, זאת אינה מלחמה אמריקאית. נערים אמריקאים אינם נלחמים ומתים בעזה. אמריקה נכנסה לווייטנאם ברגע של היבריס יהיר ומעוות מציאות שהיה קשור לעימות בין מעצמות; ישראל נלחמת על קיומה ומממשת את זכותה להגן על אזרחיה אחרי התקפה רצחנית. בין ישראל והפלסטינים יש ניואנסים דקים וסבוכים יותר מאשר ההתנפלות האמריקאית על וייטנאם, שארכה 15 שנה ועלתה בחייהם של 58 אלף חיילים אמריקאים.

ההסבר להתפשטותה של מחאה מסיבית עם פוטנציאל אלים נגד ישראל - חוץ מהאנטישמיות הנושבת בגבה - הוא הצורך של קמפוסים להיות מעורבים ולא אדישים למתרחש בעולם. יש נוסטלגיה רבה לצד תחושת ההישגיות ולאופן שבו השפיעה המחאה נגד המלחמה בווייטנאם על הממשל האמריקאי. התעוררות אינסטינקטיבית כזאת, גם כשהיא מנוהלת בידי מנגנון לוגיסטי ויש לה תקציב, נוטה אינסטינקטיבית לתמוך באנדרדוג ולהראות סולידריות עם הצד החלש יותר. אין מטרות רומנטיות יותר מתמיכה קולנית במי שנלחמים על זכותם להקים מדינה ולהשתחרר מעול קולוניאליסטי. המחאה נגד המלחמה בווייטנאם הייתה לבנה ברובה; סטודנטים לבנים היו הרוב בקמפוסים. כעת יש ייצוג מסיבי למיעוטים באוניברסיטאות, והזדהות אינסטינקטיבית עם הפלסטינים, שהם מיעוט הנמצא תחת כיבוש של כוח גדול וחזק מהם.

מערך ההסברה הישראלי לא הבין את החלק היחסי הגדול של סטודנטים שחיפשו הזדמנות להפגנת כוח רדיקלית ואין להם עניין ופנאי נפשי באופן שבו חוזרת ישראל ומשתמשת בזיכרון השואה כדי להסביר את הקייס שלה. התחושה כי הזוועה שהתרחשה בעוטף עזה לא נרשמה בתודעה, נובעת גם מהעובדה שזה לא היה אירוע מתמשך וגם משום שמעשי טבח באוכלוסייה אזרחית אינם זרים באמריקה. הזיכרון המיידי לא היה השואה אלא הפלישה הרוסית לאוקראינה, פשעי המלחמה של הרוסים נגד אזרחים באוקראינה, האכזריות וההרג.  

התמיכה בפלסטינים אינה נראית הפעם כאופנה חולפת כמו מחאות אחרות. הצעירים מתכוונים להחזיק אותה בחיים, היא תכתיב להם את האופן שבו יצביעו בבחירות הבאות וגורמת להם להסתייג מהתייצבותו של ביידן לצד ישראל. זה יעלה לו פוליטית. זה צומת קריטי שבו מפנה דור ישן את מקומו לדור צעיר, קולני ומחויב ממנו.  

וייטנאם הפגישה חיילים אמריקאים עם מלחמת הגרילה הקטלנית של הווייטקונג, והקימה במקומם רוצחים חסרי נשמה מהזן הגרוע ביותר. במלחמה שבה אינך יכול לראות את האויב, אתה ממציא אויב שניתן לראות, בעיקר אזרחים, ומכלה בהם את זעמך על חבריך שמתו בזרועותיך. מתישהו במהלך המלחמה הפכו אבירי החירות והדמוקרטיה למפלצות שהתחברו לישות אפלה ורצחנית החבויה כנראה בכולנו ומחפשת הזדמנות לומר את דברה. מתוך החשיכה הזאת נולד הטבח במיי־לאי, המתויק כרגע של שפל בתודעה האמריקאית.

זה היה אירוע שמקובל לומר עליו שלא יעלה על הדעת. שגדוד חיילים אמריקאים ילקה בטירוף רצחני ויטבח 500 זקנים, נשים וילדים בשיטות שהשטן טרם סיים לכתוב את המדריך המלא עבורן. סגן וויליאם קלי (Calley), קצין צעיר שקיבל כרוחה וכלשונה את פקודתו של מפקדו קפטן ארנסט מדינה "לירות בכל מה שזז", הורה לחייליו לפתוח באש על אזרחים מבועתים.

"צ'רלי קומפני" הייתה יחידה מוכה ומושפלת שספגה אבידות כבדות. אחרי שהלעיטו אותה במודיעין שלפיו הייתה באזור המכונה פינקוויל חטיבה בהרכב מלא ומצוידת היטב של הווייטקונג, היא לא התעמקה בשאלה אם היא יורה צרורות ארוכים מ־60M בלוחמים או בנשים וילדים. באותו יום אומלל ב־15 במרץ 1968 כולם היו לוחמי וייטקונג, ואחרי הירייה הראשונה לא היה אפשר לעצור את הדם.

בקיץ 2009, 41 שנה אחרי שנאשם ב־22 מעשי רצח של אזרחים וייטנאמים במו ידיו ובאחריות פיקודית למותם של 109 נוספים, מצא סגן וויליאם קלי את מה שנראה באופן חשוד כמצפונו, ו"התנצל" במהלך הרצאה בקולומבוס, אוהיו, על הטבח שעליו פקד ושבו השתתף. "לא עובר יום שבו אינני חש חרטה על מה שקרה במיי־לאי", אמר קלי לחברי מועדון הקיוואניס וקולו נסדק כאשר הוסיף ואמר, "אני חש חרטה על הווייטנאמים שנהרגו, על משפחותיהם, על החיילים האמריקאים שהיו מעורבים ועל משפחותיהם. אני מאוד מצטער".

קלי התחרט אבל התעלם מתיאור מה שקרה באותו יום שבו הסתלקה בינתם של חיילי צ'רלי קומפני והותירה אותם לפותים בתכונותיהם האכזריות והבהמיות ביותר. הם שחטו, אנסו, רוצצו, דקרו, ירו וטבחו. במשך שנים רבות השתכר קלי למחייתו מהרצאות בתשלום ומניסיון למכור ראיונות לעיתונים שסירבו לשלם. הפעם האחרונה הייתה ב־2007, כאשר על דרישתו לקבל 25 אלף דולר לראיון עם ה"דיילי מייל" השיב היומון הבריטי בשלילה. הוא מתגורר באטלנטה, ג'ורג'יה, וחבריו הקרובים מעידים עליו שמעולם לא חש חרטה. עמדתו המוצהרת נותרה כמו ביום שבו נחשף הטבח: "הוא רק מילא הוראות". יש מי שהאפולוגטיקה הסהרורית הזאת מחברת אותם לזמן ולמקום אחרים בהיסטוריה, אך לא את קלי.  

על פי עדותו, ספג מיי־לאי הרעשה ארטילרית כבדה לפני שנכנסו הכוחות הרגליים ומסוקי קרב ריססו אותו מהאוויר. בפועל הסתבר שבכפר לא היה ולו חייל צפוני חמוש אחד והכוחות לא נתקלו בהתנגדות אלימה, אבל נאמר לקלי ש"אם יותיר אנשים חיים מאחור, עלולים חייליו להילכד באש צולבת". מה היה מוצדק וקדוש יותר מאשר לעשות הכל כדי לחסוך בחיי חיילים אמריקאים?

בתשובה על שאלה שהתייחסה לסיפור על מסוק בודד שריחף מעל מיי־לאי בניסיון למנוע את הטבח כאשר טייסו איים לפתוח באש ידידותית על החיילים באם לא יחדלו לטבוח באזרחים, השיב קלי כי הטייס ביקש רשות לפנות פצועים מגיא ההריגה. בתשובה על השאלה בדבר חובתו של קצין לסרב פקודה בלתי חוקית בעליל כמו זאת שניתנה לו, השיב קלי: "הייתי קצין צעיר שקיבל פקודה ישירה מהקצין הממונה עליו וביצעתי אותה כלשונה. בטיפשות, אני מניח".  

טייס המסוק שהוזכר בקולומבוס היה יו תומפסון, והוא הצדיק היחיד של אותו יום. תומפסון, שהטיס ב־16 במרץ מסוק בל קטן עם חופת זכוכית גדולה ואיתו חייל שאייש מקלע כבד שהותקן בפתח המסוק, ריחף מעל מיי־לאי ולא הבין מה הוא רואה. כאשר הנמיך כדי להתבונן מקרוב, ראה את חיילי צ'רלי קומפני מובילים משפחות של וייטנאמים מבועתים, בועטים בהם לתעלות השקיה רחבות ומרססים אותם בצרורות ארוכים.

אחרי שנחת פעמיים וניסה לתקשר עם החיילים שהיו בעיצומו של הקטל, הבין תומפסון את המתרחש. הוא נחת פעם נוספת בין עשרה אזרחים והחיילים שאיימו עליהם, וניסה להפסיק את האש בעזרת תנועות ידיים. תומפסון ביקש מהווייטנאמים להתקרב אליו והורה למקלען לפתוח באש על כל חייל שינסה לירות באזרחים. איש מהווייטנאמים לא התקרב.

"לימים סיפרו לי שצעקתי בקול רם והיסטרי", אמר תומפסון בראיון, "נשבעתי שלעולם לא אטוס שוב. לא הייתי מוכן להיות חלק מהטבח. זאת לא הייתה לחימה". אחרי מספר עימותים מילוליים קשים עם החיילים, כולל סגן קלי, שבהם איים לירות מהאוויר, הבין תומפסון שקצרה ידו מהושיע ושב לבסיס. הוא ירד מהמסוק ולא שב אליו שוב. הוא סיים את שירותו בבית ספר לטיסה.

כאשר נפוצו השמועות הראשונות על הטבח במיי־לאי והוקמה ועדת חקירה של הקונגרס, העיד תומפסון בפניה. עדותו נחשבת לנוקבת ולמדויקת ביותר מהעדויות שנשמעו באותו פורום. בעיני אמריקאים רבים נחשב תומפסון לאיש הרע בסיפור, זה שהסגיר את חבריו שביצעו פקודות.

"איימו על חיי בטלפון", אמר תומפסון במשדר של "60 דקות" ששודר ב־2004. "פגרי חיות הונחו על המרפסת שלי, חיות שהתעללו בהן והושלכו בחצר ביתי מוקדם בבוקר". ב־1998 הוענקה לתומפסון מדליה על אומץ לב מול פני האויב. תומפסון השליך את המדליה בשאט נפש. כאזרח עבד תומפסון כיועץ לחיילים שלקו בתסמונת פוסט־טראומטית. הוא מת מסרטן בגיל 62 בשנת 2006.  

צ'רלי קומפני נכנסה למיי־לאי עם כידונים מחוברים לרוביהם. חבורת חיילים שבעת תלאות, שספגה אבידות מאויב רואה ואינו נראה, מעוכה נפשית ושואפת נקם, וכאמור, הפקודה שקיבל קלי מקפטן ארנסט מדינה הייתה חד־משמעית: "לירות בכל מה שזז". אזרחים וייטנאמים מבוהלים ללא חייל אחד ביניהם, הוצאו מבקתות המגורים, קובצו לחבורות והובלו באיומי נשק לתעלות עמוקות. "טפלו בהם!", פקד קלי. אם מישהו לא הבין את משמעות הפקודה, הדגים קלי את כוונתו; הוא חבט בראשו של כפרי זקן בקת הרובה שלו, בעט אותו לתעלה שבה כבר עמדו כפריים רבים ופתח עליהם באש מ־M60, מכונת ירייה. בסדרת צרורות טבח קלי ב־22 אזרחים וייטנאמים.

במהלך חמש השעות הבאות נהרגו תינוקות וילדים בכידונים, נערות נאנסו ונהרגו, נערות אחרות הורדו על ברכיהן וביצעו מין אוראלי בחיילים עם קנים צמודים לראשיהן לעיני הוריהן וילדיהן. חייל שנערה סיפקה אותו באיומי נשק, גזר את זנב הסוס שלה ותקע אותו בקסדה שלו וכך הסתובב כל היום. כאשר היה נדמה לקלי שתאוות הדם וההרג נרגעו והחיילים גילו סלידה מהקטל, גער בהם, הרים תינוק מרגליו, הטיל אותו לתעלה וירה בראשו. הטבח תועד על ידי צלם שנלווה לפלוגה, והעובדה שמעשיהם תועדו לא הפריעה לאף אחד.

בהזדמנויות שונות נשמע קלי אומר כי "לא באנו למיי־לאי להרוג בני אדם. היינו שם כדי להרוג אידיאולוגיה וכל מה שייצג אותה. הייתי שם כדי להשמיד רעיון, להרוס את הקומוניזם". אפילו לקלי היו גבולות מטושטשים שהפרידו בין מותר לאסור. נוכח חייל שאיים על אחת הנשים שיפוצץ את תינוקה ברימון יד שאותו החזיק צמוד לראש התינוק אם לא תתמסר לו, איבד קלי את עשתונותיו. "הרם את מכנסיך, חייל!", גער בפקודו כשהוא מאיים עליו ב־16M שלו.

חייל בשם מדלו שהיה צמוד לקלי, תואר בתחקיר כאחד הפעלתנים בין הטובחים. הוא החליף מחסניות כמשוגע. ריסס את התעלות במאות כדורים. ירה ובכה, בכה וירה. בבוקר שלמחרת הטבח דרך מדלו על מוקש במהלך פטרול ורגלו הימנית נכרתה. בשעה שהמתין לפינוי מוסק לעורף, קילל מדלו את קלי. "אלוהים יעניש אותך על מה שגרמת לי לעשות", אמר מדלו. הטבח דעך רק אחרי שבסריקות התברר לחיילים שלא נותר את מי להרוג. אף שאין הסכמה לגבי מספר האזרחים שנטבחו במיי־לאי באותו יום, נעים המספרים בין 300 ל־500. מי שהיו בשטח אימצו את האומדן הגבוה.

שמועות על הטבח טיפסו בשרשרת הפיקוד בעורף עד לרמת הגנרלים. התגובה האינסטינקטיבית הראשונה הייתה טיוח. אף אחד לא דיבר. איש לא סיפר. אף אחד לא דיווח או הלשין. לחיילים שהיו בשטח היה ברור שגורלם תלוי איש ברעהו וכי מיי־לאי הוא סיפור שהשתיקה יפה לו. בעקבות מידע שהגיע לשולחנות הפיקוד, הוקמה ועדת חקירה שבראשה עמד גנרל בשם פירס, שהבין את תפקידו כאחראי לסגירת התיק. זה מה שהוא עשה.

שנה אחרי הטבח מכר רון הברל, הצלם שהיה במיי־לאי, צילומי צבע מזעזעים למגזין "Life". לא ניתן היה יותר להסתיר את העובדות. מייג'ור שחלקו בטיוח הוצנע במשך שנים רבות נקרא קולין פאואל, לימים מפקד הצבא האמריקאי ושר החוץ בממשל ג'ורג' וו. בוש. בספרו האוטוביוגרפי "My American Journey", מקדיש פאואל מילים ספורות להתכחשותו לדיווחים שהגיעו לשולחנו בדבר הטבח במיי־לאי.

פאואל כתב: "זכור לי כינוי שבו השתמשנו בשדה הקרב, MAM, Military-age male. אם מסוק זיהה איכר בפיג'מה שחורה (מדי הווייטקונג - ר"מ) שנראה חשוד באופן סביר כ־MAM, המסוק חג מעליו וירה לידו. אם ה־MAM זז ממקומו, זו נחשבה פעולה עוינת ועילה סבירה לירות בו. ברוטלי? יכול להיות... להרוג או להיהרג הוא טבעה של לוחמה המקהה את ההבחנה הדקה בין נכון לשגוי".

עורך דין צעיר בוושינגטון בשם ג'פרי קואן סיפר כי הקצין האחראי לטבח חייב לשלם על מעשיו. כאשר נשאל לשם הקצין, אמר קואן והכה על ברכו בכעס: "הבחור הזה, קלי, לא ירה בשום דבר גבוה יותר מהברך". לרבים היה קשה להאמין כי הטבח הנורא מונח על כתפיו של צעיר בן 24, קטן מידות, מקריח, ממושקף ומי שנראה שאינו מסוגל לדרוך על נמלה.  

במרץ 1970 הגיש הצבא כתבי אישום נגד 14 חיילים וקצינים שהשתתפו בטבח או היו אחראים לו. ביניהם קולונלים וגנרלים שהשתתפו בטיוח. מערכת המשפט הסתפקה בלהעמיס את הטבח כולו על כתפיו הדלות של סגן וויליאם קלי. נגזר עליו מאסר עולם שהומר מיידית בארבע שנות מאסר, שמהן ריצה קלי חודשים ספורים, עד שהנשיא ריצ'רד ניקסון חן אותו. כאשר נשאל מדוע הוציא לחופשי מי שנמצא אחראי על הרג אזרחים חפים מפשע, הסביר ניקסון כי מאז מעצרו של קלי ובמהלך משפטו, התקבלו בבית הלבן 25 אלף מכתבי תמיכה בקלי, שכולם טענו כי מילא את הוראות מפקדיו.

מפגינים שמספרם הלך ותפח מ־1968 ואילך עד סוף המלחמה, יצאו נגד החיילים שטבחו; חציה השני של האוכלוסייה אחז בדעה שהחיילים מילאו הוראה שניתנה להם וכי הגיעו ליום הטבח בתום חודשים ארוכים של קרבות והנקמה עלתה מהם ללא שליטה. PBS הפיקה סרט תיעודי אפקטיבי על הטבח. נכתבו עליו כמה ספרים קשים לקריאה ולעיכול.  

באחד הצילומים המפורסמים ביותר בתולדות הצילום בכלל וצילום מלחמה בפרט, נראה קצין דרום־וייטנאמי בשם נגויין נוק לון, מוציא להורג בירייה ברקתו שבוי וייטקונג ברחוב בסייגון במהלך מתקפת טט ב־1 בפברואר 1968. כמו הזוועה המקופלת במיי־לאי שהתרחשה חודש אחרי ההוצאה להורג בסייגון, הפגין הצילום מפברואר את טיב המלחמה שאמריקה נלכדה בה.

האם היה הקצין הדרום־וייטנאמי, בן בריתה של אמריקה בקרב על דרום־מזרח אסיה, החיה שבאדם, האדם שבחיה, יוצא דופן או שיקוף רנטגן של מלחמה שבמהלכה איבדו רבים וטובים את צלם האדם. במידה רבה זו הייתה השאלה המשנית. שכן מלחמות מחלצות מהמשתתפים בהן רגעי אימה מחרידים שמהם הם מתעשתים כמי שלקו באירוע מוחי. מלחמות לוקחות נער מאוהיו והופכות אותו לקלגס אס־אס ומניחות לקצין וייטנאמי להתנקם בשבוי שפורק מנשקו.

המוציא להורג הווייטנאמי מת במיטתו מסרטן ב־1998, בביתו בווירג'יניה, שם ניהל פיצרייה עד גיל 67. אמריקה עדיין גורסת שמלחמה היא גיהינום שהכל עלול לקרות בו. כל מקרי הטבח המשונים והמיותרים הללו הם טעות חד־פעמית בשיקול דעת של יחידה מובחרת.