אתמול נכנסתי לדיזנגוף סנטר, אחרי כמה שבועות שבהם נמנעתי מלהגיע למה שהפך בחלקו לחמ"ל איסוף של ציוד, בשל לחץ ממקומות הומים וסגורים שנוצר אצלי מאז 7 באוקטובר. אלא שהזמן עשה את שלו והבשילה מבחינתי השעה לחוש בנוח עם המולה סביבי. 

"תמשיכו להפגין": יוסי כהן קרא לא להישמע לשרה נתניהו? | דיווח
מביעות דאגה: המסר הברור של מדינות ערב לישראל בצל המלחמה מול החמאס

הגעתי כי הייתי צריכה לקנות כמה דברים וגם רציתי לעבור בחמ"ל, לראות אם חסר משהו. להפתעתי, המקום היה שקט. “עוד לא התחלנו", אמר לי מישהו אחרי ששאלתי אם זה נגמר או שזו רק הפסקה וגרם לי להבין שגם כשכל זה ייגמר, הכל רק יתחיל, כי אנחנו נצטרך לטפל בעצמנו, מי יותר ומי פחות, ואף אחד לא ערוך לזה ולא באמת יודע איך להתמודד עם זה. לכן, כרגע נדמה שכולנו מעדיפים להדחיק במקרה הטוב, ובמקרה הרע לברוח מבשורה. 

דיזנגוף סנטר, הקניון הראשון בתל אביב, היה מאז ומעולם חדר הבריחה שלי מהמציאות, עוד כתלמידה שמבריזה מהתיכון. גם אחר כך, בימי שוטטות חסרי תכלית, הייתי מעבירה שם ימים שלמים, קוראת, אוכלת, נטמעת במקום שבו אפשר להיטמע בלי שמישהו ישים עלייך עין, או ללכת בו לאיבוד, תרתי משמע. 

כמה צעדים אחרי הכניסה מהצד השקט, נחַתי ביקום מקביל של מבצעי סוף שנה, שלטי 1+1 והנחות סוף עונה שקוראים לעוברים ושבים לקנות. כאילו אנחנו רק בדצמבר חם ושחון, שהצרה הגדולה ביותר שלו היא שאין מה לעשות עם בגדי החורף העבים על הקולבים, ואיך קורה ששוב הסיילים הגדולים של סוף העונה מתחילים לפני שהעונה בכלל התחילה. יש שם המון אנשים. המון. כולם עם שקיות. ויש שאריות של קישוטי כריסמס מסביב, כאילו אין לנו עוד איום מחזית צפונית על הראש.  

בקומה התחתונה ראיתי את פרלמנט הקשישים הקבוע, שכבר התחלף מאז הפעם האחרונה שישבתי בו לפני 15 שנה עם סבא שלי והחברים שלו. אפשר להניח שאותם אנשים שיושבים שם היום היו אז כוח עבודה איתן. גם אני הייתי אז יחסית צעירה, ולא חישבתי נכון את הזמן שעובר. אני לא יודעת אם החברים החמודים של סבא עדיין בחיים, ומכיוון שהם הפכו גם לחברים שלי בזמנו, אני שמחה שאני לא רואה אותם יושבים בדד בפרלמנט בחורף 2024 ותוהים איך לעזאזל כל זה קרה למדינה, אחרי כל מה שעשו בשבילה. 

יש משהו במקום הזה, שאני מכירה כבר עשורים בצורות ובגוונים שונים, שגורם לי לחשוב על הזמן. עד כמה הוא שברירי וזולג. על דורות, ואיך הם משתנים כל כך מהר. אחרי כל ישיבת פרלמנט שבועית הייתי יושבת עם סבא שלי ב"אנטבה". עבורו זה היה בין היתר גם מבצע היסטורי. עבורי זה היה סרט, ושיפודייה עם היסטוריה קולינרית ושם מפוצץ. אני לא יודעת מה יש שם כיום.   

מסקרן אותי לדעת מה הילדים של היום יזכרו בעוד עשר שנים. איך הנובה תיראה להם, האם יוכלו להכיל או לעכל סרטי מתח או ליהנות מהם. גדל פה דור שהוליווד כבר לא תהיה רלוונטית עבורו, כי הוא ראה הכל במציאות, ואפילו הרבה יותר גרוע מכל מה שתסריטאי בעל ראש חולני יכול להמציא. זה דור שלא יהיה מסוגל יותר לצפות בסדרות מתח. אני כבר לא יכולה לראות את זה. זה דור שעבורו כל שליפת אקדח או סצינת חטיפה תעלה טריגרים, ואי אפשר יהיה לתרץ יותר שום דבר במשפט “אבל זה רק סרט". 

ואז נפל לי האסימון שלא רק הרגלי הצפייה שלנו משתנים, בטח בקרב הדור שהאופי שלו עדיין מתעצב בשנים הללו. אפילו השפה. המילים החדשות שנכנסו לשימוש ויצאו משימוש. ב־yes למשל הקפידו לנקד את שמה של סדרת האוכל החדשה “הטבח", שעלתה לא מזמן לשידור, כדי לא ליצור טריגר מוטעה. חברה שעוסקת בעיצוב סיפרה לי שבאתר שלה יש משפט שמתחיל ב"מעצבת חללים" והיא שינתה את המילה “חללים" ל"חדרים", כי פתאום הכל נראה לה מוזר וצורם, וכל מילה נוספת מיותרת. 

אחת המורות שלי ליוגה נסעה לשלושה חודשים של ויפאסנה בהודו באיזה מנזר. לכאורה אחד מחדרי הבריחה הטובים ביותר על הפלנטה, וכשאמרתי לה את זה חצי בקנאה, היא ענתה לי בקלישאה שגם בסוף העולם ובוודאי שבזמן שתיקה אי אפשר לברוח אף פעם מעצמך. 
זה אולי מסביר למה יש פה מסביב כל כך הרבה ברברת, כי אף אחד לא באמת רוצה, או שמא מפחד, להקשיב לאמת. אני רוצה לקוות שלמרות שאיש לא מקשיב, יש פה מספיק אנשים טובים שחושבים איך להתמודד עם היום שאחרי, כדי שאף אחד לא יצטרך או ירצה יותר לברוח. לא מהבית ולא מעצמו.